השגחה פרטית

הלב עודנו שותת דם. הראש מסרב להאמין. במשך יומיים טולטל עם ישראל כולו מיאוש לתקווה, מתחושת אובדן, לתקווה זהירה. הלב משך לאופטימיות, אך הראש הכריע שכנראה הגרוע מכל קרה.

מטבע הדברים, עיקר תשומת הלב התקשורתית הופנתה אל שליחי חב"ד, משפחת הולצברג. הרב גבריאל והרבנית רבקה הי"ד, שביתם ספג את התקפת הטרור הרצחנית, משכו את לב הקהל ואת כל כלי התקשורת. תמונתו של הילד מוישי, שניצל בנס על-ידי המטפלת, ונשאר ללא הורים, הפכה לתמונה שמסמלת יותר מכל את האירוע המזעזע.

לצער כולם נרצחו בפיגוע הנורא גם שני אורחיהם - משגיחי הכשרות, הרב בנציון קורמן והרב לייבוש טייטלבוים הי"ד. אנשים מסורים, שפעלו באמונה, ולעיתים במסירות נפש, לחיזוק הכשרות. הם, כמו רבים ממשגיחי הכשרות, כיתתו רגליהם ברחבי העולם, כדי שיהודים, בארץ ובעולם, יוכלו לאכול אוכל כשר למהדרין. העדינות ואצילות הנפש של משגיחי הכשרות שנרצחו, תוך כדי לימוד תורה בבית חב"ד, ייזכרו לעד בשרשרת מוסרי הנפש על קידוש ה'.

בעקבות הרצח המזעזע של משגיחי הכשרות, יצא 'בחדרי חרדים' לבדוק כיצד נערכים גופי הכשרות, בארץ ובעולם, למצב החדש. האם ישנו את סדרי האבטחה? לא יסעו יותר למדינות מסוכנות? וכיצד השפיע הרצח על המוטיבציה של המשגיחים לצאת למדינות זרות ומנוכרות?

בתוך השיחות עם מספר משגיחים ומנהלי מערכות כשרות, הם העלו על נס פעילות בתי חב"ד בעולם שמצילים, פשוטו כמשמעו, את הרבנים והמשגיחים במדינות נכר.

עזרה בשעות לא שעות


"אני עדיין בהלם, לא מעכל את מה שקרה", אומר י.ש, משגיח במערכת הכשרות O.K. "הייתי אצל משפחת הולצברג לא מזמן. ישבתי אצלם בארוחת ערב, והייתי אצלם לאורך כל השהות שלי בהודו. אני פשוט לא מאמין שזה קרה".

האמת? כל שיחה עם משגיח כשרות, נפתחה במילים אלו.

אזור מומביי, עמוס במפעלי מזון, ומטבע הדברים משגיחים רבים מזדמנים לאזור. כולם ציינו את המאור פנים, את הבית הפתוח, את העזרה בשעות לא שעות של הזוג הולצברג.

"בית חב"ד במומבי נמצא במיקום בעייתי", ממשיך י.ש לספר. "מצד אחד, הוא נמצא במרכז איזור העסקים, ומגיעים לבית הרבה אנשי עסקים שבאים לעיר לצורך עסקיהם. לאחרונה, הודו נהפכה למעצמה של יהלומים והרבה סוחרים יהודים מגיעים להודו לקנות יהלומים. בימי ראשון וחמישי הטיסות לארץ מפוצצות באנשי עסקים, אנשי הייטק ועוד. אבל מצד שני, המטיילים הישראלים לא מרבים לבקר במקום. זו עיר תעשייתית, ואין למטיילים מה לחפש שם.

"מתי שהישראלי המצוי מגיע לבית חב"ד, סימן שהוא בצרות. בתקופה שאני הייתי שם הגיעה בחורה ישראלית שהואשמה בהריגה בתאונת דרכים. היה צורך לחלץ אותה מהודו, לפני שתיתפס על ידי המשטרה. אני לא אשכח איך הרב גבי פעל ללא לאות כדי להבריח אותה משם חזרה לארץ. מטבע הדברים, השלטונות לא אהבו את העשייה הזאת, והרב סיפר לי שהשלטונות עוקבים אחריו ומנסים להצר את צעדיו. אני מקווה שהם לא ימנפו את האירוע בשביל להוריד את בית חב"ד לחלוטין במומביי".

מטבע הדברים, נוצר קשר הדוק בין מערכות הכשרות לבתי חב"ד בעולם. עלות האחזקה של בית חב"ד ממוצע הוא כמה עשרות אם לא מאות אלפי דולרים בשנה. האחזקה השוטפת של הפעילות אמורה לבוא מצד השליחים, והם לא זוכים למימון מלמעלה. "אנחנו לא עוזרים במימון שוטף", מספר הרב אהרון חסקל ראש מערכת הכשרות O.K בארץ. "אבל בהחלט אנחנו עוזרים איפה שאנחנו יכולים, וכמה שאנחנו יכולים. אני אתן לך מספר דוגמאות: נושא המקוואות מאוד קרוב לליבו של מנכ"ל הארגון שלנו הרב דן יואל ליווי. בבתי חב"ד שנפתחים בעולם, וצריכים סיוע בבניית מקוואות הוא עוזר להם הרבה במימון. כמו כן, שלוחי חב"ד בהרבה מקומות פועלים כנציגי מערכת הכשרות בשכר. הרב הולצברג עצמו היה נציג של מערכת הכשרות במומביי. לבד מזה, משגיחי כשרות לוקחים איתם עשרות ק"ג של מוצרי מזון כשרים מהארץ לשלוחי חב"ד בכל העולם. בעיקר חסר להם מוצרי חלב, כידוע קשה מאוד להשיג חלב ישראל במדינות נידחות.

"אני אספר לך סיפור מרגש", ממשיך הרב חסקל. "לפני כשנה היינו באחת המדינות במזרח אירופה, כמדומני ליטא, ושם עשינו ייצור מיוחד של מוצרי חלב. לאחר הייצור הבאנו לשליח חב"ד המקומי, חלק מהמוצרים. בתו בת ה-7 סיפרה, שזו פעם ראשונה שהיא אוכלת מוצרי חלב. מספר חודשים קודם לכן, נפלה הילדה בבית ספר, וקיבלה שבר ביד, הרופא שטיפל בה אמר שמעולם לא ראה שבר כל-כך חמור. לאחר בדיקה התברר, שהילדה סבלה מחוסר בסידן, שכידוע נמצא במאכלי חלב".

אמצעי זהירות בסיסים


למרות הפיגוע המזעזע בהודו, לא נשמע בקולם של המשגיחים פחד. הנסיעות השגרתיות הפכו ללחם חוקם, ומההתרשמות שלנו, הם ימשיכו לנסוע ובאותה תדירות, ככל שזה תלוי בהם. "אם הייתי צריך עכשיו לנסוע להודו הייתי נוסע", אומר משגיח וותיק שעובד בכמה מערכות כשרות. "אזורי התעשייה שם נמצאים מפעלי המזון, רחוקים בדרך כלל מספר שעות נסיעה מהערים הגדולות. שם אין בכלל יהודים. הייתי פעם בבית מלון ליד הונג קונג, ובכל המלון הייתי הלבן היחיד. זה לא מסוכן. הם פשוט לא שמעו על יהודים. המקומות המסוכנים הם, בתוך הערים וליד ריכוזים של יהודים או של בית חב"ד".

"לכל המשגיחים שאני שולח", מספר חסקל, "אני דואג למספר אמצעי זהירות בסיסים: אני לא מוציא אף רב בלי ביטוח רפואי מלא. היו לנו מקרים בעבר, שזה פשוט הציל אותנו. למקומות עוינים ממש כמו לבנון, סוריה אני בחיים לא אשלח משגיח. ובמדינות ניטרליות כמו מצרים ומרוקו, אני שולח רק עם אבטחה צמודה לאורך כל הביקור. למשל,במדינות כמו מלזיה, שאין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל, אני שולח משגיחים עם אזרחות זרה, גם שם עם אבטחה צמודה. אפילו שבמדינות האלה יש הערכה רבה למשגיחי כשרות ורבנים. בדרך כלל האנשים שלנו זוכים שם לכבוד מלכים".

כולם מסכמים את השיחה באותן מילים: "אנחנו מתפללים כל הזמן לסיעתא דשמיא שהקב"ה יגן עלינו מכל צרה וצוקה. אנחנו עוזבים את המשפחות שלנו לשבועות ארוכים. לא רואים את הילדים כמעט. הם קוראים לנו 'אבא של שבת', והכל בשביל לחזק את הכשרות. יש כל-כך הרבה סכנות. הנסיעות בחורף בכבישים עמוסי קרח, שזה דבר לא פחות מסוכן מגדודי מחבלים. ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!