'יכולים' בערבון מוגבל

ארבעה עיתונאים חרדים, שנאלצים לא בחדווה יתירה, לעיתים אף בתחושת קבס, לסקר מדי שבוע את נפתולי הפוליטיקה החרדית, ישבו באחד מלילות השבוע לשיחת מרעים, והוגיעו את מוחם בניסיון לזכור על פה את שמות שנים עשר המופלאים.

דווקא את שנים עשר ח"כיה היוצאים של תנועת הליכוד, שסוקרה בשולי הגיליון המגזרי במהלך הקדנציה האחרונה, הם זכרו לא רע. אך אבוי לבושה, בהגיעם לשמות שנים עשר חבריה של התנועה הקדושה, זו שמפרנסת טורים ומדורים לרוב, נרשמו אותות מצוקה. עד לח"כ השביעי, כולל שמות השרים ולאו דווקא על פי סדר המיקום ברשימה, עוד קלחה הספירה איכשהו. מכאן ואילך נאלצה הרביעייה להיעזר בשירותיו האדיבים של בכיר בתנועה שאחר הגירוד בפדחתו הצליח להשלים את המלאכה. גם בו ניכר, כי בלילות כתיקונם, ואף בשעות מוקדמות יותר, לא היה עומד במשימה, אלמלא נאלץ כעת חיה, לגונן כמעט בגופו, על שנים עשר החברים, במטרה למנוע את חדירתם של גופים זרים.

לפני שבועיים בדיוק, סיפרנו באכסניה זו על המגמה המסתמנת בסביבתו של יו"ר תנועת ש"ס אלי ישי, שלא לחולל שינויים מפליגים ולהותיר במקומם, גם אם לא במיקומם, את שנים עשר נציגי התנועה. ההבדל בין המצטיינים - עושי החיל בוועדות הכנסת ובמליאה, לבין הנחשלים - אלו שמצאו עצמם (נכון יותר לומר: נמצאו) מנמנמים שבוע אחר שבוע בישיבות הסיעה, יורגש במיקום, אך לא בעצם הקיום.

השבוע התברר, כי מאחורי הנדיבות היתירה שמגלה יו"ר התנועה כלפי ח"כיו, לא עומדת אמונה בלתי מסויגת ביכולותיהם, אלא מסתתרים שני שיקולים בסיסיים. תועלתיים ולא רק מנהיגותיים. לפני הכל, זהו הרצון שלא להיכנס לשטח אש, ללא הצגת יעדים ברי השגה. בדיוק אותו שיקול שמונע משר הביטחון להכריז מלחמה ולחדש את מדיניות החיסולים ברצועת עזה, מונע גם מישי להסתער על הרכב הרשימה, עם רשימת חיסול משלו. פוליטית. רק פוליטית.

שיהיה ברור, כמו לצה"ל ברצועה, כך לישי בסיעה, יש בהחלט עם מי לסגור חשבון, ומדובר ביותר מגורם עוין אחד. אבל כמפקד בעל רוח 'ברקית', המעדיף להחיל את מדיניות ההבלגה ככל שהסיטואציה מאפשרת, מבין היו"ר כי תוצאת מתקפה, צבאית כמו פוליטית, תהיה זהה: לטווח הקצר, המצב ביום שאחרי, יירגע לתקופת מה, אך לטווח הארוך, מה שהיה, הוא שיהיה. זוהי האוכלוסייה העזתית, שתמשיך בשלה, בשאיפה למדינה פלשתינית עצמאית. אלו הם נציגי החצרות, שינקטו תמיד במדיניות עצמאית. כמו במדיניות הביטחונית, כך בפוליטיקה הפנימית. השוס, הוא אותו ש"ס.

מלומדים בהבטחות

יודע ישי נפש נציגיו ומבין, כי אין לו אפשרות אמיתית לעצב רשימה כאוות נפשו. זו התוצאה כאשר יו"ר ש"ס משועבד לא רק לאינטרסים התנועתיים הבסיסיים, אלא גם להבטחת מעמדם של נציגי חצרות, ראשי ישיבות וגבירים. אם כי, בכל הנוגע לאלו האחרונים, המונח 'שיעבוד' קיבל משמעות שונה לאחרונה, ולא ממש מרנינה. גם ההשלכה הפוליטית ישירה, שכן בהקשר זה, מסתבר, כי ככל שיד השעבוד הבנקאי על העליונה, כן יד השעבוד הפוליטי על התחתונה...

אבל מעבר לתובנה הבסיסית הזאת, שרלוונטית ונכונה לכל מערכת בחירות, הרי שהפעם ישנו טריגר נוסף שמדרבן את ישי לצעוד בדרך ישראל סבא ו'לא לשנות', כלשונו של אבי ההשקפה החרדית בדורנו מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל.

וזאת למודע, כי מבחינתם של אי אלו נציגים ש"סיים, הפרושים במישור המוניציפאלי, הבחירות שלפנינו, הן בעצם 'סיבוב שני' של סידור עבודה. מערכת בחירות מוניציפאלית שבה לא באו על שכרם (על עונשם, דווקא כן), גרמה לאחדים מהם לטפח ציפיות. חלקם אף בעקבות מסרים ברורים יותר ויותר - לעיתים אף ברמת ההבטחות - לקבלת מקום של כבוד בעשירייה הראשונה, או לכל הפחות במרומי השנייה.

בעיני ישי זה ממש לא מצא חן. דבר אחד הוא, לתמרן בין החצרות ונציגיהם, ודבר שונה בתכלית הוא, להתמודד עם הבטחות שפוזרו ללא חשבון, כמו צ'קים בנקאיים של ליהמן ברדרס, רגע לפני הקריסה. אין למוד ניסיון מישי כדי לדעת, כי במצב ביש שכזה, גם אם זהות המבטיחים למיניהם שונה, הרי שהאחריות להתנפצות האשליה, נופלת בסופו של דבר על כתפי היו"ר, לטוב ובעיקר לרע.

יו"ר התנועה, מצא עצמו בסיטואציה בלתי נעימה בעליל, כאשר מצופה ממנו לקיים את הבטחותיהם של אחרים. בבחינת קבלן מבצע, היודע כי האדריכל הוא זה שיתגאה בביצועיו. מצד אחד, אם ירכיב את המובטחים ברשימה, הקרדיט יינתן ל'מבטיחים', שיוצגו (על ידי עצמם, כמובן), כמי שגרמו ליו"ר לפעול בשליחותם ולממש את הבטחתם, כמעט בבחינת 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני'. מן הצד השני, אם יתעלם מההבטחות, ירחצו זורעי האשליות בניקיון כפיהם, בעוד שהוא, יוצג כמי שתקע מקלות בגלגלים, שחורקים עוד מתקופת הבחירות לרשויות.

ואם אלו הם פני הדברים, אין דבר פשוט וקל יותר מלהכריז על שימור מעמדם של שנים עשר המופלאים. ומי שרוצה לדחוק את רגלו של אי מי מהם, שיקום. אף אחד לא קם. מי שניסה, נפל.

לא הצבע. הטבע

שם המשחק הוא אומנם הילד הרעב, אך למערכת הבחירות הנוכחית, מגיעה ש"ס כתנועה שבעה. אחרי ישיבה רצופה בקואליציה, ש"ס אינה יכולה להציג עצמה כאופוזיציה לוחמת. היא פשוט לא שם.

הסיסמא המאומצת מקמפיין הבחירות של אובמה 'כן, אנחנו יכולים', נראית ובעיקר נשמעת, כמו תרגום לא מוצלח לעברית, של בדיחה באידיש. ישנם משפטים, שהתרגום עושה להם רע. בדיחות בעיקר.

אלו לא רק קשיי השפה, אלא בעיקר המסר שהסלוגן (לא) מעביר. זהו לא הצבע, זה הטבע. לא החזות החיצונית, אלא המהות הפנימית. ש"ס, בניגוד לאובמה, אינה מייצגת שינוי, היא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהממסד הפוליטי. בשר מבשרו. עשרים וחמש שנה של ישיבה מתמשכת בקואליציה, עם הפסקה קלה בממשלת שרון, לתקופת התרעננות בכפייה.

ככזו, לא אמורה ש"ס להציג רשימת קניות צופת פני עתיד, אלא סל שהועמס מלוא הטנא בשלל הישגי עבר. מי שישב בממשלה והוכיח את יכולותיו, זכאי לשוב ולבקש את אמון הציבור רק לכשיציג את הישגיו, ולא את טרוניותיו ושאיפותיו. למי שיושב בקואליציה, אין את הלוקסוס להתנהג כחבר אופוזיציה. זה שניתנה בידו הזדמנות ולא עשה, אינו יכול לספר לנו מה יעשה.

הביקורת הייתה נכונה גם אם לא היה לש"ס מה למכור, והיא נכונה שבעתיים, כאשר יש לה בהחלט במה להתהדר. בינתיים, הקמפיין של ש"ס מתנהל בעצלתיים. המומנטום לא מנוצל. לא היו ימים טובים לניהולו של קמפיין שכזה בבית החרדי, כתקופה שבה יהדות התורה מפוצלת ומפולגת. לא היו מועדים מתאימים יותר להשקתו בבית היהודי, כמועד שבו הימין הדתי הקלאסי, מאבד עשתונות. מזגזג בין ימין לשמאל.

בימים בהם יו"ר תנועת הבית היהודי מגדל שפם של איש מימד השמאלנית, היה אלי ישי צריך להתגלח על זקנו של הציבור הדתי-ימני. לחדד את המסר ולפיו, ש"ס ולא אחרת זולתה, טרפדה את הקמת ממשלת לבני, עקב עמידתה הבלתי מתפשרת על חומותיה הבצורות של ירושלים המאוחדת - הרים ורבנים סביב לה. לא 'אנחנו יכולים' להבא, אלא יכולנו גם עשינו, בעבר.

בואו חשבון

עם כל הכבוד (ואין הרבה) לקמפיין הכללי המנוהל ברישול מה, הרי שמעריכת סיכום אמיתי למעשיה של התנועה החרדית היחידה שישבה בקואליציה האחרונה, לא ניתן להימלט.

בעולם המעשה, בניגוד לעולם הקמפיין, המציאות וורודה בהרבה. המדובר בעיקר בכל מה שנוגע לצרכי עולם התורה. עם יד אשכנזית על הלב, צריך להודות בכנות, כי בתחום הזה, אכן עברה ש"ס מהפכה, לא פחות.

על הנישה התורנית של תקציבי עולם התורה, השתלטה תמיד יהדות התורה "המאוחדת". לא רק בימים יפים של ישיבה בכורסאות עור צבי קואליציוניות, אלא אף בימי סגריר של ישיבה על ספסליה הנוקשים של האופוזיציה. גם אז, ידעו ח"כי יהדות התורה לשמר את תקציבי עולם התורה בידיהם, נכון יותר לומר באצבעותיהם. אלו הורמו והורדו, בהתאם לסך המיליונים שהתווספו או הוסרו, מתקציב עולם התורה.

היה 'לא רע' באופוזיציה, אבל היו אלה בעיקר ימיה היפים של הקואליציה, כאשר באורח מסורתי, יו"ר ועדת הכספים מטעמה של המפלגה "המאוחדת" (מרכאות אחרונות בסדרה. מכאן ואילך אנו מתחייבים שלא לזרות עוד מלח על הפצעים), נתן את הטון. פעם אחר פעם, בממשלות ישראל השונות, הצטייר המכהן בתפקיד יו"ר ועדת הכספים, כפטרון הישיבות ומושיען. אין עוד מלבדו.

לעשייה נלוו תמיד, וללא כל קשר לזהות העומד בראש, רעש וצלצולים תקשורתיים לרוב. ההסתה התקשורתית נגד החתול החרדי השומר על השמנת, הייתה בהתאם לעוצמת התקציב. סבלנו בדומייה. סיפרו לנו שבלי זה אי אפשר. שהמחיר הציבורי הכבד, שבא לידי ביטוי בהסתה מתמשכת, הוא כורח בל יגונה בדרך להשגת המטרה של תקצוב עולם התורה. שמענו ושתקנו.

מה לעשות ובקדנציה זו, לפחות כפי שמציג זאת ישי, ויש יותר מקורטוב של צדק בדבריו, נפקחו עינינו לרווחה. בחלל מליאת הכנסת עוד מהדהדות זעקותיהם של ח"כיה הלוחמניים של יהדות התורה (ותו לא. הבטחות צריך לקיים, ראה לעיל), לנוכח הקיצוץ בתפקיד הישיבות. מה לא אמרו אז על ישי: שהוא מפקיר את עולם התורה, שלנוכח התנהלותו הבלתי מתלהמת, אין כל סיכוי שהאוצר ישלים את החסר בתקציב הישיבות.

והם צדקו. מנקודת ראותם, התנהלותו של ישי הייתה מוזרה משהו. האיש התנהל שלא על פי 'דפוסי העבודה' המקובלים. בלי הרבה רעש תקשורתי ועם המון כימיה אישית. במקום לסטור על לחיו של אולמרט ולאיים בפרישה (את זה, הוא שמר לקצבאות ולבנייה בביתר), הוא הביא לכך שנשיא מועצת החכמים יסטור על לחיו בחיבה. בסיעה האשכנזית ראו בכך התרפסות. דיברו על התקפלות. לא אחד ולא שניים, הבהירו, ובאוזנינו שמענו, כי אין כל סיכוי שתקציב הישיבות יסודר. אז הבהירו.

את הכסף ספרנו גם ספרנו במדרגות. עם התוצאה לא ניתן להתווכח. מלוא עשרות המיליונים של תקציב הישיבות, הוזרמו לבסוף עד לשקל האחרון. היו אלו 'דמי חנוכה' שניתנו ישירות לש"ס. אלי ישי, בצעד פוליטי מחושב, שמשום מה לא מנוצל בימים אלו לעשיית נפשות בקלפי, עמד בשעתו על כך, כי מלוא הסכום של תקציב הישיבות והכוללים, יינתן כהבטחה שלטונית לש"ס, ולא ליהדות התורה.

אותם אלו שדיברו על קריסה וחוסר ניסיון, ניצבו לבסוף פעורי פה, גם אם את הבטחתם לשבח את ש"ס לכשיושג התקציב, הם עשו בחצי פה. רק בשבוע שעבר נוכחנו לראות כיצד אפילו סערת הבחירות והמשבר הכלכלי, לא מצליחים למנוע מישי, להנציח את מעמדו כמגן החדש של עולם התורה. את תקציב הישיבות ומלגת אברכי הכוללים של החודש הנוכחי – האחרון לשנת התקציב 2008, הוא העביר במלואו. כל זאת למרות אווירת המשבר – הפוליטי והכלכלי כאחד.

זוהי לא רק התוצאה, לא פחות מכך זו הדרך. תזת השליטה, הופרכה. נתברר, כי גישת זרועות התמנון, בטעות יסודה. התפיסה הגלותית משהו, של מחויבות הישיבה על השיבר, כתנאי למילוי הדלי הפרטי שלנו במים תקציביים, לרוב עכורים, התנפצה אל סלע הישגי הש"סניקים.

מבחינתה של ש"ס, ניתן לקבוע ולומר, כי בקדנציה זו, היא הסירה מגבה את חטוטרת הפטרונות האשכנזית על עולם התורה. אבל יש מי שמסיק מכך מסקנה כלל-חרדית, ומדובר דווקא בגורם אשכנזי מסיעת יהדות התורה. "בקדנציה האחרונה נוכחנו לראות, כי השליטה בוועדת הכספים מיותרת". חטוטרת שניתן ואולי אף רצוי להסתדר בלעדיה.

בלי מסקנות של מכאן ולהבא, אי אפשר: כל כך הרבה דובר, ועוד ידובר, על מאבקי דגל-הסיעה המרכזית סביב 'התפקיד הראשון' – השם הנרדף לראשות ועדת הכספים בז'רגון הדגלאי. הפתרון, כך דומה, יכול להיות פשוט - לזה גם לזה, לא יהיה. הנה, זה עבד לא רע בקדנציה האחרונה. אין כל סיבה שזה לא יעבוד גם בזו הבאה. וכגודל הציניות, כך עוצמת המציאות.

נכון, המלחמה בקדנציה הבאה, תהיה קשה בהרבה. הפעם, מדובר יהיה בקרב מאסף בתקופה של משבר כלכלי שמאלץ את הממשלה לקצץ בסדר גודל של למעלה מחמישה עשר מיליארד, כפי שהעיד השבוע שר האוצר היוצא רוני בר-און.

יהיה קשה. אך מבחינתו של ישי - כבר נוכחנו - לא בלתי אפשרי. באשר ליהדות התורה, בתור אופוזיציה היא עשתה את מלאכתה נאמנה, עד שלרגע טעינו לחשוב כי זהו מקומה הטבעי, לשבת בחוץ ולדרבן את ש"ס היושבת בפנים. לעניין זה אין הבדל בין דגל לאגודה. שניהם יחד, וכל אחד לחוד.

חובת ההוכחה עליהם. לאור לקחי קדנציה זו, כלל לא בטוח שנוסחי אשכנז וספרד, עדיפים על נוסח עדות המזרח. אם בעבר היו ראשי הישיבות האשכנזיות מפצירים בתלמידיהם הספרדים להצביע לרשימה האשכנזית כהכרת הטוב, הפעם, כך דומה, המציאות הפוכה בתכלית.

משלושה יוצא אחד

אווירת 'שוק הכרמל' אופפת לא רק את דגל התורה ואגודת ישראל (ראה בעמודי החדשות). גם בתנועה הקדושה, ישנם כאלו שמתמקחים על הסחורה, כבעלי דוכנים ממולחים. בימים שכאלה יש צורך להבהיר ולומר, כי לפחות בכל הנוגע לש"ס, מדובר במטאפורה בלבד. את החידוש של מעבר מדוכני הפירות והירקות לדוכן הכנסת, שומרים הש"סניקים לתנועת הדגל האשכנזית.

אם ביהדות התורה המאבק הינו על 'התפקיד הראשון', הרי שבש"ס המלחמה היא על התפקיד השלישי והרביעי. הכל מתוך הנחה שהתנועה תשמור על כוחה ובהתאם לסיכומים תקבל ארבעה תיקים, משמעותיים יותר, גם בממשלה הבאה.

ההיררכיה בשני המקומות הראשונים ברורה, ותבוא לידי ביטוי גם במיקום ברשימה. אלא שמעמדם של השרים מהדרג השני, משולם נהרי ואיציק כהן, נתון בספק.

על המשבצת שלהם, מתמודד – יש האומרים כבר מעכשיו ויש המוסיפים עוד מאמצע הקדנציה האחרונה – מנכ"ל התנועה יעקב מרגי, שבהרכבת הממשלה האחרונה, איבד את מקומו ברגע האחרון כשר בממשלה.

מדובר אומנם בחלוקת עור הביבי עוד בטרם ניצוד, אבל להיאבק על דבר מה, צריך. תשאלו את החבר'ה האשכנזים מהמפלגה המתחרה.

וכך, אנו מוצאים את השר איציק כהן מוציא לאור חוברת המעלה על נס את פעילות משרד הדתות, על מקוואותיו ובתי כנסיותיו. ורק את רבנות ירושלים, הס מלהזכיר בשלב זה. גם השר משולם נהרי, לא טומן ידו בצלחת. ומי שפספס אי מה מההישגים מוזמן לדפדף בעיתונות, ולא רק זו המפלגתית.

בסופו של דבר, משלושת המיועדים לשולחן הממשלה, ייצא אחד, שיפלט לספסלי הכנסת. הפעם כנראה, זה לא יהיה מרגי.

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!