צדקה תציל ממוות

• צרחת האומלל

נכון שהררי הזבל שמייצרים ועדות הצדקה כבר הטביעונו עד צוואר. נכון, שאין כל תיבה ותיבה מדן ועד באר שבע שלא זכתה לראות עלונים צבעוניים מלאי דם, יזע ודמעות, שבעתיים כיוצאי מצרים. ונכון גם, שהרגש שלנו מרגיש מנוצל, מצוץ עד לשד עצמותיו, וכולו סחוט - ובאיומים. כל זה נכון.

אבל חובה עלינו, חובה קדושה, להבחין בין האמצעים - לבין המטרה. גם מי שהולך בדרך עקלקלה ופתלתלה, כולה קוצים ברקנים ועסקנים, לכשיגמור את הדרך ינוח בביתו. גם מי שקיבל מכה מהסולם, יהנה לגלוש כשיגיע בסוף הדרך אל המגלשה.

אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה, כיוון שמחלקי הצדקה עלולים לטעות ולא לחלק כפי ששורת הדין מחייבת אותם - ורבי יוסי חשש שמא תבוא תקלה על ידו. ולא מהתקלות שעלולות להיות באיסוף הצדקה. מזה הוא לא חשש. יתכן שיש דרכים אחרות לאסוף כסף. יתכן שהן דרכים טובות וראויות יותר. אבל אם בסוף הם יגיעו לתכלית, שהיא היא הצדקה, מה טוב ומה נעים.

ואם חלילה יבוא יהודי תמים, ויעשה שבת לעצמו, ולא יתרום לקופות הצדקה, רק בגלל שהן מגביהות את מפלס הרצפה בפתחי הבניינים - מי ישא על שכמו את דמעות העניים שלא קיבלו?

לא ניירות כרומו אני רואה, אלא מצוות הגדולות כרומו של עולם. ולא אומר שכל הרואה תצילנה עינו, אלא צדקה תצילנו ממות. גם אם הבטן צבה - הבט נא מה גדולה המצווה.

דעתי ובתוקף, שהמשכיל בעת ההיא ידום, ומי שנדם בעת ההיא משכיל. מוטב שנראה את כל פשעיהם לכל חטאתם, נשקיף אל הבליהם ונביט בסכלותם - ונקבל שכר על הפרישה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!