נפש וגוף

פרופ’ רפאל קרסו, נוירולוג עוסק רבות בתחום הנושק בין פסיכולוגיה לרפואה, בין רפואה משלימה לרפואה קונבנציונאלית ובין נפש לגוף. בין היתר גם עסק בהשפעת האמונה על החוסן הבריאותי.

“ניתן למצוא הבדל”, הוא אומר בשיחה ל”בריא לדעת”, בין חולים מאמינים לחולים שלא מאמינים. האמונה נותנת הרבה כוח למאמין לעבור את תקופת המחלה ולהתאושש ממנה.“אבל יותר מכך, ישנו מחקר שבו החוקרים עקבו אחר שלוש קבוצות של חולים כאלה שהתפללו עליהם והם ידעו מכך, כאלה שהתפללו עליהם והם לא ידעו מכך, וכאלה שלא התפללו עבורם כלל.

המחקר הראה שאצל אלה שהתפללו עבורם והם ידעו על כך, הייתה הטבה גדולה לעומת שתי הקבוצות האחרות. אך המדהים בעיני הוא שאצל אלה שהתפללו עבורם והם כלל לא ידעו מכך הייתה הטבה גדולה ומשמעותית ביחס לאלה שלא התפללו עבורם כלל”.

הרצון משפיע

את הקשר בין הנפש לגוף אומר פרופ’ קרסו ניתן לראות במיוחד ברגע החשוב מכל: רגע המוות: “אני עוסק בחולים קשים ללא הכרה, עם פגיעות מוחיות, מונשמים וחשוכי מרפא. מטבע הדברים זו אוכלוסיית המטופלים שלי והתופעה חוזרת על עצמה. גם אנשים שהם בלי הכרה, גם כאשר קליפת המוח שלהם מתה, אנו רואים כי רצון האדם משפיע על הישארותו בחיים וכשהרצון החזק פג הוא מת. התחושה שלנו היא כי האדם בוחר מתי למות.”

“יש חולים שבני משפחתם אינם מניחים אותם לרגע. פעם אחת יוצא בן המשפחה מן החדר לשנייה אחת למשהו נחוץ ובדיוק באותו הרגע נפטר החולה.

“אנו עדים לתופעה מעניינת מאוד אנשים מחליטים למות אחרי יום הולדתם יותר מאשר לפני יום הולדתם, כאילו שהם אומרים לעצמם: עוד חודש חודשיים ימלאו לי שמונים וארבע שנים אסחב עוד קצת את המצב ואז אמות...

“במחלקה שלנו ראינו איך בתקופה שלפני המילניום החדש על פי הלוח האזרחי, נפטרו פחות אנשים וכשעברנו את המילניום הם החלו למות. כשיש לאדם סיבה למה לחיות, הוא מתאמץ, הוא נאבק, הוא מגייס כוחות, כשהוא מחליט שאין לו יותר בשביל מה אז הוא מוסר את נשמתו. לכן אנו פונים לבני המשפחה ואומרים להם: תעודדו, תבקרו, תתנו להם סיבה לחיות, לצפות... תתעניינו...”

היום, הקושי הגדול של האדם הוא הבדידות. ההורים המבוגרים מחכים בכיליון נפש שאחד הילדים יתקשר, יתעניין, ידבר אתם. אבל הילדים עסוקים, טרודים. ההורים מפתחים מחלות... מתאשפזים ואז הילדים באים לבקר, מתחילים להתקשר... אבא מה נשמע? אכלת היום... קמת... הלכת”.

איך אתה מתייחס לחולה המצוי בתרדמת ללא כל מודעות והכרה?
“היום אני נזהר מאוד בלשוני כשאני מטפל בחולה בלי הכרה, כיום ברור לנו שמצב של אין תגובה אינו בהכרח מצב של אין קליטה. היה לנו מקרה לפני הרבה שנים כשהייתי מתמחה באיכילוב. חולה שהייתה נטולת הכרה זמן ארוך חזרה לפתע לחיים. אחת האחיות שטיפלה בה ניגשה אליה והאישה צרחה עליה “את שלא תעזי להתקרב אליי, את חושבת שלא שמעתי אותך אומרת כל הזמן שחבל לטפל בי שאני כבר גמורה!”

“אנחנו גם יודעים היום שאנשים תחת הרדמה בחדר הניתוח קולטים מה שהרופאים מדברים עליהם אם כי לא תמיד זוכרים זאת”.

יש השפעה

כאחד העוסק רבות בכאב, סבל ומוות, האם אתה מסוגל לחוות את החיים ככל האדם או שמא יש לדברים הללו השפעה אחרת על חייך?

“יש השפעה”, אומר פרופ’ קרסו, “אני מוכרח להתנתק כדי לחיות את חיי. אך גם כשאני מתנתק אני מודע לשבריריות הניתוק אני יודע שטלפון אחד יחזיר אותי באחת למחלקה ולחולים.
אפילו אם מכניסים בעל חי הביתה לתקופה קצרה נקשרים אליו, קל וחומר אנשים שאתה מטפל בהם יום יום ומנהל למענם מאבק על החיים, אתה נקשר, נקשר מאוד וזה מלווה אותך.”

“אבל אני מודה לאלוקים שזה המקצוע שלי כי יש לי פרופורציות אחרות על החיים, חברים שואלים אותי למה כששואלים אותך מה נשמע אתה תמיד עונה נהדר, נפלא... ואני אומר להם שבאמת כך אני מרגיש, נכון שהיה לי פנצ’ר ברכב ונתקעתי שעה ארוכה אבל זה לא יכול לשבש את מצב הרוח שלי כמו לאחרים. כי מה זה לעומת הצרות והסבל שאני רואה. תודה לק-ל, החיים באמת נראים נפלאים אם מביטים עליהם בפרופורציה נכונה.

פרופ’ קרסו עוסק ברפואה קונבנציונאלית וגם ברפואה משלימה כשהוא נשאל על השלוב הלא מקובל הזה [לפחות אצל פרופסורים] הוא משיב:

“למדתי את הרפואה המשלימה במקביל לרפואה הקונבנציונאלית לפני כארבעים שנה, אז זה לא היה מקובל כלל, אך הייתי סקרן. למדתי אצל רופא סיני באטליה. הייתי מדיח מזרקים ומשמש לפניו כחוטב עצים ושואב מים כדי ללמוד את תורתו, אחר כך השתלמתי בצרפת ובסין והיו תקופות שבהם הסתרתי את לימודיי אלה מפני החשש שמא יזיקו לי. אך אני מאמין בשילוב. הרפואה המשלימה היא יותר הוליסטית, הרפואה הקונבנציונאלית בעוונותינו הרבים אינה מספיקה. הקורלציה בין השניים נותנת את המיטב וכך אני מטפל בחולים שלי בשילוב שבין שניהם”.

תשובה בחלום

לפרופ’ קרסו קשר הדוק עם רבנים ואדמורי”ם, כדי להמחיש זאת הוא מספר: “לפני למעלה משלושים שנה עבדתי באיכלוב. הייתי ברכב בדרכי לבית החולים. מישהו התקשר לביתי ואמר כי פעם“הצלתי” קרוב משפחה שלו מאיזו מחלה ועתה הוא מתכוון להביא אל בית החולים גם את בנו שמצוי במצב של אי הכרה. אשתי קבלה את הטלפון ואז בעידן של טרום פלאפונים לא הייתה לה כל דרך להשיג אותי.

והנה יצא שהגעתי לבית החולים באותה העת בה הגיע האמבולנס, בדקתי את הבן וראיתי שהוא חסר הכרה בלי שום רפלקסים חשדתי בדימום במוח ובאמת כשהכנסתי מחט לעמוד השדרה יצא דם טרי. מבדיקות שערכנו לו גילינו שהדימום חזק עם לחץ גבוה, מצב לא פשוט בכלל.”

“האב ניגש אלי ואמר לי שהוא איש שנושא תפקיד רם אצל איש עשיר ומפורסם, והוסיף שהוא חייב להציל את חיי בנו בכל מחיר ואם יצטרך להטיס אותו לקצה השמים הוא יטיס אותו ובלבד שינצל.”
“למען האמת הבן היה במצב שלא היה כבר מה להציל אבל אמרתי לו את מה שאני נוהג לומר במקרים אין הרבה תקווה: “אם אתה מאמין, תיגש לרב, תתפלל”. והוא אמר לי שהוא נוסע לרב שנקרא הבבא-סאלי, רבי ישראל אבוחצירא. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שם זה בחיי.”

“נשארתי עם בנו כל אותו היום והלילה עד לצהריים שלמחרת. הייתי עייף והודעתי שאני יוצא לחטוף תנומה קלה על מנת לשוב בערב. בערב חזרתי וראיתי קצת רפלקסים שלא היו קודם. האב הגיע מעט אחריי מחייך ואומר: “נכון שיש שיפור, נכון שהמצב של הבן שלי יותר טוב.”

“הייתי המום, לא היו אז פלאפונים איש לא יכול היה לעדכן אותו. “מאיפה אתה יודע?” שאלתי. והוא ענה: “הבבא-סאלי אמר לי שאם הבן שלי בידיים של פרופ’ קרסו מרחוב זה וזה, - והוא נקב ברחוב ובמספר הבית - הבן שלך יהיה בריא. הוא גם ביקש שאם אתה עובר פעם בנתיבות הוא ישמח אם תכנס אליו”.

“כאמור עד אז לא שמעתי את שמעו של האיש, אמרתי לאב שאם בנו יבריא באמת, אכן אבוא עימו לרב הזה. הבן עבר תלאות רבות, ניקוזים וניתוחים במשך שישה חודשים, אך לאחר שישה חודשים הוא קם ועמד על הרגליים. זה היה ממש נס!

“אז נסענו ביחד לבבא-סאלי. קבלו אותנו שם בכבוד גדול פתחו שולחן לכבודנו ואחר הכניסו אותי אליו הוא ברך אותי ואמר לי שבקרוב ייוולד לי בן זכר. עד אז הייתה לי בת אחת. וכך אכן היה.

“שאלתי את השמש, הרב אלפסי זצ”ל, מניין הרב מכיר אותי. והרב אלפסי סיפר כי לפני שנה הגיע אדם חולה במחלה קשה וביקש ברכה, הבבא-סאלי אמר לו “בחלום אדבר בך” האיש יצא מחדרו של הרב נבוך ושאל אותו, את הרב אלפסי, למה הוא מתכוון והוא ענה לו כי בחלום הרב יודיע לו את תשובתו. ובאמת לאחר כמה ימים האיש חלם שהבבא - סאלי מראה לו תמונה של בחור צעיר שמנמן, מזוקן, ואומר לו, “זה פרופ’ קרסו והוא יטפל בך”. בבוקר התעורר האיש וסיפר לבתו את החלום, היא מאוד התרגשה כי שמעה את שמי פעם מחברה שלה. “האיש קבל טיפול אצלך” אמר לי הרב אלפסי “וחזר להודות לרב.” הרב אלפסי מזכיר את שמו של האיש ואני נזכר,” מספר פרופ’ קרסו, “שהאיש הגיע אליי עם בעיה רצינית ביותר. אחר בדיקות מקיפות, הוריתי לו להפסיק ליטול את כל התרופות שנטל כדי לנקות את גופו - ואני מדגיש שהוראה זו ניתנה לאיש ההוא במקרה הספציפי שלו ואין להסיק מכך לגבי מקרים אחרים, יש תרופות שאסור להפסיק!- תוך שבוע החל האיש לחוש בהטבה ולאט לאט החלים. אני לא עשיתי לו שום טיפול. הספור הזה גם פורסם בספרו של הרב אלפסי על הבבא-סאלי. מעיר פרופ’ קרסו.

כולנו מאמינים

איך אתה מסביר ספור שכזה?

“אני יודע דבר אחד”, אומר פרופ’ קרסו, “כולנו היהודים, דתיים ולא דתיים כשאנחנו במצוקה אנו פונים לקדוש ברוך הוא. כרופא אני רואה אנשים אתיאיסטים, כביכול, שבעת צרה קוראים לעזרה. האמונה טבועה בנו היא חלק מהנשמה שלנו מהאישיות שלנו. יש כאלה שמתכחשים לכך יותר- ויש שפחות. יש שמכנים את הק-ל בשמות שונים, אך זו התופעה, כשצריכים- פונים אליו. ממש כמו התופעה של כאלה שמזדקנים מתחילים ללכת לבית הכנסת.”

מעניין בהחלט לשמוע דברים מסוג זה ממי שאינו מזדהה בפירוש כאדם דתי. “אני מסורתי,” הוא אומר, “ואני יהודי וישראלי. קודם יהודי ואחר כך ישראלי. יש כאלה שמחליפים את הסדר, אבל לא אני”.

לקרסו היו קשרים עם רבנים נוספים ביניהם גם כ”ק האדמו”ר ה”לב שמחה” מגור זיע”א:
“האדמו”ר מגור הרב אלתר בונים, נהג לשלוח אליי חולים. הם סיפרו לי כי כששבו אליו נהג לשאול אותם, “וואס קרסו האט געזאגט?”, מה קרסו אמר?.

“פעם אחת התקשר אליי עוזרו של הרבי וביקש ממני לקבוע תור לאישה מבני ברק. בדרך כלל התור אצלי (בזמנו) נמשך כמה חודשים והוא ביקש בשם הרבי שאקבל אותה בהקדם.

“קבעתי לה תור הכי מוקדם שיכולתי והיא הגיעה עם לחץ חזק על העצב של כף היד כשכבר התחיל ניוון. אחר הבדיקות אמרתי לה שאני ממליץ על ניתוח דחוף לשחרור העצב, אך היא אמרה: “הרבי אמר שאתה תטפל בי בלי ניתוח.” אמרתי לה שאין לי כל דרך לטפל ביד שלה בלי ניתוח. אך היא התעקשה ועמדה על שלה: “הרבי אמר שאתה תטפל בלי ניתוח.” התקשרתי למזכיר של הרבי ואמרתי שאני לא יכול לקבל אחריות על המקרה בלי ניתוח. “המזכיר דיבר עם הרבי ואמר שהרבי שואל אם ינתחו האם אקבל אחריות על העניין. עניתי שלא. ואז הרבי הרים את האפרכסת ושאל אותי כמה זמן מחכים בתור אצלי אמרתי לו: כמה חודשים.”

“וכמה זמן האישה הזאת חיכתה?”

“עניתי שחיכתה כחודש.”

“ומדוע? המשיך הרבי להקשות.”

“עניתי לו: מפני שאתה ביקשת.”

“ואם לא הייתי מבקש שאל הרבי מתי היית רואה אותה?”

“בערך עוד כך וכך חודשים השבתי.”

“אז תטפל בה בלי ניתוח במשך התקופה הזו שהיא הייתה אמורה להמתין ביקש הרבי. הקב”ה לוקח אחריות.”

“טיפלתי אף על פי שלא האמנתי בטיפול היד הייתה במצב של הזנחה קשה וניוון, אפילו ניתוח לא יכול היה לפתור את הבעיה מאה אחוז. עשיתי לה דיקור סיני במשך התקופה שהרבי ביקש ולהפתעתי היד החלימה לחלוטין.” “האישה הזאת שלחה לי מפת קרושה בגודל של שני מטר על שלושה שהיא סרגה במסרגה אחת באותה היד כדי להוכיח לי עד כמה החלמתה הייתה מושלמת עד היום אנחנו משתמשים במפה זו.

טוב להתייעץ

יש להחלמה הזאת הסבר רפואי? אני מקשה. “לא. עונה פרופ’ קרסו. “רפואה”, הוא מוסיף “היא לא מדע מדויק, לפעמים אתה ניצב בדילמה אם תנתח אתה לוקח סיכון. אם לא תנתח אתה לוקח סיכון, ואתה לא יכול לדעת איזה סיכון עדיף. לתת תרופה נגד דימום- סיכון. לא לתת- סיכון. מה עדיף? אני לא יכול לקחת החלטות כאלה ולכן אני פונה לפציינטים שלי משתף אותם בדילמה, מעדכן אותם בנתונים ומבקש מהם למסור לי את החלטתם, אם הם פציינטים מאמינים אני ממליץ להם להתייעץ עם רב. ויש הרבה רבנים עם הבנה וידע והם לא מקבלים אחריות כשלא צריך.”
“אם מדובר ביהודי לא מאמין אני שולח אותו לרופא נוסף. אלו לא הכרעות שהייתי רוצה לקחת על עצמי.

למה?

“כי אני רופא ולא אלוקים.”

“חז”ל אמרו, הטוב שברופאים לגיהינום. למה? כי גם הטוב שברופאים לא יודע הכול, אני לא מתבייש לשמוע עוד דעה. רפואה זה תחום רחב ביותר שכולל גלישה לתחומים רבים ומורכבים, ובכלל הרפואה נמצאת בהתפתחות מתמדת. איך אפשר לדעת הכול.”

“יש הרבה תופעות שאיננו יכולים להסביר נכנסים אלינו למחלקה שני חולים באותו גיל עם פחות או יותר אותה היסטוריה רפואית, חולים באותה מחלה, מקבלים אותו טיפול, אחד מחלים לגמרי. והשני-מת. אז מה אנחנו יודעים?!”

“אנו מבטיחים לחולים שנעשה למענם את הכי טוב שאפשר אך התוצאות אינם תמיד בידינו. רבים מן הרופאים מכירים בכך אף אם אינם אומרים זאת.”

האם יש דמות רוחנית או רבנית שמלווה אותך?

“הרב מרדכי עטיה מירושלים, ראש ישיבת “החיים והשלום”. פעם,” הוא מספר, “חברים הזמינו אותי להצטרף אליהם לתפילה בישיבה ביום הכיפורים. הלכתי אתם לישיבה, וסבו הגדול של הרב מרדכי עטיה היה אז בחיים. שם הכרתי אותו ונקשרתי אל דמותו המדהימה מכל הבחינות, אדם חכם, צנוע ועניו, אפילו בחיצוניות שלו רואים את יופיו הפנימי.

“אני חש הערכה ויראת כבוד כלפיו, כשאני נזקק למזוזות אני ניגש אליו, כשאני מחפש אדם חכם להתייעץ עמו אני שואל את עצתו. הוא הרב שלי, ואף על פי שאני לא בקשר רצוף איתו, אני חושב עליו הרבה ולמדתי ממנו רבות. יש לי חברים משותפים שמיודדים אף הם עמו ונוטלים את עצתו.
אהבת ישראל שלו וחכמתו הם שגרמו לי לראות בו את מורי ורבי וכפי הנראה גם לאחרים.”

“אני יודע דבר אחד”, חורץ קרסו, “כולנו היהודים, דתיים ולא דתיים כשאנחנו במצוקה אנו פונים לקדוש ברוך הוא. כרופא אני רואה אנשים אתיאיסטים כביכול, שבעת צרה קוראים לעזרה. האמונה טבועה בנו היא חלק מהנשמה שלנו מהאישיות שלנו. יש כאלה שמתכחשים לכך יותר ויש שפחות ויש שמכנים את הק-ל בשמות שונים אך זו התופעה, כשצריכים פונים אליו

פרופסור רפאל קרסו - תעודת זהות

פרופ’ רפאל קרסו הוא פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, בתחום תפקודי המוח, התנהגות, נוירופסיכולוגיה, נוירופרמקולוגיה וכאב. הוא מומחה בנוירולוגיה ומנהל את המחלקה הנוירולוגית ומרפאת הכאב בבית חולים הלל יפה שבחדרה.

פרופסור קרסו עוסק באינטגרציה בין שיטות רפואה מערביות ומשלימות.

הוא מכהן כחבר הוראה בכיר נלווה (תואר מקביל לפרופסור חבר) בבית ספר לרפואה של הטכניון בחיפה, ופרופסור אורח ברפואה התנהגותית באוניברסיטת בוסטון בארצות הברית. בנוסף, פרופסור קרסו הוא מנהל אקדמאי ב Medi-Win, המכללה לרפואה משלימה במכון ווינגייט מדופלם ומוסמך מטעם האגודה האמריקאית לעיכוב תהליכי הזדקנות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!