סיפור חייו

הרב יהושע-השל רייזמן הוא אישיות מרתקת ויוצאת דופן בחיוניותה וברבגוניותה. ממרומי גילו, הנושק לתשעים, הוא מוסיף לנהל את תחנת-הקמח שבבעלותו, השוכנת בתל-אביב ומספקת עבודה לכחמישים פועלים, וכן לכתוב ולפרסם ספרים בקשת רחבה מאוד של נושאים תורניים. שני כרכים של 'שיטות בהלכה' ושלושה כרכים עבי-כרס של עיונים בספר משלי, בהפטרות ובענייני המועדים, הם רק כמחצית מספריו שראו עד כה אור.

הוא מתגורר במגדל יוקרה בשדרות דוד-המלך, וגאה מאוד בארון הספרים הגדול המפאר את דירתו המטופחת. יהודי קטן קומה, עם זקן עשוי ("אתה מתאר לך בוודאי, שזה לא הזקן שהיה לי כשלמדתי בתומכי-תמימים"...) וכיפה גבוהה. אין שום מִתאם בין קומתו הפיזית לבין עוצמת האנרגיה, והחריפות והערנות שהוא מקרין.

חייו של הרב רייזמן נחלקים בין ניהול העסק המצליח שלו, המספק קמח לכשלוש-מאות לקוחות גדולים (בהם המאפיות 'אלומות', 'אנג'ל' ו'דווידוביץ'') ובין לימוד תורה וכתיבת ספרים. נפשו נתונה לשתי חצרות חסידיות – גור, ממנה בא, וחב"ד, שם למד והתחנך.

• ספר לנו קצת על תולדותיך.

נולדתי בשנת תרע"ח (1918) בעיירה סוכדניוב הסמוכה לקלץ. אבי, ר' חיים רייזמן היה חסיד גור שהתפרנס משותפות עם חותנו, ר' חיים שפירא, במפעל לייצור ... בגיל שלוש-עשרה שלחני אבי לבית דודי ר' אברהם שפירא, אחי אימי, שהתגורר בוורשה, כדי שיסדר אותי בישיבה. בוורשה נכנסתי לישיבת 'תורת חיים' שבראשה עמד חתנו של ר' חיים בריסקער. אחרי שנה עברתי לישיבת תומכי-תמימים בוורשה.

• מה מביא נער חסיד גור, לעזוב ישיבה אחת ולהיכנס לישיבת חב"ד?

באותה התקופה היו רוב הישיבות בירידה, ואילו ישיבת תומכי-תמימים הייתה בעלייה מתמדת. היא נחשבה לישיבה טובה הן ברמת הלימוד שלה והן ברמת היראת-שמים שהקנו שם לתלמידים. מאות צעירים התדפקו על שעריה וההנהלה נמנעה מלקבלם, מחוסר מקום.

בשנה הראשונה למדתי אצל הגאון ר' דוד טייבלום, שלימים התמנה לאדמו"ר מקוצק. הייתה לו שיטת לימוד ייחודית. הוא היה מביא רש"י אחד, ומתחיל 'להסתובב' סביבו שעה שלמה, תוך שהוא מציג מספר דרכים לפרש אותו. בשנה השנייה שלי בישיבה למדתי אצל הגאון ר' יהודה עבער שגם עמד בראש הישיבה.

אחרי וורשה למדתי באוטווצק, לשם עברה הישיבה הגדולה. במקביל עבר גם הרבי הריי"ץ להתיישב בעיר זו. אוטווצק הייתה עיר קיט שקטה ועם מעבר הישיבה אליה הייתה לישיבה ולתלמידיה הרווחה. הישיבה שוכנה במבנה גדול עם הרבה מאוד חדרים, מוקף חצר גדולה, כאשר בסמוך לו שכן יער. הסביבה החדשה השרתה שלווה ורוגע על התלמידים ואפשרה לנו להתמסר ללימודים הרחק משאונה של וורשה הסואנת. יצויין כי גם לאחר מעבר הישיבה לאוטווצק, נשארה ה'ישיבה הקטנה' בוורשה.

• האם על-אף הרקע השונה שממנו באת, התחברת ללימוד החסידות ולהוויה החב"דית בכלל?

בוודאי ש'התחברתי'. באותן שנים נחשבתי ללמדן בנגלה ול'משכיל' בחסידות. הגאון ר' יצחק הענדל ז"ל, היה החברותא שלי. חברי ר' יוס'ל ויינברג שיחיה – שברבות הזמן נעשה לאחד מגדולי מפיצי החסידות בעולם – היה בא אליי ב'סדר' לשאול אותי שאלות בחסידות...

כמה פעמים הופיעו פלפוליי ב'התמים'. באחת הפעמים הצגתי בכתב כמה שאלות בתניא ואף עניתי עליהן. השאלות היו חזקות מאוד וזכורני שהן עשו 'רעש'... לבסוף, פרסמה המערכת את השאלות בלבד, ללא התשובות.

בפעם אחרת הגיע לישיבה הילל צייטלין, הסופר והוגה הדעות. כידוע, נולד צייטלין למשפחה חב"דית בפלך מוהילוב, ולאחר שהתייתם בצעירותו מאביו והתבגר – סר מהדרך. מאוחר יותר החל לחזור לשורשים ואף הרבה לפרסם מאמרים על חסידות חב"ד. כשפגש אותי בישיבה היה כבר כבן שישים. הוא פתח עמי בשיחה והציג לי שלוש שאלות בחסידות. השאלות עסקו בהבנת המושגים 'עתיק' ו'אריך', בהגדרת ההבדלים שבין 'למעלה מהשתלשלות' לבין עולמות שב'סדר ההשתלשלות', וכן בפירוש החסידי ל'דוד מלך ישראל חי וקיים'. לימים סופר כי צייטלין ז"ל הובל על-ידי הנאצים אל מותו, כשהוא עטוף בטלית ובידו ספר זוהר.

לא מזמן נשאתי בבית-הכנסת שבו אני מתפלל דרשה בנושא הזה בדיוק – של 'דוד מלך ישראל חי וקיים' – ונזכרתי בשיחה ההיא שקיימנו, אני וצייטלין, לפני כשבעים שנה...

• כמה שנים אפוא למדת בתומכי-תמימים?

ארבע שנים. לאחר מכן נקראתי לשמש ר"מ ב'מכינה' בוורשה. הייתי אז כבן שמונה-עשרה. הגעתי הביתה לחג הפסח ואז קיבלתי בדואר מכתב מהנהלת הישיבה שהתמניתי לר"מ בוורשה. הייתי מופתע שכן איש לא דיבר איתי על כך קודם לכן.

כשחזרתי אחרי פסח, נכנסתי לשיחה עם ר' יהודה עבער. אני זוכר אותו אומר לי כך: "ראשים טובים, יש גם לאחרים ואולי אפילו יותר טובים משלך. אבל ראש ישר – יש לך...".

בשנה הראשונה שבה לימדתי בוורשה, היה הגאון ר' זלמן גוראריה, שעמד בראש הישיבה, הר"מ של הכיתה הגבוהה ואני הייתי ר"מ בכיתה הנמוכה. לימדתי אז מסכת פסחים והתלמידים שאלו שאלות מצויינות שלא על כולן היו לי תשובות. לא הרחק משם שכן בית-החסידים של גור, ושם היו ספרים רבים של 'ראשונים' ו'אחרונים'. הייתי הולך לשם, מעיין בספרים וחוזר עם תשובות לתלמידים. לאחר שר' זלמן גוראריה התחתן, הועליתי לכיתה הגבוהה ואת מקומי בכיתה הנמוכה תפס חברי ר' יצחק הענדל.

באותה התקופה הייתי לומד בכל שבת בבוקר חסידות בחברותא עם ר' שמואל זלמנוב, שהיה חבר הנהלת תומכי-תמימים, נגיד בעמיו, 'בעל מנגן' ועורכו הכללי של בטאון הישיבה, 'התמים'. למדנו את המאמרים הקשים של 'המשך' תער"ב.

כשסיימתי את לימודיי לרבנות, הלכתי להיבחן אצל כמה מגדולי הרבנים בעיר, כדי לזכות בחתימתם על תעודת הסמיכה שלי. לאחד הרבנים הידועים בעיר, רבי ישעיה'לה פלאטו חששו הכול לגשת, מפני שהוא היה חריף וקפדן מאוד בבחינותיו. אני החלטתי ללכת אליו בכל זאת. התייצבתי אצלו בסביבות השעה עשר בבוקר והבעתי את רצוני להיבחן על-דיו בהלכה. "וללמוד אתה יודע גם-כן?", הוא שאל אותי מיד בעוקצנות. לא נבהלתי. "אני מוכן להיבחן על כל ה'קצות' וה'נתיבות' וגם על ה'משובב נתיבות'", עניתי לו. הוא התחיל לדבר איתי בלימוד, וכך ישבנו עד השעה ארבע אחר-הצהריים. בשלב מסויים כבר התחלתי להתעייף וחששתי שכעת יתחיל להתיש אותי בבחינה בהלכה. אבל נראה שהשעות שבילינו יחדיו סיפקו אותו. הוא נטל עט בידו וחתם לי על התעודה, בלי לשאול אותי אפילו שאלה אחת בהלכה...

• האם מלבד זמני התפילות וחזרת ה'מאמרים' שבהם ראית את הרבי הריי"צ, יצא לך גם להיכנס אליו ל'יחידות' ולהיות איתו בקשר אישי?

לא יותר מדי פעמים, אבל בהחלט כן. אחת מאותן פעמים הייתה כאשר הוחלט לשלוח אותי לבחון את התלמידים בסניף של הישיבה שפעל בווילנה. הייתי אז כבר ר"מ בוורשה. לפני נסיעתי לווילנה באתי להיפרד מהרבי ולקבל את ברכתו.

בטרם צאתי לדרך, נאמר לי ש"בווילנה צריך להוכיח שחסידים יודעים ללמוד"... כשהגעתי לשם, פגשתי את צוות הישיבה, שהיו גדולי תורה ליטאים מקומיים. נאמן להוראה שניתנה לי, שאלתי אותם שאלות חזקות מאוד בגמרא, שאלות שהותירו אותם פעורי פה...

בחנתי בישיבה במשך שלושה ימים ואז יצאתי בחזרה לוורשה. בהגיעי לתחנת-הרכבת כבר שמעתי שהרוסים והגרמנים חתמו ביניהם על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. כשהגעתי לוורשה כבר הרגשתי ממש מלחמה באוויר. זה היה באלול תרצ"ט.

עם פרוץ המלחמה התפזרה הישיבה וגם אני נסעתי לבית הוריי בסוכדניוב. מאז לא ראיתי יותר את הרבי הריי"צ ופרק חדש, רב תהפוכות ותלאות, החל בחיי.

כך שרדתי


משפחתנו מנתה חמש נפשות – הורים ושלושה אחים. חיי היהודים בפולין נעשו קשים מיום ליום. פעם אחת, בעת שהלכתי ברחוב, אחזו בי גרמנים וגילחו לי את הזקן. המצב החמיר והלך.

את רוב תקופת המלחמה עשיתי במחנה-הכפייה סקארז'יסקו-קאמיינה, שם ייצרו נשק לקונצרן הנשק הגרמני 'האסאג'. ידענו שמי שעובד ומביא תועלת לגרמנים, סיכוייו לשרוד, טובים יותר. לכן, מיוזמתי התקשרתי והצעתי את עצמי לעבודה במחנה. בנוסף לכך שיחדתי קצין גרמני בזהב שהיה ברשותי, והוא לקח אותי ביחד עם אבי ואחיי למחנה.

אימי נפטרה כבר בשלבים הראשונים של המלחמה. את אבי הם העבירו למחנה אחר ומאז נעלמו עקבותיו. אח אחד שלי נשלח לבוכנוולד ושם נספה. נותרנו אפוא אני ואחי האחר.

גם בהיותנו במחנה השתדלנו בכל כוחנו לקיים תורה ומצוות. למשל, בהתקרב ראש-השנה הצלחתי לשחד את אחד הגויים שיצא אל מחוץ למחנה והוא הביא לנו קרן של איל. אחד האסירים הצליח בעזרת כלי-עבודה שהיו במפעל, להפוך את הקרן לשופר.

דרך אגב, השופר הזה ליווה אותי עד לסיום המלחמה, כאשר כבר הועברנו למחנה צ'נסטחוב. יום אחד (לאחר המלחמה) פגשתי את יעקב פת, שהיה מראשי ה'בונד', והוא ביקש ממני את השופר.

לימים סיפר לי בני המתגורר בלוס-אנג'לס כי ביקר במוזיאון השואה בוושינגטון וראה שם שופר שעל הכתובית שלצדו מופיע השם רייזמן. זהו, כפי הנראה, אותו שופר.

כך גם היה בהתקרב פסח. בעזרת שוחד הצלחנו להשיג קמח ומהקמח אפינו מצות.

לאחר המלחמה נסעתי לצ'כוסלובקיה ושם גם התחתנתי עם רעייתי, שיינדל-אלינה ז"ל לבית בורנשטיין (משה בורנשטיין ז"ל, מנכ"ל חברת 'טמפו', היה אחיה). משם היגרנו לפריז ובפריז נולד לנו גם בננו בכורנו, ר' צבי, איש עסקים מצליח ב"ה, ואחד המממנים הראשיים של 'ש"ס שוטנשטיין'. מפריז המשכנו לבריסל ולאחר מכן לאנטוורפן.

אחר כך עלינו ארצה וכאן נולדו לנו עוד בן ובת. לימים נסעתי לחצר הרבי, שם גם פגשתי רבים מחבריי בימי לימודיי בוורשה ובאוטווצק. בהתוועדות הראשונה של הרבי שבה השתתפתי, הושבתי על הבמה מאחורי הרבי. באמצע ההתוועדות פונה אלי ר' זלמן גוראריה ושואל: "הרבי יודע שאתה פה?". השבתי בשלילה. "אם-כן, החזק בידך כוסית 'לחיים', גש אל הרבי והצג את עצמך", הציע.

עשיתי כדבריו ובין השיחות ניגשתי אל הרבי. הצגתי את עצמי ופני הרבי אורו. כעבור רגע החל הרבי לצטט באוזני מתוך מאמר תורני שפרסמתי באותה שנה, או באחת השנים שקדמו לה, בקובץ תורני שיצא בתל-אביב לרגל יום הולדתו של הרבי. מה אומר ומה אדבר... הקובץ הזה הכיל כמה עשרות מאמרים, ומתוך כולם הצליח הרבי לשלוף מזיכרונו את המאמר שלי. במשך דקות ארוכות, חזר הרבי לפניי על חלקים מן המאמר. מסביב ננעצים בי מבטים נוזפים, על שהעזתי להטריד את הרבי זמן ארוך כל-כך, אבל אני לא עשיתי כלום – רק עמדתי והקשבתי נפעם ומשתאה...

לאחר הביקור הזה ביקרתי אצל הרבי עוד מספר פעמים ובכמה מהן אף הבאתי לו מספריי.

מקרה אחר, שהדהים אותי, אירע, לקראת חתונת בני בכורי ר' צבי. שלחתי אז לרבי הזמנה לחתונה.

כעבור זמן קצר קיבלתי מכתב תשובה ובו ברכות לחתונה, לצד הערה על השימוש שעשינו בהזמנה בכתב אשורי עם תגים. הרבי העמיד אותנו על הבעייתיות ההלכתית שבדבר. מיהרתי לבדוק בספרים ונוכחתי כי אכן נתעלמה ממני הלָכה. בביקוריי אצל הרבי ראיתי את שקי המכתבים שהוכנסו אליו מדי יום. ובתוך כל ים המכתבים העצום הזה, נתן הרבי את ליבו לצורת האותיות בהזמנה לחתונה, ואף טרח להעמידני על דין בשולחן-ערוך!

חלקים מכתבה שפורסמה בעיתון 'כפר חב"ד'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!