"הם שכבו עם ספרים בידיהם, ירויים" • בלעדי

הימצאותם של אנשי זק"א באירועים בהם יש נפגעים הפכה, לצערנו, לשגרה שמתקבלת במין מוסכמה שהתקבעה בקרבנו - שזהו תפקידם. ולא היא. מדובר באנשים רגילים, שמתעלים מעל עצמם, שמים את הרגשות בצד, ויוצאים במסירות נפש על מנת לשמור על קדושת המת. הם עושים את עבודתם נאמנה, שלא על מנת לקבל פרס. ועושים קידוש ה' אדיר בכל אשר הולכים.

מיד לאחר שפורסם על מתקפת הטרור בבית חב"ד במומביי, התארגנו בזק"א לשליחת משלחת למקום. מדובר באנשים עובדים, ובעלי משפחות, שעזבו הכל ונסעו להודו. נסעו, בלי לדעת מתי הם חוזרים. נסעו, כשהם יודעים שהמקום שורץ מחבלים, ויריות שורקות באוויר, יודעים ובכל זאת נסעו. מסירות נפש שמפגינים אנשי זק"א תיזכר לעד, למרות הסיום הטראגי של האירוע

במוצאי שבת קודש שוחח שוקי בריף, שליח במשלחת זק"א למומביי, עם 'בחדרי חרדים'.

• נתחיל מהסוף. איפה הייתם בשבת?

"כל השבת היינו עם הגופות. ללא אוכל. ללא שתייה. ללא שינה. ישבנו ליד הגופות ואמרנו תהילים. השוטרים ההודים מאוד לא מרוצים מזה. הם רוצים לקחת את הגופות לנתיחה, ואנחנו ממש במאבק איתם. היו רגעים שחשבתי שהעימות יהפוך לפיזי, אין להם הבנה מה זה קדושת המת. הבקשה שלנו, שלא ייגעו בגופות, נראתה להם הזויה לחלוטין. ולכן, במהלך כל השבת היינו חייבים להיות בערנות מוחלטת, וזאת לאחר יותר משתי יממות ללא שינה כלל. אם אנחנו לא נשמור על הגופות רגע אחד, הגופות יילקחו לנתיחה".

• נחזור להתחלה, מה ראיתם כשהגעתם למקום?

"כשאנחנו הגענו למקום, הלחימה עוד התנהלה במלא העוצמה. עמדנו ממרחק לא גדול, וראינו רימונים שעפים לאוויר, יריות נשמעו כל הזמן, ומסוקים חגו באוויר. הקרב התנהל במשך שעות. ממש בסמוך לשבת, היריות נחלשו, וראינו אנשי קומנדו סורקים את הבניין, ולאחר כמה דקות יוצאים ומסמנים את האות וי.

"הבנו שהקרב נגמר. נכנסנו בלב הולם לבניין, וראינו מחזה מזעזע. את המחזה שראיתי בכניסת שבת קודש בעיר מומביי בהודו, אני לא אשכח לעולם. בספרייה שכבו הרב הולצברג, הרב בנצי קורמן והרב לייביש טייטלבוים, עם ספרים בידיהם, כשהם ירויים. ספרי הקודש היו מלאי דם גם הם. כל האזור היה נראה ל"ע כבית מטבחיים.

כיסינו אותם מיד בטליתות, ומעייננו ירדו דמעות. הרבנית הולצברג, הייתה מכוסה כבר בטלית, כנראה בעלה הספיק לכסותה לפני שנרצח. והיו עוד שתי יהודיות (יוכבד אורפז והיהודיה המקסיקנית. ש.א) שנראה שנרצחו יממה קודם".

• היו הרבה המחבלים?

"אני אומר את זה בזהירות המתבקשת, אבל ככל הידוע לי היו רק שני מחבלים בגילאי ה-18. הם עשו המון רעש עם רימונים, ועשו צחוק מצבא שלם, שלא הצליח לגמור שני ילדים. אני לא מבין את זה. הם גם השאירו אחריהם רימונים חיים שמתפוצצים בבניין. בליל שבת שהיינו במקום עדיין התפוצצו רימונים. זה היה ממש סכנת נפשות".

• עבדתם על פינוי הגופות גם בשבת?

"את רוב העבודה נתנו לגויים לעשות, אבל גם אנחנו עבדנו. יש לנו פסקים של הרב יעקב רוז'ה, רב ארגון זק"א שמלווים אותנו לא מהיום, ואנחנו יודעים באיזה אופנים מותר לפנות, ואיך לעשות זאת על פי ההלכה".

• מי היה איתכם בשבת?

"היינו שישה אנשי משלחת זק"א, הרב טאוב שהגיע מטעם ההכשר בארצות הברית לראות מה מצבם של המשגיחי כשרות. והגיעו מספר יהודים מהקהילה, ומספר אנשי שגרירות. מכיוון שלא הבאנו אוכל, ולא היה בית חב"ד ללכת אליו, נשארנו בלי אוכל כלל. רק עכשיו שלחו לנו מבית חב"ד בעיר הסמוכה לחמניות וקופסאות שימורים".

• מתי אתם חוזרים לארץ?

"יש עדיין מספר בעיות. ההודים לא מסכימים בשום פנים ואופן לשחרר גופות עם קליעים, ובחלק מהגופות יש קליעים. יש על זה ויכוח גדול כעת. וברגעים אלו אנו נמצאים בשיחת וועידה עם הרב רוז'ה והרב ברנדסופר לבדוק אם יש אפשרות מבחינה הלכתית להוציא את הקליעים ללא ניתוח. אם יקבלו אישור, זה תהליך שייקח זמן. וישנה עוד בעיה, שאנחנו חייבים לנקות את הבניין מהדם.

"ידוע הרי ש'הדם הוא הנפש', ואנחנו לא יכולים להשאיר דם יהודי בבית בהודו. את הוצאת הגופות עשינו במסירות נפש ממש עם רימונים מתפוצצים סביבנו, אבל עכשיו אנחנו מחכים שינקו את הבית מחומרי נפץ, בשביל שנוכל להיכנס ולנקות את הדם. אני מעריך שנחזור ביום שני, יותר נכון אני מקווה כך".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!