מערת הרמב"ן תעבור לחזקת הוואקף

סגן נשיא בית משפט השלום בירושלים, כרמי מוסק, פסק אתמול (ה) כי מערת הרמב"ן שעל יד קבר שמעון הצדיק, שייכת לוואקף המוסלמי, ואסר על היהודים את הכניסה למערה.

תחילת הפרשה בתביעה שהגישו ערבים לבית המשפט בשנת 2000. בתביעה טענו נציגי הוואקף, כי המערה שייכת להם. מאידך, טענו נציגי המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים, כי מדובר במערה המהווה מקום קדוש ליהודים, וכי ידוע מזה דורות כי הרמב"ן בביקורו באזור שהה במערה זו, ומאז הייתה המערה מקום קדוש ליהודים.

על פי קטעי ספרות שהגישו נציגי המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים, מדובר במסע שערך הרמב"ן בארץ-ישראל בשנת 1267, וכי באותו מסע שהה באזור ירושלים, ישב במערה, התפלל ולמד בה. לפיכך, טענו נציגי משרד הדתות, כי מכיוון שהמקום הינו מקום קדוש חל עליו החוק המנדטורי (דבר המלך במועצה על ארץ ישראל), ולפיו אין לבית-משפט אזרחי סמכות לדון בסכסוך במקומות הקדושים, והסמכות הבלעדית להכריע בסכסוך היא של שר הדתות.

בעקבות כך הכריז שר הדתות דאז יצחק כהן, כי המערה הנדונה היא מקום קדוש וזאת לאור סמכותו בדבר המלך במועצה.

אולם הוואקף לא אמר נואש, ופנה לבג"ץ בערעור על החלטת שר הדתות, בטענה כי המקום אינו "מקום קדוש". נשיא בית המשפט העליון באותם ימים, אהרן ברק, דן בפרשה והוציא צו על תנאי נגד שר הדתות, מדוע לא יבטל את הכרזתו על המקום כ"מקום קדוש".

בעקבות החלטת בג"ץ מינה שר הדתות דאז יוסי ביליין, ועדה מייעצת - לבחון אם הסכסוך הוא סכסוך הקשור במקום קדוש. ואכן, בראשית שנת 2003 הגישה הוועדה את מסקנותיה, ולפיהן המקום הוא אכן מקום קדוש ליהודים, אם כי קדושתו אינה אלא מ"דרגה נמוכה". עם זאת, קבעה הוועדה שמאחר שהסכסוך נוגע לעניין המוסדר בחוק השמירה על המקומות הקדושים, על כן בית המשפט מוסמך לדון בו.

בשנת 2003 ישב בכורסת שר הדתות אשר אוחנה מש"ס, ובעקבות הערות הרכב השופטים, בראשות המשנה לנשיא מישאל חשין והשופטת דורית ביניש, הודיע כי הוא מבטל את ההכרזה של השר הקודם על מערת הרמב"ן כ"מקום קדוש".

אך בכך לא תמה הפרשה. משרד הדתות טען, כי גם לאחר החלטת הבג"צ עדיין המערה מוגדרת כמקום קדוש, ועל כן חל על המקום חוק השמירה של המקומות הקדושים, ועל כן יש לאפשר גישה חופשית ליהודים למערה.

הטענה הסתמכה על דעתה של הוועדה המייעצת שיכול שיהיה "מקום קדוש", מעצם העובדה כי הוא מוכר ככזה, גם ללא הכרזת שר הדתות, בתנאי שבמשך תקופה מסוימת הציבור ראה בו כמקום קדוש.
לביסוס הטענה כי המקום הוא מקום קדוש, העידו בבית המשפט ר' אביש צינוירט, והגבאי המפורסם של קבר שמעון הצדיק, העסקן ר' משה דויטש, כי עד לא מכבר התפללו במערה, אך בזמן האחרון עקב האירועים הביטחוניים הם ממעטים להתפלל שם.

מאידך, הוואקף הביא לעדות את סגן מפקד משטרת שלם, רב פקד כאמל מנסור, שטען כי המערה אינה נכללת ברשימת המקומות הקדושים של משטרת ישראל, וכי לא ידוע שהיו מתפללים במערה.

השופט קבע, כי השוטר הערבי הוא עד ניטרלי, שאין לו כל עניין בסכסוך, וכי עדותו אמינה ומקובלת עליו. לפיכך, פסק כי שוכנע שהמקום לא שימש לתפילה, וכיוון ששר הדתות לא הכריז על המערה כ"מקום קדוש", כפי המלצת ה"ועדה מייעצת" שהוקמה על-ידי שר הדתות עצמו, הרי שהמקום שייך לחזקת הוואקף המוסלמי, והכניסה ליהודים אסורה.

כמו כן חייב השופט את המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים ומשרד הדתות, לשלם לוואקף הוצאות משפט בסך 10,000 שקל.

יצויין, כי בתקופה האחרונה, עקב סילוק משפחה ערבית מהאיזור, בשל צו בית משפט, סובלים המתפללים והמבקרים במערת שמעון הצדיק הסמוכה, מהתנכלויות שונות שכללו בתקופה האחרונה, זריקות אבנים, אלימות, ונסיונות דקירה.

קישורים:
פסק הדין בבית המשפט השלום
פסק הדין משנת 2003 בבית המשפט העליון

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!