איך הפך צביקה לרב'ה שלי

1.

העיירה קלם, תרל"ז.

כיסאו אכול הריקבון של הצאר הרוסי לבית רומאנו חרק תחתיו. כל חריקה של שלטון-הרשע המתפורר היכה, כצפוי, בעיקר בעולם היהודי, שהיטלטל בכף-הקלע בין שלטון האימה של הצאר, לבין יסודות חתרניים שכרסמו בו.

באחד הבקרים האימתניים האלו, פלשה קבוצת ז'נדרמים רוסיים להיכל 'בית התלמוד' בעיירה קלם. אין לתאר ניגוד משווע יותר בין השלווה ואווירת הגבהות הקלמאית, לבין בוטות צבאית רוסית. עמדה באוויר אווירת יום-הדין: העם היהודי היה למוד ניסיון: נציגי כל המשטרים - לעולם לא יבשרו טוב.

קלם קיבלה אותם בשוויון נפש. הז'נדרמים פרצו אל ההיכל בשעתה הגדולה של קלם, כשעמדה בשחרית, בעיצומה של תפילת "עזרת ישראל". "עזרת" בקלם - היתה כמו הלב באברים. נשמתה, מקור המייתה וכיסופיה. אחד השוטרים הדף את אווירת הרוממות, פרץ אל עבר הבימה, והכריז בפאתוס את תוכן המנשר המלכותי:

"חובה על הרב שמחה זיסקינד ברוידא, (הסבא מקלם - י. ב. פ.) מנהל המוסדות בקלם וגרובין, להתייצב מיידית בתחנת המשטרה הסמוכה!"

מה הפירוש "להתייצב מיידית בתחנת משטרה" באותם ימים, היה ברור מדי, ואלים מדי: האיש המופקד על חיי הנפש שלהם; על חיי-נפשה של כנסת ישראל; רוח-אפיה של תנועת המוסר, הסבא מקלם - לא ישוב משם חי.


2.

למרבה המזל לא שהה אז ה'סבא' מקלם בהיכל בית ה'. ממקום מושבו בפאתי ההיכל זינק אל השוטרים נער צעיר, נתן צבי מהעיירה רוסיין (לימים ה'סבא' מסלובודקא), מחשובי מחונכי קלם; ניגש אל אנשי החוק, ואמר בפשטות מול ההיכל המשתאה:

"אני הוא רבותי השוטרים, הרב ברוידא. אני הוא מנהל המוסדות בקלם".

סבל רב נגרם לה לקלם, ולרבי נתן צבי הצעיר, בעקבות ההלשנה ומסמך ההסגרה. רבי נתן צבי עצמו שוחרר בסופו של דבר בדרך פלאית.

...ועד סוף ימיו היה רבי נתן צבי, ה'סבא' מסלובודקא משחיר את שיניו בתעניות, וקורע את נפש-יחידתו לנתחים, כשהזכיר את הרגע, בו ניצב מול השוטרים להגן על רבו הקדוש:

"למה", היה ממרר ומטיח בעצמו, "למה נתן צבי, למה! למה ברגע הנשגב ביותר בחייך, כשמסרת את נפשך וניצבת לגונן בגופך על רבך הגדול, קדוש ה', רוח אפיה של תנועת המוסר; מדוע נמסך גם אז צליל גאווה מאוס בקולך, כשאמרת:

"אני רבותי השוטרים מנהל המוסדות בקלם!"

"...ולמה נתן צבי, ליוותה אותך אז היוהרה המאוסה: 'גם אני, אנשי שררה מעונבים, נושאי מדליות וסמלים - גם אני אינני קטלא קניא, סתם 'ישיבה בחור' חובש- ספסל. אני נתן צבי הצעיר - מנהלה של קלם הגדולה לאלוקים!"


3.

אני לא יודע למה. אבל השבוע, כששבתי ושמעתי עד לזרא, את המשפטים הרהבתניים, שטופי היהירות, היצרים והאמוציות:

"כבודו אינו מחול!" או: "אני אמסור את חיי בשביל הרב'ה!... אני אמות בשביל הרב'ה!" - נזכרתי איכשהו בסיפורו של רבי נתן צבי מרוסיין.

נו, מתאבד-מקודש יקר. הצלחת. הציבור הפנים לגמרי, שאתה לא חלילה "קטלא קניא"! העיקרון הובן. תניח לציבור לנפשו.


4.

קלם ידעה פרק ב"כבוד הרב'ה", כפי שלא יודע אף חוג בימינו. הסבא שימש בקלם, וברחבי ברוסיה של מעלה - מלך רם ונישא, עם כל סממני המלוכה.

קלם אבל ידעה, גם פרק בנפתלות הנפש.

קלם לא רימתה את עצמה.

קלם לא הסכימה להניח למאוס שביצרים, לגאווה המאוסה, להתחפש, ולכנות את יצרי ה"קנאה והכבוד" המקפצים מסביב לרבם - הערצת כבוד התורה!


5.

ביום שלישי שעבר, היום שבו מולמל יום וליל על-ידי כל החוגים, הביטוי "כבוד התורה", למדנו על בשרנו כמה דרכים מרתקות ומרנינות שכל חסיד, או ליטאי-חסיד, בוחר בעת האחרונה לעשות למען רבו.

המושג ההרואי הזה - 'כבוד התורה' - שנמרח על כל פשקוויל ירושלמי, וצווח מכל ספודיק נרמס ומכל קללה מקודשת בדם כבוד התורה – המושג הזה פלש גם לליבו של צביקה, ילדי בן השמונה:

"אבא", הוא שואל מענייני דיומא, "ומי הרב'ה שלך?"

"רבי שמואל אויערבאך", אני מלחש לאוזנו בחשש. "לא בריא" בימים האלו לדבר בקול על שמות של גדולי תורה ולהביע צורות הזדהות.

"והרב'ה הזה", מקשה צביקה, "הוא הרב'ה שמלמד אותך חומש או משניות?"

השאלה היכתה בי קשה. הכתה נפלא! מפי עוללים ויונקים!

היא היכתה ביומרנותי. היכתה בגאוות-הפתיים שלי, כשאני מתהדר ככל עמך ישראל בימים האלו, בתאריו ובגדלותו של הרב'ה שלי. היכתה בשלל המאמרים שכתבתי בלהט רהבתני, כדי ליטול חלק בהגנה על "כבוד התורה".

ולרגע קטן ומבורך אחד, הפך מוישי בן השמונה, לרב'ה האמיתי שלי.


6.

מצביקה בן השמונה למדתי אז, מה שהשולחן ערוך לימד כבר לפני 550 שנה ביורה דעה סימן רמ"ב, כי הגדרת רב הוא "מי שלימדו פסק ההלכה והעיון, והעמידו על היושר", ולמדתי ממנו כי מהותו של 'רבי' אינה קשורה בהכרח להיסטריית פאשקוולים וגידופים, ובעיטות, וספודיקים מושלכים. ולעלבונות העלובים שאני עצמי הטחתי בחודש האחרון מעל בימה הזו באנשים חיים, בשמו של "כבוד התורה".

עולם-הרב'ה בעיני הטוהר של צביקה - קשור לחומש. למשניות. לדף של גמרא. רוב הבועטים והמגדפים בשמו הטהור של כבוד התורה - שכחו מזמן באיזה צד רש"י ובאיזה צד תוס'.

"עיקר כבוד התורה", כותב רבינו הקדוש ה'שפת אמת', "הוא לימודה".


7.

איש מכל מצווחי ה"כבודו אינו מחול", כולל כותב השורות, לא פתח בימים האלו יורה דעה סימנים רמ"ב, רמ"ג, רמ"ד, רמ"ה הדנים בהלכות חכם ודרכי כיבודו, כדי לברר בכלל אם "כבודו מחול" או לא.

ומי שכן עיין ביורה דעה סימן רמ"ב, יודע, ששום דבר שנעשה ו'נבעט' ברחובותינו בימים האחרונים, על-ידי כל החוגים ביהדות החרדית, סביב כיבוד תלמיד-חכם, אינם קשור ל'סימנים' ביורה דעה.

ואם זה לא קשור ליורה דעה - זה גם לא קשור לתורה הקדושה וכבודה.


8.

זהו דור החיצוניות. דור המפרש קאדילקים נוצצים, תמונות צעקניות, תארי-כבוד, שעימם הקפנו-התקפנו את גדולינו - כ'כבוד תורה'.

זהו דור ההפרזה, דור הדמיון שהפך לשפתו הרשמית של בן הדור הזה, דור שהחיצוניות הפכה אצלו לדרך חיים, כפי שטען הרב דסלר:

"...דור חיצוני דורנו. דבק בחיצוניות ללא פנימיות. דור שכל עולמו - תיאטרון, וכל מעשיו - משחקים. דור שמחשבותיו – דמיון... בדור כזה כל העולם – בית חולי-נפש, שבדמיונות ידבקו". ('מכתב מאליהו' כרך ג')

אגב, בקשתי בקטע הקודם לצרף לשמו של הרב דסלר, מגדולי משפיעי היראה ביובל האחרון, את התואר 'מרן', ונזכרתי לרגע לאן מדרדרת אותנו בימים האלו התלהמות התארים, ותרבות המרן'נים - ונרתעתי.


9.

תלמיד הקשה לפני רבי ברוך בר מקמניץ קושייה חזקה, והתבטא "יש לי קושיה עצומה".

הקשיב רבי ברוך בר לקושיה, וגער בתלמיד:

"בתורה צריך להישמר גם מהתנסחות לא ישרה. הקושיה ששאלת היא 'חזקה'. לא 'עצומה'.

מינוני התנסחות - יוצרים מהות. אדם חייכן ושמח יתקבל בהערכה. אדם שיפזר את חיוכיו ושמחתו במינונים הלא נכונים - יובל לאשפוז.

ההגנה על כבוד רבותינו - היא ערך עליון בחיינו. אבל המינונים קובעים, אם יש להגנה הזו שמץ זיקה לקדושת התורה, או ליסודות ההשחתה של "הקנאה התאווה והכבוד".

התקופה האומללה הזו, שבאופן יוצא-דופן יצאנו ממנה כולנו מנוצחים, יכולה להפוך עבורנו לרב'ה מופלא, בהנחת יסוד:

יותר משחשובה השאלה על כבוד תורתו של מי להגן, חשובה השאלה איך להגן!


10.

הביטוי האומלל שנלחש בחרדת-קודש במחוזותינו, מפיהם של עולי-ימים: "אני מוכן למות בשביל הכבוד של הרב שלי!" - נשמע מרשים. אבל הוא היה נשמע מרשים עוד יותר, אם אותו בחור היה מממש את חזונו המרהיב בגופו שלו, במקום לנדב אחרים "למות בשביל הרבי".

בכלל, התאבדות למען כל רב'ה שהוא - קובעת התורה בעשרת הדברות שלה - היא בכלל רצח.

אבל למי יש היום פנאי לדבר-התורה - כשכבוד התורה ניצב על הפרק!


11.

הגזמנו בחוסר האינטליגנציה שאנחנו רוחשים לעצמנו.

למינויו של ברקת - יש השלכות מזעריות לתחומי הדת המהותיים שלי, שלך, של ילדינו. קרוואן אחד יותר או פחות ב'רמת שלמה' - (להערכתי האישית - יותר...) הוא חסר משמעות מול הטרגדיה האמיתית:

אבדן-הפרופורציות; הדמיון ה'רוחני' שהפך לשליט אכזר, ופחזות-הדעת שהפכה למשנת-חיים - הם התבוסה האמיתית שנחלנו.

וכמובן - הקלות המעליבה בה מופרחות באלו הימים סיסמאות רושפות-גיצים הקשורות בכבוד התורה.

כבוד התורה הוא מיסודות קיומינו. משום מה לא נתקלנו ביהודים המוציאים "לאור" פשקווילים בוערים, ומכים, דורסים, בועטים, בשביל לאפשר לעצמם לקיים ענייני יהדות זניחים נוספים, כקריאת שמע בזמנה, כיבוד אב, לימוד התורה...


12.

התקופה האחרונה - אינה שעתה המפוארת של יהדות התורה.

יותר משהציבור זועם, הוא מבולבל. מנוצח-נפשית. כשאנשים נשאלים ברגע מפוכח, מה הם היו מבקשים, אין לרובם משאלת-לב ברורה, למעט אולי, נקמה.

נקמה איננה 'משאלת-לב'.

שעת בלבול, יותר משהיא שעת הטפה צעקנית לכל עבר, כפי שהזדרז לעשות בלהט מקודש עיתון נכבד, שכמעט קרס נפשית, לאחר שתיקה מפרכת בת שבוע.

שעת בלבול היא שעה מבורכת. משום שהיא עשויה לזכות אותנו סוף-סוף בנכס ההססנות. הספקנות. ולנסות להבין מה באמת מעיק על נשמתה המיוסרת של היהדות החרדית.


13.

מה באמת מעיק היום על לבה של היהדות החרדית? ברקת? כבוד התורה? עתיד של סיעה?

ודאי שלא. מה שמעיק נפשית, ויוצר אי-נוחות - הן העוצמות הרגשיות נטולות-הפרופורציה שהרחוב נשטף בהן. הגדשנו כולנו כל סאה אפשרית. ויותר מכל שיעור מלמדת אותנו התקופה הזו, שיותר משחשוב מה דעתך, חשוב איך ועד כמה להביע אותה.

התקופה לימדה אותנו, שאבדן רסן ופרופורציה, יהיה מקורה אשר תהיה, מתגבש ונעשה לטרגדיה בפני עצמה.

התקופה הזו גם העניקה לנו שיעור מר בליבוי יצרים עצמי.

אין שמחה מאחורי ההתלהמויות. אדם עם יצרים מלובים - איננו איש שמח.


14.

בימים הקשים האלו, נעים להיזכר באחד מהמפוכחים בחכמי העם היהודי, מרן ה'חזון איש':

נכנס מישהו למרן ה'חזון איש', והתלונן על פלוני שפגע בו קשות. בכאבו, החל להטיח דברים מרים על גודל ההשחתה של הפוגע. והיה הולך ומלבה את עצמו, עד שה'חזון איש' הפסיק אותו, ואמר לו במאור פנים:

"היזהר! חוט-השערה מבדיל בין הרודף לנרדף... כהרף-עין אתה עלול בעצמך להפוך מ'נרדף' עלוב ל'רודף' מר נפש!"


15.

ריחו המשכר של הדפוס ביהודה המכבי 5, הוא זיכרון מתוק השמור אתי, למרות שחלפו מאז עשרים שנה. הריח הזה התמזג תמיד עם הניחוח הדעתני השליו, שהדיף עורכו המיתולוגי של 'המודיע', הרב משה עקיבא דרוק ז"ל.

איש מפוכח ר' משה עקיבא, מלווה בנכס המופלא ביותר שעורך עשוי להתברך בו: הנינוחות. נראה היה שהנינוחות שלו מתעצמת ברגעי לחץ.

הימים ימי תשמ"ט, ימיו הקשים של 'המודיע'. היהדות החרדית הזדעזעה יחד איתו. ישבתי מולו בחדרו, עברנו בדממה מעיקה על מאמר הפרידה האחרון שהיה לי הכבוד לפרסם ב'המודיע': "לילות התהילה של רבי חיים".

מחוץ לחדרו נשמעו קולות קשים, של חבר מערכת בכיר, בנו של ר' משה עקיבא עצמו, שפרש מהביטאון - בטריקת דלת רועמת. גם זה מספיחי אירועי תשמ"ט, שזעזעו את העיתון גם מבית.

ניתקתי את העורך מכתב-היד שלי, ושאלתי ברוך:

"אתה חצוי ר' משה עקיבא... אתה מותקף אישית... באופן בוטה. מבית. מחוץ. בעיתונך שלך... אתה ישן טוב בלילה?"

הוא הצביע על הביסקוויט שבו הטביל את כוס התה שלו, וחייך את החיוך הרך והשקט שלו:

"הביסקוויט", אמר. "הביסקוויט מציק לי. זה כבר לא הביסקוויטים הדשנים של פעם... אני מטביל אותו בתה, אבל אפילו לביסקוויט יש היום דעות משלו. הוא צולל לי לאבדון לקרקעית כוס התה...

"תירגע, ר' יעקב, תעזוב... הבל הבלים, הכל הבל. דרכו של עולם. אנשים מצווחים. מוציאים תסכולים, אנשים נרגעים. ארבעים שנה אני בעין הסערות... ראיתי הכל. הכול חוזר לאיתנו... טוב ומאושש יותר! תאמין לי! ראיתי חיים. הביסקוויט מאידך, זה כבר עניין אחר..."


16.

"מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפיכה! רב לך שבת בעמק הבכא – והוא יחמול עלייך חמלה!"

מאחורי הסטנדר, טורו של הרב יעקב ב. פרידמן, מתפרסם בעיתון שעה טובה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!