מסלונים תר"צ עד בני ברק תשס"ט

1.

מצוקת רעב פוקדת לאחרונה את שולחנם של עמלי תורה. רווחות שמועות על ישיבות עילית שמורגש בהן מחסור חריף במזון, ועל ישיבות שביקשו מתלמידיהן "להשתדל לאכול בבית".

יש כאלו שעוררו בחלחלה על כך, שהנה אנחנו חוזרים לימי אכילת 'טעג'. נו, איש מאיתנו איננו מאחל לעמלי תורה לשוב לתקופות איישישוק ולומז'א המורעבות, ולחזר על מפתנם של נגידים. זה גם יהיה ציני מצידי, אם לאחר ארוחת צהריים דשנה, יישב כותב-השורות להטיף על חשיבות "פת במלח".

אבל למרות הכל, דווקא בעת הזו ראוי להזכיר, שאכילת 'טעג' איננה מילה גסה, והעידית שבעידית באדמתו של עולם התורה, פרח על ברכי הרעב וההתבזות; מתוך הרעב וההתבזות. שעה שקללת השובע והפינוק של דורנו מחוללים בו שמות.

הרווחה החומרית בדורנו היא מקור ה'בינוניות' הרוחנית שלנו. הרווחה גם לא הוסיפה לאיש מאיתנו שמחת חיים. ככל שזה נשמע מוזר – אווירת הפינוק והרווחה שהורגלנו אליהן – היא בפירוש מקור המושג "משברים", שלבן דורנו יש עליו זכות יוצרים, יותר מבכל דור אחר.

הדור שלנו משופע בשאיפות להתעלות, וגם ב'כלים' המאפשרים התעלות. למה אם-כן, הומצאה תופעת ה"משברים" דווקא בדורנו?

יש סיבות רבות. אבל הקושי המרכזי המעצים את קשיי הדור ומשבריו, היא העובדה, שלצד השאיפה הכובשת להתעלות, מצוידים רבים מבני הדור הזה בחולשות גדולות, בפינוק עצמי, ובחוסר נכונות לסבול.


2.

"תגמור שמוליק עד הסוף... יהיה לך הרבה-הרבה כוח, תהיה תלמיד-חכם, כמו אבא בישיבה!..."

הכל בדור הזה שתול-מוקף-מוגן. "תגמור, תהיה תלמיד-חכם. כמו אבא בישיבה!..."

רבבות יוגורטים נאכלים, רק כדי לחזק לבבות מלומדי מלחמתה של תורה. התכנים, השאיפות הדמיון – שייכים לחצרות ה'.

איש אינו מזלזל בסוג הפריחה הזה, אבל לצד ההתפעלות, חשוב להיזכר ולהתגעגע לימים, בהם הפך הרעב עצמו, הכפור והסבל - כלי מרכזי בעלייה הרוחנית.

ומי שצלח והדף בימים ההם את שלל הקשיים, והגיע שלם ברוחו למפתן בית המדרש, הגיע מכוח רצון כובש, כנגד כל הסיכויים, ובדרך-כלל גם נגד רצון הורים ואווירת הסביבה.

כך הצמיחו ליטא ופולין המורעבות והעלובות – ענקי-עולם שעוצמתם הרוחנית היתמרה וינקה מתוך עוניים!

"אמרה תורה, תן חלקי בשבט של עוני".


3.

לך המתייסר בחבלי-הלידה, בפסיעות הראשונות במאבק בין שאיפות רוחניות לנהנתנות החומרית שדורנו המפונק שטוף בהן (או, בימים האלו, חסר אותם), מוגש סיפור קסום מאוד, מרומם ומנחיל מאוד, סיפור ילדותו של הגאון הגדול רבי מרדכי מן זצ"ל.


4.

סלונים תר"צ.

ליל שבת ראשון של מרדכל'ה בן ה-12, בישיבה בעיירה סלונים. שבת ראשונה לאחר ההתנתקות מסינרה המגונן של אימא. הקור הבלרוסי האכזר מתחרה בקור שנשב מנשמתו המיוסרת. הגעגוע לביתו של אבא בבריינסק... לקידוש של שבת. לקסמו המשכר של נהר 'נורץ' שלמרגלות העיירה בריינסק, שרק לפני שבועיים תלש את עצמו ואת צלצולי הילדות שלו מגדותיו הירקרקים.

סלונים הענייה לא החזיקה פנימייה מסודרת. מדי ליל שבת, למשל, היה השמש מתדיין עם אנשי העיירה, מפציר, משדל, ו'מחלק' להם ילדים לארוחה.

השבת הראשונה... הוא ניצב לאחר התפילה בתור עם ילדי הישיבה, וראה לגודל ההשפלה איך 'מחלקים' את הנערים כולם, ואיש אינו חפץ ביקרו... השמש מסתודד עם בעלי-בתים, מרמז בחשאין לעברו, מפציר, מעורר רחמים, והכול מתחמקים.

מרדכי נותר בירכתי בית הכנסת, מושפל, רעב... זו הייתה מהלומה רגשית קשה מדי למי שרק אתמול ליוותה אימא כל ארוחה שלו בדמעת-תפילה, שתזין את גופו הרך, המיתמר בקלויז עם דף הגמרא.

כשבית הכנסת התרוקן, הוא נשאר בדד. לאחר היסוסים, בלית ברירה, לקח אותו השמש לבקתתו. האווירה שם היתה קשה ומרירה. כמעט לא חננו אותו במזון שממילא לא היה שם, ונתנו לו להרגיש שהוא גוזל מסעודה שאינה מספקת... בערוב ימיו סיפר רבי מרדכי, שבסעודה ההיא הרגיש וחי את הפסוק, "האכלתם לחם דמעה ותשקמו דמעות שליש".


5.

בחצות ליל, לאחר הסעודה המשמימה, חזר מושפל ורעב מהבקתה לישיבה. הדרך הייתה רחוקה וחשוכה. קבוצה של פרחחים רוסיים תקפה אותו, והוא נמלט על נפשו מדמם וכאוב. ילד בודד ביערות סלונים, מורעב ורדוף מול מרחבי הכפור והלילה הרוסי הסמיך. רעב, אכול געגוע לרמץ של חמימות, למבט אם אוהבת...

לבו שתת דם. כל הדרך בכה בכי מר ליוצר נשמתו.


6.

"שאלתי אותו", סיפר לי ממרחק יובל שנים, בנו הגאון רבי חיים שליט"א, "מה החזיק אותך אבא, בכל זאת שנתיים תמימות? למה לא נמלטת על נפשך חזרה לבריינסק?"

"הירח", השיב לו רבי מרדכי.

"...מתוך הלילה הקודר; נגה אור הירח... התבוננתי אליו שעה ארוכה, ואור חמים הציף את לבי. אמרתי לעצמי ברגש עצום:

"עכשיו מוט'ל, בבית בבריינסק, רואים אבא ואימא אותו ירח עצמו... והרי את בריינסק ואת סלונים - מאיר אורו של אותו ירח... נכון שמרחקים קפואים ומושלגים מפרידים בינינו, אבל ירח ענק מאיר ומופלא מחבר בין ליבנו ונפשותינו..."

וחייתה רוחו.

הרגשות הענוגים האלו פרנסו את בדידותו שנים אחדות, עד שהוא חזר לאותו ירח המאיר בפועל את בית אימא בבריינסק, ואת נהר 'נורץ' שלמרגלותיו.


7.

הסיפור המרטיט הזה, וה'הרגש' שעימו: היכולת להתרומם נפשית מנוגה אור של ירח, עשוי לשנות את תפיסותינו מן היסוד.

ההרגשה הזו אומרת דבר מופלא. ה"ירח" הזה אומר, שכל עוד ער ורענן בך, ומגונן עליך, ניצוץ של רגש ורוחניות פנימית משלך – העולם החיצון על תלאותיו - חלש ועלוב מכדי להתמודד מולך!


8.

הסיפור הזה מבליט את חולשתו הנפשית של הדור הזה, המסמל את החולשה, את חוסר-האונים, וחוסר המסוגלות לשאת בעול.

קשה למצוא בדור הזה ילד בן 12, המסוגל לחיות במשך שנים על שולחנות מבזים של אחרים, לחגוג כרבי מרדכי מן את בר המצווה בישיבה, על גבי שעווניות עלובות וכיכרות-לחם, הרחק מבית אימא, בשביל להתמתק בחידושיו של רבי שבתי יגל.

ואין בדור הזה ילד בן 12, או ילד בן 30 – המסוגל להרגיע את סערת-נפשו ב'הרגש' הדק, על הירח המאיר את פניו ואת פני אימא באותו רגע.

ההבדל נובע מהרגלי הפינוק של בן דורנו, מול החוסן הפנימי שחישל את חוט שדרתו של יליד הדור ההוא.

מי שמצויד בפנימיות - אינו נרתע מסבל, ובמקום להפקיר את עצמו למרותם של קשייו, הופך אותם לגורם מחשל!


9.

הנה תיאור מזעזע שסיפר רבי מרדכי עצמו, כיצד עוצב בו המבט המחשל הזה:

סלונים לא החזיקה חדר-אוכל. יותר משהיו בה ארוחות – היו שבירת צומות. לעיתים היו התלמידים מקבלים פרוסת לחם, קפה שחור, ועשר קוביות סוכר לשבוע. בערבים, כשהרעב שב לכרסם, היה 'חדר האוכל', היינו ה'אשנב', שבו חולקו הסוכר והלחם, חשוך, נעול, קודר.

בפתח, באפלולית, ניצב מדף עץ מחוספס, ועליו, בזמנים טובים, מעט לחם שחור וסוכר. בזמנים פחות טובים המתין לתלמידים רק מדף העץ.

על האשנב הופקד פקיד 'מחלק'. באחד הבקרים, בו חולקה קוביית-סוכר לתלמיד, הבחין רבי מרדכי בחסרונו של חבר. כיוון שהרעב החליש אותו, המתין שנית בתור, כדי לקבל את קובית-הסוכר של חברו.

המחלק שהבחין בו שנית, לא טרח לשאול על מה זה ולמה, התכעס, סטר לו בעוז על לחיו לעיני התלמידים, וגירש אותו בבושת פנים.


10.

מרדכי עזב את הישיבה במרירות עצומה, ויצא לטייל אל יערות סלונים; ישב ליד הנהר שזרם למרגלותיה של סלונים, ובכה את בכי חייו.

ספקות צפו בלבו השבור, האם לארוז את חפציו ולהימלט מהמועקות וחבלי-הלידה המרים לבריינסק מכורתו? למטבחה המפנק של אימא, לחמימות הביתית, למאור פניו של אבא...

כל אותו לילה בכה רבי מרדכי את בכיו הגדול. בכי חייו. רבי מרדכי בורך ברגש כובש, והבכי הזה הפך לכור היתוך, מתעל של רגשותיו. בכי מחשל, בונה, שסייע ב-70 השנים הבאות, בעיצוב דמותו ומשנת חינוכו:

אין שום דרך להיכנס ולצאת בשלום ממורכבות-החיים, אם נוטשים את שלטון-הדעת, על סף קשיים רגשיים!

11.

היום אין מאיימות עלינו עוד הערבות הרוסיות המושלגות, הרעב והבדידות. היום לופת אותנו בחרבו השלופה, אויב מפחיד לאין ערוך:

עולם השפע, הנהנתנות והחיצוניות, ההורס את חלקתנו, והופך אותנו לתלותיים בעולם של פינוקים מקומיים; חלשים, ונטולי חוט-שדרה.

דווקא בדורנו, כשעולם שטוף-חיצוניות קורץ באלפי צבעי-ההבל של שומיו וקישואיו החומריים, תפקידנו לחנך את עצמנו למשהו של פנימיות.

עולם של פנימיות ירומם אותנו מאשפתות החומריות ודכדוכי-הנפש כאחד!


12.

להלן קטע מדיבורים שחצב והיזה מדם ליבו הטהור, מרן רבינו הגר"ש אויערבאך שליט"א. דבריו במלואם יפורסמו בספרי החדש, "מאבק וניצחון בחיי בן עליה", העתיד לראות אור בתקופה הקרובה:

"...הדור הזה אינו יודע כל-כך מה היה המצב פעם, כשכפשוטו לא היה לחם לאכול. אבי מורי זללה"ה היה מספר על הזמנים שלמד בישיבה קטנה, ובבית אביו לא היה מה לאכול כפשוטו, והיו מצבים שהייתה רק פרוסה אחת והיה להם ספק כיצד הוא ואחיו יאכלו אותה.

"הסבתא ע"ה, אשת זקני רבי אריה ליב רוחמקין זצ"ל, נזכר אני איך שהיתה מנדנדת את העריסות של התינוקות להרדימם. ואני זוכר על אחי הצעירים ממני יבדלחט"א והיתה שרה: 'אברמלה ועט לערנען תורה, תורה איז די בעסטע סחורה'. אז החדירו בלבבות, שבכל מצב רק הלימוד עצמו הוא התכלית. כך חלמו ושאפו כולם, ורק כשהייתה ח"ו בעיה ליחידים, כשהרגישו מצוקה קשה שלא היה שייך במציאות להמשיך...

"ואמנם אנחנו עוד הכרנו מאבותינו, שלא עזבו אף במצב שהיה רעב ללחם, אבל גם מי שלא עמד במסירות נפש שכזו, לא בנקל החליט לעזוב. וגם כשלא היתה ברירה ממש, עשו זאת בכאב נורא. אני עוד שמעתי מיהודים שהגיעו למצב שלא היה אוכל בכלל, וכשנפרדו מהגמרא היה זה בשבילם ממש כתשעה באב!

"והרבה גדולים הזכירו בהקדמת ספרם, שפרי עמלם התחבר בזמני צרה כשחיו בניסיונות הגדולים ביותר. מובא בספרים, על בעלי התוספות, שנתחברו בזמני שמד, שתוס' זה נכתב באותו יום שהוציאוהו לשריפה.

"כל אחד יש לו אפשרות להתעלות עם הכוחות שיש לו, כל לומד תורה יידע שהחלק והגעשמאק שלו נמדד רק בכוחותיו ואינו נמדד ביחס למצב החיצוני, ואז יצליח בסייעתא דשמיא!"

מאחורי הסטנדר, טורו של הרב יעקב ב. פרידמן מתפרסם בעיתון שעה טובה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!