רוח דרומית

אם יש את נפשכם להכיר באמת את ישראל השנייה, את ענייה ומרודיה, את אמונתה התמימה ואת המרחק בינה ובין הפרולטריון העירוני הרקוב של תל אביב וסביבותיה, קומו ורדו זה עתה אל דרום הארץ המופגזת. לביטחונכם האישי רצוי מאוד שתעשו זאת בחברתה של אישיות מיניסטריאלית הזוכה לרכב ממוגן היטב, אך בשעת הדחק, ובהתחשב בסיכוי הפגיעה הסטטיסטיים הנמוכים עד מאוד, תוכלו לעשות זאת גם ברכבכם הפרטי. רצוי שתשאירו לפחות חלון אחד באוטו פתוח כדי לשמוע את האזעקה ולזנק אל המרחב המוגן הקרוב ביותר. שניים שלושה זינוקים כאלה ואתם חוזרים הביתה עם פרספקטיבה קצת שונה על החיים.

ההפתעה הראשונה שתקדם את פניכם היא שלא כולם ברחו. בעצם, כמעט כולם נשארו למעט אלה שאין להם עבודה מוגדרת ויש להם קרובים עם סבלנות במרכז הארץ. אנשים שצריכים לשלם משכנתא גבוהה בתחילת החודש ובעל המכולת לא נוהג להקיף להם, משאירים ילדים בבית (בתי הספר וגני הילדים סגורים) ובאים לחתום שעון נוכחות אפילו אם זה מחייב אותם לעבוד תחת כיפת השמים ממנה צונחים הטילים אחת למספר שעות או מספר דקות.

נשמע לכם פרי הדמיון? אין לנו תלונות על העדר אימון מצדכם. האמת היא ששמנו את נפשנו בכפנו (קרי, בתוך הספארי הממוגנת שהשב"כ העמיד לרשות שר התקשורת אריאל אטיאס). ביום שני השבוע חשבנו שהעולם עצר מלכת באזורי הרקטות הצונחות. המפגש הראשון בו למדנו כי הבריחה והאקספיזם היא נחלתם של סקטורים מסוימים בלבד (ולא ניכנס לפירוט בשלב זה), היה במרכז החלוקה האזורית של דואר ישראל באשדוד. תחנתו הראשונה של השר אטיאס מתוקף תפקידו כאחראי מיניסטריאלי על שירותי הדואר.

אבל לעשרות ממיינות הדואר והדווריות של אזור הדרום (קראתם נכון. לא דוורים אלא דווריות) אין לאן ללכת ואין גם מי שישלם את המשכורות על כל יום היעדרות. אי לכך הן מתכנסות כהרגלן בשעה שמונה בבוקר, עומסות את השקים במשקל ממוצע של כעשרים קילו על הכתף ויוצאות למסלול הקבוע בין תיבות הדואר של התושבים. כך בכל יום וכך גם ביום בו נחת אצלם כבוד השר הממונה לביקור חטוף של כמחצית השעה.

האם שווה לסכן חיים כדי שאדון קרייזלר יקבל בזמן את חשבון הסלולרי שלו או את דו"ח החניה העירוני האחרון ששכח לשלם? מסתבר כי חוק שירותי הדואר שנחקק בתקופת המלך ג'ורג' החמישי מגדיר חלוקת דואר כשירות חיוני שיש לקיים אותו גם בזמן מלחמה. בתקופת המלך המנוח השימוש במיילים בפקסים ובהודעות כתובות לא היה נפוץ כל כך ומאז לא טרח איש לשנות את החוק בנושא זה.

במהלך השיחה שמנהל אטיאס בגובה העיניים עם צוות העובדים ניכר כי לו היו בו תלויים הדברים הוא היה שולח את כולם הביתה עד יעבור זעם המלחמה. אך גם אם היה רוצה להעלים עין מהחוק היבש יש מי שהיה מזכיר לו זאת. לפני שבוע, מספר לנו השר, מתקשר אליו סגן שר הביטחון ובפיו הודעה על תלונה שקיבל אודות שיבושים בחלוקת הדואר באחת משכונותיה הדרומיות של אשקלון בעיצומה של מלחמה. החיים חייבים להימשך, התלונן סגן השר הצפונבוני.

מתברר גם שנשות העמל והיגע האלה לא צברו מספיק ימי חופשה כדי להישאר עם הילדים שנותרו חסרי הגנה ופיקוח בבית לאחר שכל מוסדות החינוך נסגרו. אטיאס משתתף, בכנות, בצערן של עלובות חיים אלו, אך המקסימום שהוא יכול לעשות עבורן הוא מתן פטור מחלוקת דואר לבתים צמודי קרקע שאף אחד לא פותח שם את השער לעוברי אורח בשעה שהצופרים מייללים. הוא גם מעניק להן פטור דומה לבתי יוקרה שבהם דלת מוגנת אינטרקום לא מאפשרת לתפוס מחסה בחדר המדרגות. בתום השיחה הן חוזרות לכתף את השקים ויוצאות לחלק הזמנות לשמחות ואת חוברת המבצעים האחרונה למנויים של מפעל הפיס. בנפשן תבאנה לחמן.

גם בנמל אשדוד ובכל המפעלים של עיר הנמל הגדולה העבודה מתנהלת כסדרה. טווח הזמן בין שמיעת הצפירה עד הנפילה, כך מרגיעים אותנו המלווים העירוניים, הוא כשישים שניות. אבל אנחנו מעדיפים לבדוק זאת בתוך החמ"ל המוגן של עיריית אשדוד ולא ברחוב עצמו. זאת כי בצאתנו ממרכז החלוקה לוקח מישהו את השר הצדה ומספר לו כי אתמול בערב, ללא כל התראה מוקדמת, נפל טיל היישר על הדיוטי פרי של הנמל. בסייעתא דשמיא העובדים כבר הלכו הביתה והנזק הסתכם בכמה עשרות פקטים של מרלבורו לייט ושני טורים של ויסקי רד לבל ושאנל 5. חבל על דאבדין.

שעות הבוקר שלאחר הפגיעה בדיוטי פרי היו שקטות. אבל לקראת הצהריים החליט, כנראה, ראש מערך הרקטות של החמאס שלא לאכזב את המשלחת הירושלמית והחל לטווח את האזור המשוער של הביקור. המטח הראשון קיבל את פנינו בתוך החמ"ל המוגן של עיריית אשדוד לשם ירדנו לאחר סיום המפגש הרשמי בלשכתו של ראש העיר (עושה רושם של בחור מצוין. החרדים, במקרה זה, ידעו את מי לבחור). אם כבר לחטוף טילים, זה המקום הטוב ביותר. הצפירה נשמעת רק דרך הרמקולים הפנימיים, והיה מאוד נעים לצפות במסך הפלזמה הענק המותקן במקום כיצד חולף הטיל מעל השכונות הדרומית בדרכו לנחיתה במקום מרוחק יותר. הקב"ט העירוני שלידינו נושם לרווחה. שכוחות הביטחון של גן יבנה יסתדרו עם הנפילה בעצמם.

מטווח הברווזים האשקלוני


יחסית הגעתם ליום שקט, אומרים לנו המלווים בצאתנו את העיר. הם כנראה לא היו מעודכנים בלוח השיגורים של החמאס שהכין את המנה המרכזית עבור תושבי אשדוד לשעות אחר הצהריים (נפילה על גן ילדים ריק). בשעות הצהריים התמקדו החמאסניקים בעיר אשקלון. כאילו מישהו סיפר להם שעם קצת מזל הם יצליחו (ח"ו) לתפוס שני שרים במכה אחת. את שר התקשורת שבא מאשדוד ואת שר האוצר רוני בר און שהגיע ישירות מירושלים. בר און הגיע כמה דקות קודם לכן וצולם על ידי צלם עיתונות זריז כשהוא נמלט עם מאבטחיו, לצלילי האזעקה המייללת, מהרחוב הפתוח אל מרחב בית העירייה המוגן.

למרבה הצער החמצנו את המחזה המרנין של שר אוצר הנמלט בעור שיניו במספר רגעים. שקט פסטורלי קיבל את פנינו בכניסה לבניין העירייה בו פגשנו את תושב המקום, השר יצחק כהן, שבא לקבל עדכונים מהחמ"ל המקומי על מצב הפגיעות בעיר. כהן גר בלב לבו של אזור ספיגת מטחי הטילים של העיר, אבל כמי שעבר את קרבות ההישרדות בש"ס ויכול להם (מקום שלישי ברשימה על אפם וחמתם של מתנגדיו) הוא נראה 'קול' לחלוטין. גם כאשר הוא מספר לנו שאחיו, אחד מקציני הביטחון של העיר ספג רסיס ברגל כמאתיים מטר מהמקום בו אנו עומדים.

את רוני בר און פגשנו מאוחר יותר בשדרות. עד שאנו מקבלים הסברים על מפת העיר זרועת הסימונים האדומים (כל סימון נפילת טיל. בסך הכול שמונים טילים תקניים), הוא הפליג לנתיבות וסביבותיה. קצין התצפית האשקלוני של החמאס לא קיבל על כך עדכון מתאים והוא המשיך לטווח את העיר בתדירות של עשר נפילות בשעה. לתשע מתוכן האזנו בחמ"ל העירוני. את שלוש האחרונות הועיד לנו מחמוד א זהאר בדיוק לרגע בו יצאנו מהרכב הממוגן בואכה מרכז חלוקת הדואר האשקלוני.

כמה זמן לוקח לרוץ חמישים מטר על מדרכה של רחוב? את המדידה האחרונה עשינו תחת עינו הפקוחה של המורה להתעמלות בבית הספר ואת התוצאה מוטב לא להזכיר ("ריבלין, אפילו התולעים בספרים שאתה קורא רצות יותר מהר", היה נוזף בנו מר גוטליק המנוח), אבל כשהאזעקה מנסרת באוזניים והשר ומאבטחיו האתלטיים רצים כמו שדים גם לבטטת כורסה צומחות כנפיים של ציפור. עם אפס חמצן בריאות נחתנו לתוך המרחב המוגן וכמה שניות הטילים אחרינו בשטח הפתוח הכמעט סמוך. עניין של מאתיים שלוש מאות מטר לכל היותר.

עד המטח הבא שלא איחר לבוא ישבנו על איזה שק דואר והרהרנו בתשובה. ביקשנו את סליחתם של אלו מאחינו הדרומיים שעד לרגע זה התייחסנו אליהם כמפונקים והיסטריים. מה אתם יודעים מפיגועים וסכנות, נהגנו לסנוט טלפונית בידידים דרומיים. כלום שמעתם פעם רעם של אוטובוס מתרסק ברחובה של עיר. האם ידעתם באיזו חרדה שלחנו את את הילדים לבית הספר בימי הפיגועים הגדולים. כלום ישבתם במקלטים במלחמת ששת הימים. כולה ארבעה הרוגים (שכל אחד הוא אמנם עולם מלא) בטווח של עשרה ימים. פחות מהממוצע של הנפגעים בתאונות דרכים במרחב שבין מחלף אשדוד לצומת רבדים.

הכול עניין של סטטיסטיקה, נזפנו בידידינו המודאגים. יש הסתברות גבוהה יותר להיפגע מתאונה בכביש שש מאשר לחטוף טיל הנורה למרחב כה גדול ישר על הראש. רילאקס, חברים, רילאקס.
אבל בשניות ההמתנה לנפילה זכינו לפתע להארה גדולה. כמו ברק שמבקיע בין העננים ומגלה את כל הפחתים כך פילחה האזעקה המייבבת את מאגרי התובנה הכאילו מלומדת שאגרנו במוחנו. ההבדל בין שגרה בין פיגוע לפיגוע ובין בשורה על תאונה אחת למשניה נמצא בצליל המחליא של האזעקה מצד אחד ובאובדן התחושה של ביתי הוא מבצרי מצד שני.

כשאדם יוצא לכביש הוא מדחיק את נתוני הסכנה הסטטיסטית. הכביש פתוח, השמש בדרך ככל זורחת וברדיו מתנגנים שידורי הניסיון של קול ברמה. עד שהבנאדם לא שומע את הקראנץ של הפח הנמעך מול הרכב ממול או מהצד, הוא לא חושב על סכנה ולרוב אף לא נפגש בה. יוצא בשקט וחוזר בשקט.
אבל בשניות שהאזעקה פועלת אתה כמו שומע איזו קריאה רחוקה לעלייה לבית דין של מעלה ואינך יודע למי היא מיועדת. את תחושת הפחד הזאת לא ירגיעו אלף נתונים ואחוזי הסתברות לפגיעה סביבתית בשטח כה גדול. בתחושת האימה המשתקת את המוח, אין הבדל בין אחד לחמישים לאחד לחמישים אלף.

הבדל מהותי נוסף הוא במיקום. גם בפיגועים הגדולים בירושלים ידוע ידע האדם כי כאשר ירד מהאוטובוס והגיע הביתה הוא יכול לישון בשקט. באמצע הלילה לא יעירוהו צופרים נוהמים, הוא לא ירוץ כמו פרעה בפיג'מה באמצע הלילה לחדר המדרגות, ולמחרת הוא לא ישמע על שכן שאגלי טיח נשרו בדיוק על מיטתו.

וכמה פעמים ביממה אפשר לעבור את סרט האימה הזה? בביקור בן שעה עברנו זאת שלוש פעמים. מי שעובר זאת עשר פעמים ביום ועדיין נשאר שם, או שאין לו מקום אחר ללכת או שהוא עשוי מחומרים שמחייבים להצדיע לו בענווה. גם הירושלמי שחווה פיגועים רבים מאז מלחמת ששת הימים וחשב שהוא אבו עלי שיכול להטיף מוסר על אמיצות וכושר עמידה לאחרים.

אין אתיאיסטים במרחבים מוגנים


אילו לא זכינו אלא להארה האחרונה, דיינו. על אחת כמה וכמה שקיבלנו שיעור מאלף באמונה תמימה. אם התגוררו אי פעם אפיקורסים ואתיאיסטים באזור שבין גן יבנה לשדרות, הם כנראה ברחו מזמן למרכז הארץ. עובדה היא שבמהלך הסיור שהתמשך על פני מרבית שעות יום שני השבוע לא פגשנו אפילו אחד מהם. מהדוורית קשת היום ועד לראשי הערים עצמם, שם שמים מוזכר שם בתדירות של נעילה במוצאי יום כיפורים.

מטעמים של חלוקת עבודה פנים מערכתית, מדור זה אינו עוסק בדרך כלל בגילויי אמונה במקומות רחוקים (לשם כך יש לנו שכנים במדורים סמוכים), אבל ביציאה משגרת הדיווחים על מעשיות פרוש את כרמל ושות' פוגשים את העולם האמיתי. את החיים מול האימה המתמשכת, את האמונה הבוקעת בלי שמץ של זיוף מפיהם של כל התושבים ואת הזיק היהודי שרק צוררי ישראל מסוגלים להדליק כמו שצריך.

אני לא מבין, אומר לנו ראש עיריית אשקלון בני ועקנין, שמונים טילים נחתו כאן מתחילת המלחמה וכאילו יד ממרום מכוונת אותם לשטחים פתוחים או למקומות בהם אין אנשים. בסך הכול נרשמו בעיר הרוג אחד באתר בנייה ומספר פצועים. גם בחישובי הסטטיסטיקה הקרים זה נתון יוצא דופן. הטיל אמנם בהסתברות של אחד לחמישים אלף ליפול לך על הראש, ח"ו, אבל בעיר של מאה וחמישים אלף תושבים הסופגת שמונים נפילות התוצאות אמורות היו, ח"ו להיות הרבה יותר קשות.

באנחת רווחה בולטת עזבנו את אשקלון המטווחת בואכה שדרות. לא שציפינו שם ליום יותר שקט, אבל עם כל אי הכבוד לקסאמים שעיר זו סופגת עדיין הטילים התקניים שנשלחים לאשדוד ואשקלון מפחידים קצת יותר. בניגוד לשתי הערים האמורות בשדרות מתקיימת שגרת ספיגות של מספר שנים והמקום איכשהו ערוך בהתאם. בכל מטר פינה מוגנת להימלט אליה בטווח של ארבע שניות ועד כמה שהדבר נשמע מוזר החיים בעיר נמשכים כסדרם. החנויות פתוחות ואנשים מתהלכים ברחובות כאילו לא בכל רגע יכולה להישמע קריאת הצבע האדום.

עוד ביקור נבוב אצל ראש העיר ("אני מודה לממשלת ישראל על העזרה והסיוע ודורש בתוקף תקציבים נוספים לסיוע לעסקים") והמועמד מספר ט"ו של ש"ס ברשימה לכנסת מלווה אותנו אל אתר התיירות החדש של העיר. בית שנפגע ביום חמישי מרקטת קסאם וכמעט כל קירותיו הפנימיים קרסו. רק אחד נותר על תלו. זה שתמונת מרן הגר"ע יוסף תלויה באמצעיתו. כמה צילומים מחויבי המציאות והמאבטחים דוחסים אותנו בבהילות אל הרכב המוגן.

עשרים דקות של נסיעה מהירה וברוכים הבאים לישראל הראשונה. בפאתי ירושלים מבשר הקריין על נפילות נוספות באשקלון ובשדרות שפתאום כבר לא נרשמות אצלנו כעוד סטטיסטיקות יבשות. כנראה שדברים שרואים משם, מרגישים הרבה זמן גם כאן.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!