במחיצת גדולי ירושלים

רבים מאנשי ירושלים הותיקים מכירים את דמותו של יוסף ד"ר קליינמן, שהינו מנהל המחלקה הפנימית בביה"ח בקור חולים. הוא טיפל לאורך שנים ברבים מהציבור החרדי בירושלים ונודע בגישתו האישית והאבהית לחוליו.

על הציבור להתפכח

מה דעתו אפא לגישה הרפואית הרווחת הרואה את המחלה ולא את החולה. והמנתקת את הקשר האישי בין הרופא לחוליו וכך גם הגישה שבה כל רופא מתמקד רק במה שנוגע לו ולא מעבר לכך.

"זו נקודה חשובה מאוד", הוא אומר, "הרופא נתפס כאיש מקצוע לכל דבר וענין כמו נגר וחייט הוא תופר לך על פי מידותיך. המצב כה אבסורדי עד שיכול לבוא אלי חולה ולומר: "הלכתי לרופא עיניים והוא אמר שהכל תקין ואולי הכאבים מקורם באף אוזן גרון, פניתי למחלקה ושם בדקו ואמרו שזה קשור למערכת הנשימה, רופא הריאות שלח אותי לקרדיולוג, והקרדיולוג טוען שהבעיה שלי היא גסטרו, אדוני הרופא אלי אתה יכול להגיד לי מה יש לי?"

"זו כמובן הקצנה של המצב, אך ככלל היום כל רופא מומחה בדיוק בתחום ובאבר שלו ולא סנטימטר למעלה או מתחת לו ואם החולה מחפש גם אספקט רוחני או נפשי שיגש לפסיכולוג וזה קיים. היום משלמים לתומכת לידה כדי שתתמוך ביולדת, שכן זה לא התפקיד של המיילדת, הדרישה החברתית האולטימטיבית היום היא לפגוש איש מקצוע אז זה מה שמקבלים, איש מקצוע נטו.

"הגישה ההוליסטית רואה את האדם בשלמותו, את האינטגרציה שבין העיניים לאף אוזן גרון, שבין דרכי הנשימה ללב ולמערכת העיכול.

"הבעיה של הגישה הזאת שהיא צורכת זמן רב, הרופא צריך להאזין לחולה ולשמוע מפיו את כל שעבר עליו, את הרקע הגנטי שלו ושל משפחתו, הוא צריך לעיין במסמכים ולוודא דברים באמצעות בדיקות זה לוקח זמן רב, איש לא יתגמל אותו על כך לא מן הבחינה המנטאלית וודאי שלא מן הבחינה הכספית ואולי אף גרוע מכך. נאמר שהוא רופא מסור שינקוט בכל שלבי הבירור שהוזכרו לעיל וימסור חוות דעת, לא פעם החולה יבחר לבסוף לטפל אצל רופא אחר והרופא מיודענו נועד לשמש "חוות דעת שניה".

"פעם חשבו שרופא המשפחה ישלים פחות או יותר את הפונקציה הזאת אבל זה נכשל, א. יש לו הרבה מטופלים והוא חייב לעמוד בקצב. ב. לא תמיד ההכשרה של רופאי המשפחה מסוגלת לענות על צרכים אפילו אם היה להם הזמן הנדרש.

"זה גם נובע", הוא מוסיף, "ממה שהחברה המודרנית יצרה. פעם היתה הגישה הפוכה לחלוטין, החברה האלילה את הרופאים כל מה שאמר הרופא שאפילו לא למד את המקצוע היה קדוש קדוש, היום
כשהרפואה התפתחה כשהאמצעים הטכנולוגים שעומדים לרשותה מדהימים בהיקפם וביכולתם, ההחלטה הסופית נופלת על החולה עצמו. "עד שהציבור לא יתפקח, לא ישנה ערכים, המצב יהיה כך. אלו הם תהליכים ממושכים ולא נותר לי אלא לאחל שהשינוי יחול ובקרוב.

אין שלושה שלבים

ד"ר קליינמן כך גם ליוה רבים מגדולי ירושלים ברגעיהם האחרונים עלי אדמות והוא פותח בהתרשמותו העמוקה מכך ומתוך מבטו של רופא:

"בדרך כלל כל חולה עובר שלושה שלבים בעת חוליו. השלב הראשון הוא שלב ההכחשה: "מה פתאום? לי זה לא יקרה, לי זה לא קרה". בשלב השני באה התקוממות, עם השאלה "מדוע זה קרה לי?". בשלב השלישי מגיע שלב ההשלמה. בשלב הזה מקבל החולה את המצב כעובדה ומשלים אתו. למעשה בשלב הזה שלאחר ההשלמה החולה בוחר את אופן ההתמודדות שלו: האם להלחם עד הסוף, האם ללכת על טיפול רפואי בכל מחיר או שמא להסתפק במינימום ולהכנע.

"אצל גדולי ישראל לא פגשתי את שלושת השלבים הללו, כאשר מעדכנים אותם בדבר מחלתם מיד חשים איך הם מקבלים את הדין בהשלמה מלאה, בהכרה שהכל מאתו יתברך. אין הכחשה אין כעס יש קבלה גדולה. ישוב הדעת ולא מתוך יאוש חלילה. אמנם באופני ההתמודדות רואים הבדלים גם בין גדולי ישראל.

"יש כאלה שנלחמים עד הסוף שנכונים לעבור כל טיפול רפואי כדי להחזיר לגוף את שלמותו. ולעומתם כאלה שנמנעו מקבלת טיפולים רפואיים מסוימים עשו את מה שחשבו כחובה מצד ונשמרתם לנפשותיכם ולא יותר. למשל אחד מראשי ישיבת חברון סבל ממחלת לב קשה הוא החליט שלא ללכת על צינתור.

הוא למד לחיות עם המחלה לדעת מתי לחדול כשהוא התעייף ולנוח. הוא התעניין בטיפול התרופתי ובטיפול התזונתי שעמד בסתירה מוחלטת לכל הרגלי חייו, אך לצינתור התנגד. כשביקשנו ממנו הסבר הוא אמר שהוא חש כי לא יעמוד בצינתור ומשום כך עשה ככל שהיה יכול פרט לצינתור.
"זקן המקובלים רבי יצחק כדורי זצ"ל היה דוגמא לאדם שעשה את המקסימום כדי להתמודד עם המחלה, הוא הסכים לכל טיפול ובכל גיל. ביקש הסברים וכאשר קיבלם כמו נהרה של התרת הספקות היתה נחה על פניו. אך הוא לא הפסיק לעשן והוא היה מעשן כבד. פעם ניסיתי לברר אתו מדוע אינו מפסיק לעשן והוא הסביר לי שענין העישון אצלו קשור בקבלה ולכן הוא לא ניזק מכך. הדבר המדהים הוא שכאשר עשינו לו בדיקה, כלי הנשימה שלו לא היו כשל אדם שמעשן, ודאי שלא של מעשן כבד כמותו. לכן שאף אחד לא יסיק מכך שאפשר לעשן. תופעה זו הייתה יחודית לו והוא כנראה ידע על מה הוא מדבר.

"הגרי"י פישר זצ"ל הוא דוגמא כמעט הפוכה. הוא השלים עם מצבו ולא חפץ לקבל טיפולים רפואיים. הוא היה זקוק לחמצן, הלך עמו לכל מקום כולל לבית הכנסת ולא רצה לעשות טיפולים אחרים.

הוא הסביר לנו שאין לגופו הכח לשאת בטיפולים ומשום כך נטל חמצן ולא יותר. "הגר"מ הלברשטאם זצ"ל נהג לבחון כל דבר לגופו. היו טיפולים שבחר לעשות ואחרים שהתנגד להם. כל ענין רפואי שהצגנו לפניו שקל ובדק היטב היטב ואז הכריע.

"אגב, מהכרות אישית שלי אתו אני חושש שהוא שילם מחיר יקר בבריאות שלו על מסירות הנפש שנהג בצבור. הוא התמסר מעל ומעבר ולא נתן לעצמו מנוחה וייתכן ונפגע מכך.

"מנקודת מבט של רופא הייתי אומר בהקשר הזה ענין עקרוני: יש להיזהר ועל מנהיג לשמור על בריאותו למען הציבור אם לא למענו. הוא מוכרח לוותר על שרות מסוים שהוא משרת את הציבור כדי לשמור על בריאותו הוא. שכן אז יוכל להמשיך להנהיג את הצבור ולשרתם. זו דעתי גם ביחס להורים: הורים צריכים לשמור על בריאותם הם למען ילדיהם. זו לא גישה אגואיסטית זו גישה שמיסודה חפצה להמשיך ולתת אך מכירה במוגבלות החומר".

בסוף מתבררת האמת

ד"ר קליינמן גם נתקל רבות בחולים המביאים לפניו את עצת רבם. מה קורה, אנו שואלים כשהנך עומד מול חולה ומשכנע אותו שעליו לעבור טיפול והוא אומר לך:"הרב שלי אמר לא לעשות טיפול"?
"אני אישית", הוא אומר, "לא נתקלתי במקרה דומה, כי כשאנשים עונים לי בסגנון דומה אני מבקש לדבר עם רבם ואז מתברר לא פעם שאין להם רב כלל או שאם ישנו הם אפילו לא דברו אתו אלא דברו בשמו.

יש מקרים שפשוט האינפורמציה שהעבירו לרב לא היתה נכונה, כמובן שהרב מקבל ממני את כל האינפורמציה, וההסתכלות שלו משתנה.

"למען האמת", הוא מוסיף, "אני נתקל במצבים שמחייבים החלטות קשות, קשות מאד, וכאשר אני מקבל פסק רבני או הנחייה רבנית אפילו שבאותה שעה נראה הפסק תמוה מתברר לי בהמשך, בשעה שנוצרת פרספקטיבה רחבה יותר של זמן, שהרב צדק. אני מבין בדיעבד שהיו לו אספקטים אחרים שאני לא לקחתי בחשבון והוא כן לקח, ולכן החלטתו היתה שונה.

"פעם הגר"ב ז'ולטי זצ"ל היה מעורב בדיון רפואי הלכתי לגבי חולה צעירה ואחרי בירור שערך הורה שלא לעשות לה טיפול מסויים והיא נפטרה מהר מאד. לומר את האמת תהיתי אז על פסיקתו, אך לאחר זמן מה הבנתי שצדק. הכרעתו בנסיבות שנוצרו בהתחשב בכל הגורמים הסביבתיים שהיו, באותה קונסטלציה היה הדבר הנכון ביותר עבור אותה חולה. דבר שכאמור לא הבחנתי בו מיידית.
ככלל הוא אומר "חשוב מאד שבהחלטות רפואיות רבניות יהיה אימון הדדי בין רופאים לרבנים.

פעמים רבות, ושלא בצדק, מיחסים לרופאים תכונות ומחשבות לא נכונות. מתיחסים לרופא בחשדנות, לא מקבלים את דעתם כדעה מקצועית אוביקטיבית אלא מייחסים להם אינטרסים כאלה ואחרים. ומן הגישה הזאת נובעת ההתנגדות לכל מה שהרופא אומר, ואימון של רב יכולה לסייע.
גם רופאים לא דתיים יודעים שהרבנים משפיעים רבות על הציבור ושאם לא יתחשבו בדעתם לא יהיה שיתוף פעולה מצד החולה לכן הם מתיחסים בכבוד לדעת הרבנים מגישה פרקטית.

"לכן חשובה גם הגישה של "חוות דעת שניה" כך הפציינט ובני משפחתו יהיו בטוחים ורגועים שהמניעים של הרופא המטפל הם מניעים מקצועיים ולא אינטרסים. וגדולי התורה מיצגים דעה נוספת שגיבושה נעשה מתוך שקלול של כל הנתונים המופיעים לפניהם".

עסקנים לשם שמים

ומה באשר לתופעת עסקני הרפואה ה"מתווכים" הרפואיים? "הנושא עדין", הוא אומר, "יש בו פוטנציאל גדול, אך יש חלק מהמתווכים שלא עושים את מלאכתם לשם שמים, מי שעושה עבודה שכזו ממניעים אחרים לא מועיל כי אם - מזיק. המסקנות של "מתווך" מסוג זה אינן אוביקטיביות ולכן הוא מזיק לחולה וגם "מקלקל" את המוניטין של המתווכים הטובים. לעומת זאת אלו שרואים בתיווך, שליחות עליונה מביאים אך טובה וברכה.

"היום", הוא מוסיף, "יש פתיחות רבה יותר, ההולכת וגדלה עם הזמן ביחס לקבלת דעה רפואית נוספת וגם החוק עומד היום לצידו של החולה המבקש דעה רפואית נוספת. בארה"ב, למשל, הדבר מקובל ביותר והוא חלק בלתי נפרד מהשגרה הרפואית שם. אצלנו יש רופאים שאינם סובלים מצניעות יתר וככאלה אין הם מחבבים את התיווך הרפואי כתופעה, אך כפי שציינתי החוק עומד לטובת החולה, וחלק ניכר מן הרופאים מבינים שכך טוב יותר גם בעבורם.

"באופן אישי אני רואה בכך תופעה מבורכת, ואם נחזור לנקודה שהעליתי קודם לכן ביחס לחשדנות הבסיסית שקיימת כלפי רופאים הרי שדעה נוספת בכחה לא פעם לחזק את דעתו של הרופא הראשון ולחזק את האמון של החולה במומחיותו המקצועית של הרופא.

משפחה התנאי להצלחה

עתה להיבט אחר, לתמיכה המשפחתית: האם במהלך עבודתו ראה קשר בין משפחה תומכת להחלמה של החולה? "בתחום שבו אני עוסק", הוא אומר, "קרי ריפוי פצעים סוכרתיים, שהייתי מסנף אותו לתחום של המחלות הכרוניות, אם אין תמיכה משפחתית - אין הצלחה." "תהליך ההחלמה הוא ארוך ומייסר והוא מאופיין בעליות ומורדות וסבל לא קטן, ומלווה לא פעם בדיכאונות. החולה בכל התקופה הזו תלוי לחלוטין באחרים וזמן רב יחלוף עד שיוכל לשוב לחיות חיים עצמאיים, לכן אצלי יש כלל ברזל: אינני מתחיל טיפול רפואי לפני שאני יודע בדיוק מה תהיה המעורבות של המשפחה המלוה. ואם אני רואה או מרגיש שהמשפחה מגלה מעורבות מינימלית אני מסרב לטפל.

"אני מציג להם אתגרים ואומר להם כדי שהחולה שלכם יחלים נדרש מכם כך... וכך...כך... אם הם אומרים לי משפטים כמו: "לא, יש לנו עבודה, לא נוכל לעמוד בזה..." אני מודיע להם שלא אוכל לטפל בחולה שלהם. כאלה שמתקשים לתמוך בדרך כלל יורדים מהענין מהר, אומרים תודה והולכים".

האם יש מאפיין מגדרי מובהק למשפחות התומכות? אנו מתענינים.

"למען האמת, הוא אומר, "לא. רואים מסירות משפחתית בכל המגדרים, אצל דתיים וחילוניים וערבים. זה תלוי במידות של בני המשפחה, בחינוך, ובקשר ובמחויבות שחשים כלפי החולה ובעוד דברים לכן קשה לתחום את התופעה בכללים או במגזרים.

"אני יכול לספר כי עתה נמצאת אצלנו אישיות חשובה במחלקה שעמדה לפני כריתת גפה. החלטנו ביחד עם בני המשפחה לתת לה טיפול רפואי נוסף לפני החלטה על ביצוע הכריתה, טיפול קשה מאד שאכן דרש מעורבות משפחתית גדולה. והמשפחה הזאת פשוט מדהימה.

"לא רק הבנים מסייעים אלא אפילו הכלות שמטופלות במשפחות ברוכות ילדים. כולם באים ותורמים מזמנם ועושים הכל למענו- הקרבה עצמית אדירה וב"ה המצב הולך ומשתפר.

"אותה אישיות אינה חדלה מלהודות לבני המשפחה התומכים והיא אף מעודדת אותם בשעות הקשות שכן מטבע הדברים בטיפולים כאלה יש גם ירידות. וב"ה עם אמונה ותמיכה כזאת רואים שיפור ורואים סיכוי שהוא לא יזדקק לכריתת הגפה".

בשקט ובשלוה

ואם נשוב לגדולי ישראל האם יש דרך שונה באופן בו הם מקבלים את הידיעה על הסוף המתקרב: "בהחלט, הוא אומר, "זה בולט במיוחד באופן שבו הם מקבלים את הסוף, אז רואים את ההבדל הגדול והמשמעותי ביותר ככל שהאדם גדול יותר ומאמין יותר כך הוא מוכן למותו, כך הוא מקבל אותו בהשלמה מעוררת כבוד. היה אצלנו הגה"צ הרב בנדר זצ"ל, מצבו היה קשה. נכנסתי לחדר והוא היה יושב על כסא. הבחנתי שהוא מצוי כבר בשלב של גסיסה אך בהכרה מלאה. לא ידעתי איך לומר לו זאת, אז אמרתי 'הרב בנדר המצב לא כל כך טוב והוא מיד שאל אותי 'זהו זה?' אמרתי יתכן'. ואז הוא הסכים שאעביר אותו למיטה ובשלוה ובהשלמה גדולה עשה את ההכנות לפטירה באוירה מרוממת ששרתה בחדר הבחינו כל הנוכחים, ראית בחוש כי האדם הזה הולך אל מותו כאדם היודע שהוא רק עובר מהפרוזדור לטרקלין.

"זה דומה מאד לאדם שנכנס למקום עם פנקס שיקים אם הוא כל הזמן רק קונה ומשלם בלא מקור הכנסה ולא מקבל כסף ממקור אחר ברור שכאשר הוא נשאר עם הפנקס הריק הוא חש בפאניקה ובשארית כחו הוא נאחז בקרנות המזבח. לעומתו אדם שדואג לשלם וגם לאסוף כסף על ידי קיום תורה ומצוות, אדם כזה לא מגיע למצב של פנקס ריק לכן אינו חרד כל כך. "מי שיודע שיש לו המשכיות, שהחיים לא נגמרים כאן. הולך אחרת. אני זוכר גם את נכדו של הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל שגם היה אצלנו במחלקה. הוא שכב במיטה ואני ובנו לצידו והוא שואל אותנו: "מה המצב שלי?" הבן ענה לו מתוך בכי 'הרופא אמר שזהו...' ואז אביו פונה אליו בשלוה ואומר, "טוב, אז תגיד איתי עכשיו 'קריאת שמע', וכך אמר איתו 'שמע' מילה במילה ואחר כך 'וידוי' כמונה מעות ואחר כך הלך לעולמו, להיות נוכח במעמד שכזה זה פשוט לחוות חויה מדהימה".

ולסיום הנצחון על מחלת החולה מותנה בהפעלת גישה רפואית הוליסטית המאחדת ידע מקצועי מתקדם ועדכני תוך הבנה לנפשו ולתרבותו של החולה ומתוך כבוד והערכה הדדיים.

ד"ר יוסף קליינמן - תעודת זהות



הינו בן 57 יליד פולין, נשוי ואב לארבע בנות. בוגר ברפואה פנימית ומנהל המחלקה הפנימית בביה"ח ביקור חולים בירושלים. כן הינו בעל פרס ע"ש ארתור פליקס על עבודה מצטיינת בטרשת עורקים. השתלם בארה"ב באוניברסיטת ושינגטון שבסנט לואיס, במחקר בסיסי בתחום הליפידים. משנת 1989 יסד ומפעיל מרפאת פצעים יחודית (מולטידיסציפלינרית) המטפלת בפצעי סוכרת ובפצעים אחרים שאינם מחלימים ובתחום זה פרסם עבודות קליניות ומחקריות. חבר האגודות לסוכרת ולטרשת העורקים בארץ ובעולם וחבר החברה הישראלית לרגל סוכרתית. ד"ר קלינמן, הוא חלוץ הטיפול בגפיים עם פצעי סוכרת, ופצעים שאינם מחלימים אחרים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!