"אני נפרד ממך במותך, חבר קדוש"

כאילו לא היה די בערימת העפר שנאספה באתים על ידי מאות מלוויך ב'סגולה', הרמתי עוד רגב אחד, גדול, אני אפילו לא יודע למה, עשיתי כי ראיתי שכך אחרים שעושים, אבל המגע הקר וישיר של החול באצבעותיי גרם לי להבין סופית שזהו.. בנצי. אתה נשאר כאן. בסגולה. יחיד סגולה.

רק לפני שבוע דיברנו. יום שלישי בערב, בשיחת מסנג'ר, איחלת לי טיסה נעימה, 'תהנה בניו יורק, אני לו יכולתי הייתי בא גם', הוספת. 'מחרתיים אני עף מפה, במוצ"ש אני כבר בדרך לסין, אוף כמה שאני שונא את זה, אבל ככה זה, אלה הם חיינו'.

יום לאחר מכן, כבר התקשר אחיך לשאול אם יש לי טלפון שלך, ומאז היינו כולנו במירוץ סביב כל בדל של מידע מה קורה ואיך, ומתי, ולמה לא מתקדם כלום, כמה זמן לוקח למען ה' לפרוץ לבנין בן חמש קומות, תהילים נאמרו, תקוות נאספו, איפשהו אצלי הייתי בטוח שאתה תצא מזה בחיים, שתמצא שם איזו גומחה או תעלת מזגן, איזה ארון נסתר, ואוטוטו גרשי ימסור שהנה, בנצי לידי, צוחק, מחייך, בריא ושלם, מי כמוך הרי ידע תמיד להסתדר בס"ד בכשרונות וביכולות המדהימות שלך, מי כמוך ייתן להזדמנויות להתפספס. אך הזמן חלף, דקות ושעות הפכו לימים, והחשש החל לקנן, וההמשך ידוע, לכולנו.. נפלת שדוד, קדוש ייאמר לך.

עמדנו שם על הטריבונות – פארנצ'עס הענק שנפרשו באולם, כל הציבור הענק הזה, רגלינו נטועות עם המוזיקה והשמחה, אבל ראשינו וליבנו בבומביי, צמאים לכל פיסת שמועה, והן הגיעו בכמויות, סל השמועות הלך ותפח, לרוב ידיעות סותרות. אלה היו הימים הגרועים הנוראיים והאיומים ביותר בחיי.

'שובו לכם לאוהליכם', נפרד מאיתנו האדמו"ר, לאחֶיך אמר שימים יבואו ועוד נראה כמה חסד טמון בטרגדיה הזו, אז שבנו, כולנו, ויום אח"כ עמדנו כולנו שפופים, מתאבלים יחד עם ההמונים על ידיד נפש שנקטף, בינתיים לא חסד כאן כי אם חסר, חסר עצום.

'כשתגדל, כשתפרח, כשתצליח, תזכור אותי שם, את זה הקטן והצנום שהיה איתך פעם פעם' – נהגנו לפרגן אחד לשני לפי שנים כשהשתעשענו בעתיד שכל אחד שואף אליו. אז בנצי, והפעם זה נכתב בדמע, תזכור אותי כשאתה שם למעלה, תזכור את הקרובים לך, את אלה שאמש ספדו ובכו לך, והרבה עיניים יבשות לא היו שם, לא בבת ים, לא בבני ברק, לא בבית ההלוויות שם הראה אחיך את חידושי התורה שנהגת להעלות על הכתובים בכדי שלא תשכח.

לא הרבה ידעו שם כי נוהג זה של כתיבת ד"ת הוא אצלך דבר שבשיגרה, אחפש אותך השבת, בבית הכנסת, בשולחן אליו היית תמיד מגיע עם ספר אחד או שניים ומחפש עוד איזו פנינה על הפרשה, עוד 'ווארט חביב' מהספר 'מאיר עיני חכמים' שאליו היית דבוק שנים על גבי שנים מיום עמדך על דעתך, מיקמת את עצמך בתוך דפי 'מהדורא תליתאה' של הרה"ק מאוסטרובצא, שלבטח מקדם אותך כעת כתלמיד חביב.

אחפש אותך השבת בסעודה שלישית, מולי, באותו מקום בו ישבת ושרת את הזמירות עם מוטי, אותו מוטי שאמש נקרע הלב לשמוע אותו אומר בבטחה ובקול מתוק את מילות הקדיש שהוא אפילו לא מבין מה הם טומנים בחובם, מה זה בכלל לחיות בלי אבא. אותו מוטי, שהיו ששאלו לעיתים אם הוא לא מקבל מנות מוגברות מדי של 'אבא', והנה כיום, אנו נחרדים לגלות כי נתת מקדמה לימים ושנים שתחסר.

חייגנו, החברים ואני בתוכם אל הטלפון שלך עשרות פעמים ביומיים האחרונים, 'הגעת למשיבון של 'בנצי קרומן' בקולך שלך, הקול שיחסר לי באופן אישי, קול דואג ומשתתף, קול ענות גבורה של עזרה מתי שרק צריך, קול שכשהוא מדבר איתך הוא איתך, בכל כולו.

יותר ממה שנכתב כאן, לא נכתב, וגם לא ייכתב. את החלל שנפער ואת החיסרון העצום, את התחושה הכהה של אבדון, את הידיעה המרטיטה שלא נזכה יותר לראות חיוך, אפילו עוד אחד קטנטן, על כל אלה עוד מוקדם לדבר, עוד מוקדם לשכתב, את כל אלה נחייה, רגע רגע, שעה שעה, יום יום, חודש חודש ושנה שנה, תוך מחשבה כי אתה עצמך היית טיפוס של 'נקסט' בוא נמשיך הלאה, דווקא אצלך הכל נעצר, ובבום אדיר.

הנחמה היחידה בסיפור הזה כולו היא העובדה שנבחרת, יחד עם זוג השליחים שאירחו אתכם בחום, למות מות קדושים, חוליה אחרונה בשרשרת הרוגי מלכות במרוצת השנים, זכית והספידוך אדירי עולם, זכית והורידו דמעה בגללך רבבות יראים, זכית ובעטייך קיבלו על עצמם יהודים עוד החלטה וקבלה טובה,

זכית...

קדוש אתה במותך, וקדוש תישאר חקוק בליבנו, השסוע לעת עתה, לנצח.

באותה אהבת נפש אדירה בה אהבתיך בחייך, אני נפרד ממך במותך, חבר קדוש.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!