הכל דיבורים

פורש מעשייה, אך לא מפסיק לדבר. רק בשבוע שעבר התבטא הרב אברהם רביץ בבדיחות הדעת, כי משפרש, ידרוש תשלום עבור השמעת נאומיו המושחזים. הקליינט הראשון כבר נמצא, במוצאי השבת האחרונה. אלא שזה היה נכון לשלם והרבה, לא עבור דיבור, אלא תמורת שתיקה.

'מדורת השבט' הדגלאית שוב התכנסה לסעודת מלווה מלכה, הפעם בירושלים. שלא כמו שבעה ימים לפני בבית שמש, הרי שבמקרה זה, אכן הייתה למסיבה סיבה אמיתית ולא רק פוליטית: חגיגת שבע ברכות לבנו של הרב אורי מקלב

ליצמן הגיע לכבד את המארח. רביץ לעומתו, לא ממש עשה כבוד לאורח. מג'נטלמן שכמותו, ניתן היה לצפות ליותר. אבל כשרביץ מדבר, כבר נוכחנו, הוא מוצא שימושים מקוריים למקל שבידו. הכאה על ראשם של מושאי נאומיו, לדוגמא.

"אני מארח ולא נעים", פתח רביץ בחצי התנצלות ומיהר להסתייג: "אומר את האמת, בדגל התורה גם אני אורח".

רביץ חזר באוזני ליצמן, על מה שאמר גפני שבוע לפני, בפני צעירי התנועה. דגל התורה אינה מתכוונת להסתפק עוד בתפקיד השני, בהיררכיית 60-40. "אני מקווה שהשלום יפרוש כנפיו על כולנו. ברגע הזה, הוא צריך לפרוש כנפיו על אגודת ישראל". עקץ זקן השבט, וגם יסף: "יש לי דרך לאחד את אגודת ישראל. נרוץ לבד".

בצד השולחן, ישב כל העת יענק'ל ליצמן, בפנים חתומות. נאמן לקו בו הוא נוקט לאחרונה, סירב הח"כ המפולפל להגיב. הוא לא, אחרים כן. באותו מעמד נשגב, הסב לשולחן גם בכיר אחר בסיעה המרכזית. למשמע דבריו של רביץ הוא סינן בחצי חיוך. "שיגיד מה שהוא רוצה, הרי בסוף הערב, הוא הולך הביתה".

רביץ אומנם הולך, אבל 'זה מה שנשאר' – הטיעון שהפריח לחלל האוויר, חי, נושם ובועט. בדגל התורה, חוזרים שוב ושוב על המנטרה. מתעקשים, כי מה שהיה, לא יהיה. אפילו ספין החבירה לש"ס נשלף השבוע. בבחירות הקודמות היו אלו גורמים בחסידות בעלזא שהפריחו את בלון הניסוי ודיברו על חבירה לתנועה הספרדית, כמקל מול הסיעה המרכזית. הפעם, עושים זאת ספינולוגים מתוככי דגל התורה. אלא שאת ש"ס, בסגנון הפטרוני של פעם, הם שכחו לשאול לפני.

"שהילדים יסתדרו לבד", אומר בכיר בתנועה. "הרי יש להם הרבה גננות מפוטרות, אחרי ההסכם שחתמו ברשת הגנים. שיעסיקו אחת מהן אצלם, כדי שתעשה סדר בגן".

כוחם בהבלגתם

מצאו להם מתי להפסיק לירות. בסיעה המרכזית מבליגים, ולא בכדי. מהצד השני, ממתין פרוש, שנפגש השבוע עם גפני ולא בפעם הראשונה. מצידו של זה הראשון, שהבעיטה רק תגיע, ויפה שעה אחת קודם. "שיזרקו אותנו כבר", אומרים בשלומי אמונים. כן, זה בדיוק מה שהם היו רוצים שיקרה. שהרופא (מבית החולים האשדודי), ינתק אותם מהמכשירים שמחברים, חיבור לא טבעי, בינם לבין הסיעה המרכזית. שיאפשרו להם למות, המתת חסד, ולהיוולד מחדש.

גם פרוש יודע שכדי ללכת למהלך של פילוג כה משמעותי, עד כדי חבירה לדגל התורה (לבד, הוא לא ילך, ועיזבו אתכם מכל ההצהרות. ירושלים אחת, כבר הספיקה). צריך אשראי כמעט בלתי מוגבל. במצב הכלכלי דהיום, קשה לקבל אשראי שכזה. המצב הפוליטי קשה לא פחות. 'היתר מאה אדמו"רים' להתרת הקשר עם אגודת ישראל, לא יינתן בקלות.

כבר לפני שבועיים ציטטנו משמו של ליצמן, כי לא יעמוד בדרכו של פרוש ולא יפגע במעמדה של שלומי אמונים. לא מדובר בנדיבות לב, אלא בטקטיקה פוליטית בסיסית. באורח פרדוקסלי, דרישותיה של דגל, הן תעודת הביטוח של פרוש – ליצמן זקוק לו כדי לשמור על ההגמוניה. פרוש מצידו, אינו יכול להשתחרר מחיבוק היענק'ל, ללא עילה מספקת. חדשה. מחוץ לגבולות ירושלים.
"הם לא נותנים לנו שום עילה לפרישה", אומרים בשלומי אמונים. כדי לקבל אישור מגדולי האדמו"רים לפירוק החבילה, אי אפשר רק להתפלש באבק חורבות ירושלים. חייבת לבוא הקצנה.

אומנם סיפרו לנו, שהקו האדום כבר נחצה בבחירות, אבל כמו בכינרת, ברגע האמת, כשמגיעים לקו, מנמיכים את המפלס ויוצרים קו אדום חדש. ירושלים, היא הקו שהיה. לפילוג בכנסת, יש צורך בעילה חדשה.

הצד השני, כאמור, ממאן לספק זאת. שם מתעקשים לכבד, לשתוק, לשלב ידיים. מזכ"ל דגל התורה לוחמני. המזכ"ל האגודאי לעומתו, פייסני. חנוך זייברט, יצר את החיבור הראשוני, בדרך המלאכותית 'הטבעית' ביותר, הוא הרים טלפון לפרוש וביקש לזמן את חברי ועדת השישה. כמה מסובך, ככה קל.

לטנגו צריך שניים. גם כדי להיבעט, צריך שיהא בועט. מה לעשות, ואיש לא מתנדב לעלות למגרש ולבעוט מול שער ריק. משכך, לא נותרה לראשי שלומי אמונים הברירה, אלא לבוא למפגש השישה ולדבר על אגודת ישראל כסיעה מאוחדת, מבלי להזכיר את ירושלים המחולקת. "נדבר כשנגיע לסוגיית התפקיד הראשון, שם נתאם עם דגל ונחזיר מלחמה", אומר מי שאומר בשלומי אמונים. המשמעות הינה, כי דווקא בקרב על התפקיד הראשון, יש לדגל סיכוי. לא לפני הבחירות, אלא לאחריהן. הפילוג, לא יעמוד על הפרק. רק התפקיד. דגל ושלומי אמונים, יהוו רוב. זו התוכנית.
מצד שני, בל נשכח שעל פי אותה תוכנית, מפגשי סיעת שלומי אמונים, היו אמורים להתקיים, בלשכת ראש העירייה בכיכר ספרא.

גם לייזרזון

בסיעה המרכזית שותקים. כה רועמת היא השתיקה, עד שניתן להפיק הימנה תגובה סדורה... השבוע למדנו כי שתיקה רועמת אחת, שווה אלף נאומים.

בדגל התורה מדברים על מספרים ברורים. על פי המפקד הפנימי שנערך לאחרונה ביהדות החרדית, עוברת דגל את רף השמונים ושלושה אלף קולות בטוחים, וניצבת על סף מאה אלף קולות. למי שמשפשף את עיניו בתימהון, זה המקום למהר ולהבהיר, כי מדובר בפילוח רוחבי שנערך בכל ערי ישראל, בהם התמודדה דגל התורה לרשויות המקומיות. הפילוח המינימליסטי, מדבר על בסיס הנתונים הבטוח. הנתון האופטימי, מחשיב גם את מצביעי הפריפריה מבית שאן ושאר מחוזות, בהם נתגלו מצביעי דגל התורה, בחפירות ארכיאולוגיות כאלו ואחרות. מידת הדיוק בפילוח האמור מוטלת בספק, עד שניתן לומר כי משהו בכל הסיפור הזה, 'לא מאה'...

ומה אומרים על כך בסיעה המרכזית: "שירוצו. הם לא יעברו את אחוז החסימה". הטיעון לכשעצמו לא נשמע טוב, אך למען האמת, כל כולו 'טוב'. הדברים אמורים כלפי התנהלותו של גפני מול 'אנשי החולצות הכחולות' מסיעת טוב. בסיעה המרכזית מצביעים על הנתון המדהים ולפיו, בבית שמש עומד כוח ה'טובים' על חמישים אחוזים מכוחה הכולל של דגל התורה בעיר. מנדט אחד לטוב – מול שניים לדגל. "איך הם מעיזים בכלל לדבר על אחדות, כשחלקים שלמים מהציבור הליטאי כבר הכריזו על מרד בדגל התורה?".

ומכאן לטענה הדגלאית הבאה: יענק'ל כהן קיים את מצוות הרוטציה ככתבה וכלשונה והתפטר. אבל אורי מקלב חטף סטירה, כשכיהן כח"כ בפועל רק שלושה חודשים במקום שנתיים תמימות. ההיגיון נותן – אומרים בדגל – שהפעם, הנציג שלנו, הוא שייכנס ראשון.

היגיון לחוד, וסיעה מרכזית לחוד: "הרי זה בדיוק מה שהיה עם הרב לייזרזון", אומרים שם. "גם הוא כיהן כח"כ, במקומו של גפני, רק חמישה חודשים, מתוכם שניים במהלך מערכת הבחירות". הלכנו ושאלנו לפיו של הרב לייזרזון. אכן, פחות מחמישה חודשים. רושם בל יימחה. נאומים חוצבי להבות. אך אפילו לא חצי שנה. שוו בנפשכם, לו היינו מקבלים את הרב לייזרזון לקדנציה שלמה.

ולמשפט המחץ: אין סכסכן בזוי יותר, מזה שמנסה ללבות מריבה בתוך המשפחה, אומרים בסיעה המרכזית ומכוונים לניסיונותיהם של אישים בדגל, לנצל את המחלוקת בין הסיעה המרכזית לשלומי אמונים. לגפני, יש מי שמבקש להזכיר, כי הוא התנצל כבר פעם על דברים שאמר, "ולא בטוח שניתן לו הזדמנות שנייה".

וישנה חב"ד – החסידות שבצוק הפיגועים, הפכה לגורם המלכד את כל פלגי ישראל. ב'המודיע', שב ומופיע שמה בתדירות יתירה. זיכרון ה'יחידות' של הרבי (מלובאוויטש) זי"ע ויבדלט"א הרב'ה (מגור) שליט"א, אז, בשנת תשמ"ט, צף ועלה השבוע. השיחה האישית, כמו גם הליווי, בכפור הניו יורקי, עד לפתח המכונית ולאחר מכן המתנתם של רבני חב"ד בשדה התעופה.

מי שנלווה בשעתו לביקור, היה יענק'ל ליצמן. הוא לא הורשה לשהות במחיצתם בעת השיחה, אבל האווירה, שהקרינה גם על הנוכחים מעבר לדלת, לא משה מזיכרונו. גם לא מזכרם של החב"דניקים, שבסיעה המרכזית בטוחים, כי לכשיקראו לדגל (חד משמע), לא יכזיבו. הטנקים, כבר בדרך. על זהותם הפוליטית של החיילים שבתוכם, נטוש ויכוח.

עדיפה ציפי

"מה הולך פה? הקסאמים מתקרבים לאשדוד, עולם התורה בקריסה, ואצלנו מתעסקים בתפקיד הראשון?".
באופן מפתיע, על המשפט דלעיל לא חתום ליצמן, אלא דווקא גורם ירושלמי בדגל התורה. הוא בטוח כי למרות ההצהרות הלוחמניות שמגיעים מחוגי התנועה באזור המרכז, מה שהיה הוא שיהיה. בסוף תימצא הנוסחה, וברגע האחרון, יגיעו כולם לפקיד הבחירות בנשימה ורשימה אחת. נכון. יגררו רגליים, יגרדו איכשהו את המנדט החמישי. יריבו ויתפשרו על התפקיד הראשון. לא יותר, אך גם לא פחות. "אין לנו את הלוקסוס הזה. את האנרגיות, צריך לתעל לדברים אחרים. חשובים יותר, גורליים יותר".

עולם התורה, בסכנה קיומית. בלי טיפת ציניות, במלוא הרצינות. מכל כיוון שמסתכלים על זה, טוב יותר לא יהיה, "אז מה, נשים הכל בצד ונצית אש בגלל התפקיד הראשון? אם מישהו חושב שיש בכך היגיון שיקום". אף אחד לא קם.

לא רק המצב הכלכלי. גם המצב הפוליטי, לא הולך להיות טוב יותר. "גררו אותנו באף לבחירות והבטיחו לנו שביבי טוב ליהודים. אם זהו טוב, מהו רע?".

צריך להתבונן לרגע מעבר לקצה החוטם. כבר סיפרו לנו פעם אחת ש'ביבי טוב ליהודים', וגילינו 'נתניהו רע לילדים'. הנסיבות הפוליטיות שהכתיבו לו זאת אז, יכתיבו זאת גם היום. במצבו הבעייתי, כשהוא מוקף בחבורת מורדים, אין לביבי כל ברירה, אלא לפנות שמאלה. לפנות? לבצע פניית פרסה.

שמענו את נתניהו בנאומו בפני שגרירי המדינות הזרות. הוא לא מתרחק מפייגלין, רק בגלל חששו מאיבוד מנדטים. ממש לא. הוא באמת מפחד מהיום שאחרי. חושש להפוך לפרסונה נון גראטה בזירה הבינלאומית. מוכן שיגידו עליו הכל, רק לא שהוא ימני.

לקראת הבחירות, וכדי שלא לפגוע בסיכויי הרשימה, ביבי, אומנם מנסה, לא בהצלחה מרובה, למרוח שכבות של מייק-אפ על הרשימה שהרכיבו לו הפייגלינים. אבל מטבעו של משוח מייק-אפ (משוח, לא משיח!), שיגיר זיעה ממצחו, לכשייחשף לקרן השמש הראשונה. וביבי מזיע.

על הטעויות מ-96, הוא לא יחזור ויהי מה. הטעות הגדולה, למי ששכח, הייתה החבירה למפלגות החרדיות והימין הקיצוני. לא רק עם 'הבית היהודי' הוא לא יוכל לחיות, אלא גם עם מפלגתו שלו. לגיטימיות הוא יקבל, רק ממפלגות קדימה והעבודה. בלעדיהן, אין לו סיכוי לשרוד את החודש הראשון, ואין מי שמבין זאת, טוב מביבי.

בתווך ייתקעו החרדים בלועו של הביבי כמו עצם. לא לבלוע ולא להקיא. בקואליציה הם יהיו, אך ללא כושר מיקוח פוליטי. במצב שכזה, ממשיך אותו גורם בפלפוליו, עדיפה כבר לבני.
הרי מי ישמשו כאבני היסוד של ממשלת ציפי, אם לא החרדים והעבודה? היא הרי לא תשגה שוב ותפספס את חלום ראשות הממשלה, בגלל כמה מאות מיליונים. ארד ואדלר, לא יתנו פעם נוספת לבת חסותם לפספס את הצ'אנס, ולמנוע את חזרתם למוקד קבלת ההחלטות.

בשורה התחתונה, ביבי יהיה כאן ראש ממשלה. הוא ימצב עצמו במרכז. יבהיר מראש שאין מה לדבר על קצבאות. ישתמש בחרדים, כדי להבהיר כי מדובר ב'ביבי אחר'. והחרדים? הם הרי יכנסו בכל מצב. תשאלו את ניר ברקת.

חורשי רעתו של נתניהו מחד, ודוברי שלומו מאידך. כנגד האיומים וההפחדות, עומדות ההבנות שגיבשו הנציגים החרדיים עם נתניהו. ביהדות התורה, יש מי שמסתובב עם כמעט התחייבות ברורה לקבלת ראשות ועדת הכספים. עד כדי כך, שיודעי ח"ן (חוכמת נתניהו) מגלים, כי הוודאות בקבלת ראשות הוועדה, גדולה יותר מהבטחת הכיסא בכנסת. גם בש"ס, בטוחים שדווקא נתניהו, ימצא את הדרך לחזק את התנועה, בעיקר כלפי (תיק) פנים. והדובדבן שבקפצת: רק נתניהו, הוא ואין בלתו, יהיה מסוגל להחזיר קצבה ליושנה, ולהסביר לאזרחי ישראל כי הוא פשוט עושה את 'מה שטוב למדינה'.

ועל כך אומר נביא הזעם מדגל התורה: "אם ביבי לא היה מבטיח כלום, עוד הייתי תולה תקווה. עכשיו, כשהוא מבטיח כל כך הרבה, אני רועד מפחד".

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!