כשהתותחים רועמים, החרדים שותקים

האווירה בחדר הצנוע ברחוב חנן בירושלים, הזכירה השבוע לרגע קט, את התחושה השוררת בשעת 'קבלת קהל' בחדרו של 'חתנא דבי מרן' הגר"ח קנייבסקי, ברחוב רשב"ם בבני ברק. "הבן שלי בקושי בן תשע עשרה, עדיין ילד. תבקש מהרב שיתפלל שיחזור בשלום", הגיעה הפנייה - אחת מיני רבות - אל אחד מבני הבית בחנן 10, שמיהר להעבירה לאוזניו של פוסק הדור. מרן הגרי"ש אלישיב, שמע את הבקשה וליבו נרעד. למחרת היום, בעת שנתכבד בסנדקאות, נמסרו לו בעודו ישוב על הכיסא, שמות הילדים המצויים בחזית, שהוריהם פנו אליו, על מנת להעתיר עבורם בתפילה.

זוהי עת לתפילה, לא להוראה. דווקא פוסק הדור שאינו ירא מלהכריע בכל סוגיה הלכתית סבוכה, התרחק השבוע כמו מאש, מכל אמירה שיש בה ניצוץ מלחמתי. "איך אני יכול להתערב? אני הרי לא שם", הוא השיב, למי שניסה להוציא מפיו בדל של התייחסות למהלכי המלחמה.

בימים בהם מלאה הארץ דעה, כאשר כל ח"כ - גנרל, וכל שר - רמטכ"ל, הנהגתו זו, היא כמו תזכורת מחויבת המציאות, לתפיסה המסורתית של היהדות החרדית, במשך שישים שנות קיומה של המדינה. אם תרצו, במשך אלפיים שנות גלות.

כשמדובר בסוגיות שעשן מלחמה מיתמר מהן, דעתנו אינה רלוונטית. מבחינתנו, כמי שממיתים עצמם באוהלה של תורה, הרי שבכל הנוגע לשליחת בחורי ישראל לחזית, 'מי שלא שם, לא קיים'. אנחנו כאן, ולפיכך הבעת עמדה באשר למתרחש שם, פשוט אינה מענייננו. הסיבות לכך הן רבות. לא רק תדמיתיות, אם כי גם מהזווית הזו לא ניתן להתעלם, שהרי אין דבר מקומם יותר, ממי שיושב בעורף ומשיא עצות למי שיוצא למערכה.

מכאן בדיוק נובע החשש, מנקודה זו, מגיעה הזהירות היתירה. "שיישארו בישיבות ובכוללים, שלא ייצאו החוצה", אמר השבוע הגרי"ש. כל יציאה, עלולה להפוך ל'היתקלות בשטח עוין', למפגש טעון, בעיבורו של רחוב, עם אם ששלחה בבוקרו של יום את בנה לצבא, עם רעייה שבעלה גויס בצו 8 והותירה לבדה בביתה.

עת לדבר ועת לשתוק. הסברה בימי מלחמה היא משימה קשה, לא רק מבחינתם של אנשי משרד החוץ, אלא גם מבחינתנו, בבית פנימה. אין זה הזמן המתאים להסביר להורים חרדים (לגורל בניהם), את המשקל הסגולי של לימוד התורה. את זה, יש להותיר לימי שלום. כעת, סבור הגרי"ש, צריך להתכנס ולקיים את מאמר הנביא, 'חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם'. על אחת כמה וכמה, שלא להביע דעה 'מקצועית', בנוגע להתנהלות צבאית בחזית שילדינו אינם שותפים לה.

בימים בהם אחדים מתוכנו משיאים עצות ניציות לממשלת ישראל ולאנשי הצבא, יש לרענן את המסר הנוגע לנו. זה שהועבר השבוע בריכוזים החרדיים, בכרוז עליו חתמו גדולי ישראל, תחת הכותרת 'ויזעקו אל ה' בצר להם': "כאשר מצב המלחמה שבני עוולה חורשי רעה וזדון מתנכלים ופוגעים בבני עמנו, יישובים רבים בארץ-הקודש נמצאים בסכנה ובחרדה וכל מחשבתם של שונאי ישראל כנגד עם ישראל, אשר על כן ניקהל ונעמוד על נפשנו להתריע ולהתפלל לפני ה', והקב"ה יענה אותנו משמים ויסיר מאיתנו את מצב המלחמה והסכנה ויביא קץ לצרותינו".

מפציץ מהאוויר

אולמי נוף ירושלים. יום ראשון בלילה. השר איציק כהן מחתן את בתו, ויו"ר התנועה ישי מגיע 'לעשות כבוד'. לפני קצת יותר מארבעים ושמונה שעות הם ישבו סביב שולחן אחד, באווירה שונה לגמרי. התמזל (או איתרע, תלוי בעיני המתבונן), מזלם של השניים, והם יושבים ב'דבר האמיתי' - דיוני הקבינט המדיני-בטחוני, ישי כחבר וכהן כמשקיף.

מה בין דיוני הקבינט לדיוני הממשלה? תשאלו את השר נהרי, שבישיבת הממשלה השבועית ביום ראשון, לאחר שעתיים של דיווחים אינסופיים, הוציא מכיסו גזיר של עיתון 'המודיע' בו הופיעה טבלת יחסי הכוחות בשטח, שהוכנה על ידי 'הסופר הצבאי' ישראל קצובר. "את כל מה שאמרו פה, כבר קראתי הבוקר על כוס קפה, בעיתון המודיע", הוא אמר בתסכול לחברי הממשלה.

אבל ישי וכהן, היו שם ברגע האמת. בישיבת הקבינט הגורלית שנערכה רגע לפני שבת וכמעט שהותירה את השניים בקריה בתל אביב. כהן, אשקלוני, הבין שאת משמעות ההחלטה, הוא יחווה על בשרו. כעת הוא כאן, בחתונת בתו, הרחק מעין הסערה. רק מכנה אחד משותף ישנו: בבית באשקלון, כמו באולם בירושלים, הרעש בלתי נסבל. שם בבית, רועמים הגראדים. כאן באולם, התופים.
למרות האווירה החמה, השניים קרירים משהו. עצורים בשפת גופם. קטני אמונה (לא אנו), תולים זאת במתיחות ששררה בין השניים ערב גיבוש רשימת ש"ס במועצת החכמים. לישי הסבר שונה בתכלית. א-פוליטי: "לא ישנתי שבת שלימה. לא הייתי מסוגל להירדם", הוא משיב כשנשאל כיצד עברה עליו השבת, לאחר ישיבת הקבינט הרת הגורל.

למטה, ברחבה הסטרילית שלפני האולם, הוא יושב ברכבו המאובטח. לשם שינוי, מתרווח בתוכו ולא משתטח לצידו. ראשו ורובו באווירת המלחמה. רשמית לפחות, הוא נמנע מלעסוק בקמפיין פוליטי, יש שיאמרו שכך זה גם נראה בשטח. "תשיג לי את שר הביטחון, דחוף", מבקש היו"ר, מעוזרו המסור שלומי לוי. כשהמזכיר הצבאי עולה על הקו, מתבקש האסטרטג הפוליטי היושב ברכב לצאת ולהותיר את השר לבדו. הוא, וענייניו הביטחוניים המסווגים.

כמה שעות לפני, הוא סיים סבב ביקורים בבתיהם של גדולי ישראל: בירושלים, במעונו של כ"ק האדמו"ר מבעלזא, ובבני ברק, בביתו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן. בחזו"א 5, הוא מרגיש בבית. ניתן לראות זאת בבירור ביחסו החם והלבבי של מרן ראש הישיבה.

ישי, בן בית רצוי גם בימי משבר – פוליטי כביטחוני, רגיל להיוועץ בראש הישיבה בנושאים הנוגעים לקיום עולם התורה. לדון בהוויות חוק טל, בפלפולי חוק הישיבות הקטנות ובסערת קיצוצי התקציב. לא הפעם. כעת הוא נמצא כאן לא במגבעתו הישיבתית, אלא בכומתתו הביטחונית, כסגן ראש ממשלה וחבר הקבינט. הגראי"ל שטיינמן מצידו, נאמן לאותו קו מסורתי בו נוקט הגרי"ש אלישיב, נמנע במוצהר מלהביע עמדה 'ביטחונית' כלשהי. "צריך להתחזק בלימוד, להוסיף גם בלימוד המוסר", הוא אמר השבוע, וגם הצביע על דברי רש"י ב'שופטים' כי בעטיו של החטא, באה המלחמה. ואכמ"ל.

יו"ר התנועה הקדושה חדור תחושת שליחות. מתייחס לישיבתו בצומת קבלת ההחלטות, בדחילו ורחימו. ובכל זאת, יש כאלה המביעים תמיהה, לפשר הפעלתנות היתירה, על גבול האובססיביות. רגע אחרי צאת השבת, הוא התרוצץ מאולפן לאולפן והסביר את החלטת הקבינט. עד כדי כך, שבסעודת מלווה-מלכה, היו ששרו בטעות את זמירות 'אליהו המצביא', במקום 'אליהו הנביא'.

מדוע לא תנהג כפי שנהגו נציגי היהדות החרדית מימי קום המדינה, שאלנו את ישי, ונענינו בתשובה כנה. "נכון", הוא אומר, "יהדות התורה כהחלטה עקרונית אינה שותפה למהלכי השלטון. היא נמנעת מלשבת בממשלה ומתחמקת מלהכריע בנושאים מדיניים-צבאיים, אבל אנו מתנהגים אחרת, בהוראת מרן".

הסיבה לכך הינה, קשת המצביעים הרחבה, כמו העובדה שבניגוד ליהדות התורה המגזרית, הרי שהמהפכה שחוללה ש"ס חוצה מגזרים וקהלים: "ההחלטה שלנו, בהנחיית מרן הרב עובדיה, הייתה, להיות שותפים בממשלות ישראל. אתה לא יכול להיות סגן ראש ממשלה וכשמגיע רגע קבלת ההחלטה, להתחמק ולומר שאתה לא מתערב", מסביר ישי.

מצביא משלנו

יש מעורבות מהאוויר, אוורירית משהו, ויש מעורבות קרקעית, טוטאלית. ישי, נוקט באופציה השנייה. הוא לא מסתפק רק בהשתתפות בהצבעות המכריעות, אלא דואג להפיץ את משנתו הצבאית, עד שלעיתים מתקבל הרושם, כי מימי בר כוכבא, לא קם לישראל מצביא כאליהו ישי.

אבל כדי לשפוט את התנהלותו, צריך להקשיב לו, ולא רק להתבונן בהופעותיו. נכון, בניגוד לעמדה החרדית הקלאסית הגורסת, כי יש להתעלם, הוא 'מדבר על זה'. אבל בדיבורו, הלכה למעשה, הוא מאמץ כמעט את אותה עמדה. לא מחרחר מלחמה, אלא מבקש להימנע ממנה, ככל שרק ניתן.

שתי שאלות, הציג ישי לפני מקבלי ההחלטות: האחת, האם הפעילות הקרקעית, תועיל לחיסול בעיית הרקטות והטילים? התשובה שקיבל הייתה שלילית. לא ניתן לרדוף אחר כל משגר. הקסאמים והגראדים ימשיכו ליפול על ראשם של תושבי הדרום, עד ליומה האחרון של הלוחמה.

אם כך, הוסיף ישי ושאל, האם אתם יכולים לומר שתילחמו עד הסוף, תבערו את קיני הטרור בעזה? גם כאן התשובה שקיבל הייתה שלילית. בכפר הגלובאלי הקטן, העולם, הוא זה שיכתיב את הקצב. נישאר שם, ככל שיאפשרו לנו, או בקיצור: מועד היציאה, לא ממש תלוי בנו.

משכך, המסקנה לדידו פשוטה. מה הטעם להיכנס, אם פתרון לבעיית הקסאמים לא יהיה, ואם ביעור קיני הטרור לא יושג? צריך להיכנס בכל מקרה, כדי לשקם את כוח ההרתעה, אמרו לו והסבירו, שאם לא נפתח בפעולה קרקעית, יאמרו שצה"ל מפחד. ישי דוחה זאת על הסף. לא ניתן לחלל את כוח ההרתעה שמונה שנים, ולקדשו לפתע ביום אחד, באמצעות שליחתם של חיילים אל התופת. כשישנה סיבה אמיתית לחשש, לא רק שמותר, אלא חובה לפחד. אם אתה יכול להגיע לאותו הישג מהאוויר ללא נפגעים, הרי שמותר לך לירא מלשלוח חיילים, אל מותם הבטוח.

אם כבר לשקם ביום אחד, הוא אומר (לא לנו, אך כך שמענו), אנחנו פשוט צריכים להשתגע. לתקוף בכל הכוח, לירוק אש תופת, ולעצור. אם ימשיכו לטווח את ערינו, בעל הבית יוסיף להשתגע. צה"ל הרס "רק" ארבעה מסגדים? יהרוס ארבעים. ראש ממשלת חמאס הנייה נושם בכוחות עצמו? יחוסל גם הוא. פשוט, להשתגע. "אם אין לך אשראי לפעולה ארוכת טווח, זו האופציה הטובה והזולה ביותר". הטובה ביותר מבחינה הרתעתית, והזולה ביותר בחיי אדם. זוהי, על רגל אחת (הרגל השנייה, באוויר כמובן), תורת הלחימה של ישי. זו הסיבה, שבהצבעה על פתיחת המערכה הקרקעית, הוא נמנע. במלחמת עזה, כמו במלחמת לבנון השנייה.

אם כך הם פני הדברים, הרי שגם אלי ישי אינו מתערב במלחמה, בדרכו שלו. מציאות לחוד ותדמית לחוד. תקשורתית כאמור, זה מצטייר אחרת. הצבעתו בקבינט נצבעה במכחול גס שאינו מבחין בין הימנעות לתמיכה. זה לא עובר מסך, אנו אומרים, אולי זו הריצה המתוקשרת לשטח הדרומי, שנראית יותר כמו גזירת קופון פוליטי. לרגעים אחדים השבוע, חזינו בתחרות של ממש שנערכה בין בכירי התנועה: בסיוריו של מי יפלו יותר מטחים, ורצוי בנוכחות הצלמים... ישי מתקומם: "הייתי בשטח בתקופת ההתנתקות. הסתובבתי שם במלחמת לבנון השנייה. אני לא צריך להוכיח שאני מחובר לשטח ארבע שנים, ולא רק לפני בחירות". מה שנכון, נכון.

אם ההצעה כל כך הגיונית, הכיצד זה שקולו מהדהד כקול קורא במדבר? את השאלה הזאת, מסתבר, יש להפנות לעברם של אחרים, שדעתם שווה, אך קולם משום מה, שונה. לעמדתו זו של ישי שותפים בכירים במערכת הביטחון. הוא הביע אותה רק לאחר שהתייעץ ושמע דברים ברורים. ובכל זאת, מכל שרי הממשלה, רק הוא ורמון נמנעו. קשה להשתחרר מהרושם, כי למרות כל לקחי וינוגרד, מדיניות יישור הקו של הגורמים הצבאיים והפוליטיים, חוזרת על עצמה. ישי שומר על ממלכתיות ונוצר את נשקו, אך רמון ירה בשר הביטחון ללא הבחנה. את דעתו על התנהלותו הפוליטית של ברק, הוא הביע בריש גלי. לישי לא נותר, אלא לשמוע ולהימנע.

מבחן אשדוד

כחמש עשרה שנה אחורה, בג' אלול תשנ"ד, נשמעו דברי כ"ק מרן האדמו"ר מגור ה'פני מנחם' זצוק"ל, בטקס הקמת הקריה החסידית בקריית גת, כמו כתב חידה. ציפו שידבר על הכל, רק לא על ביטחון הישיבה בקריית גת, שנתפס כמובן מאליו. אבל לכ"ק האדמו"ר מגור זצוק"ל היו חשבונות משלו: "בזכות התורה מחזיקה ארץ ישראל. בזכות התורה נשמרת ארץ ישראל בידיים יהודיות. כמה פעמים מוזכר בתורה, כי אם נקיים את התורה נזכה להיות בארץ ישראל. תקוותי היא כי מכאן כבר לא נזוז, עד בוא משיח בקרוב במהרה בימינו".

בפרספקטיבה לאחור, נראית ההתבטאות כדבר הטבעי ביותר שניתן לומר במקום. חלפו למעלה מחמש עשרה שנה. תלמוד התורה דחסידי גור בקריית גת עבר השבוע לבית שמש, ומה שנשמע אז כדבר שבנסתר, הפך כיום לתורה שבנגלה. למציאות ביטחונית קשה, שכל דרדק המסתתר מתחת לסינר אמו בהישמע האזעקה, מודע לה עד הלם.

צריך להיות כנים ולומר את הדברים עם יד על הלב: שמונה שנים מותקפים אחינו בשדרות וביישובי עוטף עזה, אבל לנו – הציבור החרדי, זה כמעט לא נגע. בשעתו, לפני עשרה חודשים נכתב באכסניה זו (בית ספר לפוליטיקה 'מבחן שדרות'), על תחושת אי השייכות לסבלם של השדרותיים, שאינם נמנים על שורות המחנה:

"בשורש ההבדל ביחס שבין שדרות לירושלים" - הוסבר - "עומדת ההבחנה בין אנשי שלומנו, לאלו שאינם נמנים על שורותינו. האמת חייבת להיאמר, כשמדברים על שתי מדינות, לא מדובר רק ביושבי מדינת הקפיטריות והמזללות בתל אביב, אלא גם בתושבי שכונותיה החרדיות של ירושלים ורחובותיה של בני ברק. שהרי, מצביעיה הקלאסיים של יהדות התורה אינם מתגוררים בשדרות. תשומת הלב הראויה, תוקדש כנראה, רק כשיגיע טווח הרקטות לאשדוד".

בנוגע לזעקה שקמה לפשר הפגיעה העקיפה בשלמות ירושלים, לעומת השתיקה במקביל לנוכח הפגיעה הישירה בשדרות, נכתב כאן אז: "המציאות בעלת ההבדלה הסקטוריאלית, של עמידה בראש החץ של מאבק בתוכנית מדינית, ובלבד שמדובר באזורים הקרובים לליבנו, נעטפת באריזה מרשרשת ומתלהמת של חרדה קיומית לגורלו של היישוב כולו. אם אכן זהו המצב מן הראוי שאותה זעקה ואמירה תישמע, גם כשמדובר בגורלה של שדרות. זעקה שכזאת אינה נשמעת, והמשמעות, כמו ברורה מאליה. לא לגורלה של ארץ ישראל ויושביה די בכל אתר ואתר אנו חרדים, אלא בעיקר לגורלנו".

אז כעת מדובר ב'גורלנו'. הרקטות הגיעו לנתיבות ולאשדוד. הפליטים 'שלנו' מחפשים מקלט בכל הריכוזים החרדיים בארץ. הטילים חדרו את האטמוספרה החרדית, ולפתע, הכל נראה אחרת. אם יש מקום לחשבון נפש אמיתי, הרי שזה הזמן והמועד. ראינו את צרת אחינו משדרות בהתחננם אלינו, ולא ממש שמענו. כעת, לדאבון לב, זה פוגע בנו.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!