לקחת ללב

אנו מרבים להשתמש במטפורות המקשרות את הלב עם הרגש. לב רגיש, לב טוב, לב זהב, ולמי שנעדר רגשות אנו אומרים שהוא חסר לב או לכל הפחות: ערל לב. או שיש לו לב של אבן. יש גם לב שבור ולב נדכא ויש, מסתבר, לבבות הרבה. אך היום מתברר שהלב אינו רק מושג מטפורי הקשור ברגשות אלא אבר מרכזי בגופנו המושפע השפעה ישירה מעולם הרגשות שלנו.

לב בריא או לב חולה, לב מועד להתקף לב ולב המחוסן מפני מחלות לב, כל אלו ניתנים לניבוי על פי מערך הרגשות שלכם, ואם חשבתם עד היום כי תזונה נכונה, פעילות גופנית, כולסטרול נמוך, ומשקל ממוצע מחסנים אתכם מפני התקפי לב הרי שמחקרים חדשים מגלים כי על אף שהכול נכון נדרשים כישורים נוספים לבריאות לב תקינה. אהבה, תמיכה, חברים ומשפחה, אלו הכישורים שאם תפתחו יגנו על לבכם בפני כל מחלה, אפילו אם מצויים אתם בסביבה לוחצת, גם אם אתם נוטים לחיות במתח גבוה, אם אתם זוכים לתמיכה רגשית בבית ומחוץ, אתם מוגנים מגורם המוות הגדול בעולם, מחלות הלב.

טיפוסים ולב

לא מאמינים? הציצו בנתונים הבאים:

הדחף לביצוע המחקרים נולד ממעקב אחר אנשים שחוו התקף לב. וזאת מפני שלא פעם התברר כי אנשים לקו בלבם בהפתעה על אף שלא היו להם גורמי סיכון רגילים. עוד התברר כי אנשים שלקו בלבם ונוטלים תרופות נאלצים לעבור שוב ושוב צנתורים ואף ניתוחי מעקפים והרי התסמינים קבלו מענה רפואי מלא, מה אפוא גורם לחולי???

כבר ב1964 גילו שני קרדיולוגים אמריקאיים- ד”ר מאייר וד”ר ריי רוסמן- כי הגורמים שמחוללים מחלות לב קשורים במערך הנפשי ולאו דווקא במערך הפיזי. הם פיתחו תיאוריה המבדילה בין טיפוסי אנשים שונים: טיפוס מסוג A וטיפוס מסוג B. טיפוס מסוג A הוא אדם הממהר כל הזמן, תחרותי ושאפתן, נטייתו עזה לשפר הישגים ולהתקדם, הוא חסר סבלנות מחויב ללא גבול לעבודתו, מתעב כל דבר המעכב את התקדמותו ומסוגל לפתח עוינות ואגרסיביות כלפי אותם מעכבים או פרטים המעצבנים אותו בדרך. לעומתו טיפוס מסוג B הוא בדרך כלל טיפוס רגוע, אינו מממהר, מסופק ביתר קלות ובכל זאת מתעניין בהישגיות. הנתונים המחקריים הצביעו על כך כי הסיכון של אדם מטיפוס A לסבול ממחלת לב גדול פי שניים מהסיכון של טיפוס מסוג B.

במשך השנים השתכלל המחקר וכבר לא דברו על טיפוס A וטיפוס B, אלא על מרכיבי אישיות המסייעים לבריאות, או לחלופין - הגורמים למחלות. מחקרים רבים מאז גילו כי תחושות הכעס והעוינות המאפיינים את טיפוס A הם אלה שגרמו לטיפוס A ללקות במחלות בכלל, ובמחלת לב בפרט, ובמיוחד לחומרתה של מחלת הלב הטרשתית, ואפילו למוות מוקדם מכל סיבה שהיא. כיום הולכת ומתחדדת ההבנה כי עוינות וכעס הם הרכיבים “הרעילים” בתוך דפוס ההתנהגות של טיפוס A ואילו חשיבותם של מאפייניו האחרים (שאפתנות, מסירות לעבודה, תחרותיות וכ”ו) פחותה.
עוד התגלה כי תחושת דיכאון מסכנת את הלב. 33%-50% מהלוקים באוטם שריר הלב (התקף לב) סובלים מדיכאון ברמות שונות לפני האירוע. יש קשר מוכח בין דיכאון לבין תמותה ותחלואה מוגברת לאחר התקף לב וניתוח מעקפים. המחקר הראה כי אצל הלוקים בדיכאון חמור גדל הסיכון לתמותה במחצית השנה הראשונה שלאחר הניתוח פי חמישה מסיכונם של חולים אחרים. מכאן שהדיכאון אינו רק גורם למחלה אלא גם גורם המשפיע על השיקום ממנה.

החוקרים גילו כי תחושה כללית של החלשות כוח החיים (VITAL EXHAUSTION) גורמת לתעוקת חזה ולהתקף לב על פי רוב לא קטלני. מצב זה מתאפיין בעייפות רבה, בהפחתה באנרגיה, בתחושת דחייה ותבוסה, ובנטייה להתרגז בקלות. קרוב ל50% מהעוברים התקף לב חווים תחושות מסוג זה לפני האירוע.

הכעס המסוכן

הנתונים המפתיעים הללו הביאו לשינוי תפיסה בקרב כמה מרופאי לב ידועים ומנוסים. הם לא ידלגו על בדיקת רמת הכולסטרול שלכם, הם בהחלט ימליצו על תזונה נכונה ופעילות גופנית אך הם ישאלו אתכם גם על כעסים תחושות עוינות, עצב ודיכאון, הם ישאלו על קשרים בתוך המשפחה ועל ידידים... היום הם יודעים כי יש כאלה שאינם בקבוצת הסיכון ובכל זאת לוקים בלבם בגלל פרץ של כעס או בגלל עימות מילולי חריף, משבר כלכלי, סכסוך במקום העבודה או בבית, ביקורת פתאום של מס הכנסה בעסק, כל אלה ועוד... יכולים ליצור בלב את אותן תופעות ממש כאילו סבל מתסמינים של התקף לב.

במחקר שנערך בישראל בחנו את הקשר בין שבץ ובין אירועים שקדמו לו. 200 מטופלים אחרי התקף רואיינו תוך 1-4 ימים אחרי האירוע. הראיון ניסה לגלות את הגורמים לאירוע במעשים שעשו שעתיים לפני השבץ. הם נשאלו על גירויים כמו: התפרצות רגשית, כעס, שינוי תנוחה פתאומי, נשיאת משא כבד, אכילת ארוחה כבדה, אירוע מבהיל או שינוי טמפרטורה פתאומי.

38% מהם דיווחו על גורם אחד לפחות כדבר שאירע בשעתיים שלפני השבץ. הטריגר השכיח ביותר היה כעס או התפרצות רגשות שליליים! במחקר אחר מצאו חוקרים אמריקנים כי אירועי חיים מלחיצים עלולים לזעזע את הלב ולגרום לפגיעה קשה בתפקודו. החוקרים בדקו 19 מטופלים שהגיעו לבית החולים התלוננו על תסמינים הדומים לאלה המופיעים בהתקף לב: כאבים בחזה וקוצר נשימה. כשעברו המטופלים בדיקות מקיפות נמצא כי עורקיהם אינם חסומים וכי התסמינים שנראו כסכנת חיים חלפו במהלך האשפוז. הרופאים ערכו בדיקות מקיפות יותר ומצאו בדמם של המתלוננים רמות גבוהות מאוד של הורמוני דחק ובהם אדרנלין ונוראדרנלין. רמות הורמונים אלו היו פי 30 ויותר מאלה המצויים בגופם של חולים שעברו התקף לב. עם זאת בבדיקת MRI גילו הרופאים כי אף אחד מהמטופלים הללו לא סבל מנזק בלתי הפיך בשריר הלב.

החוקרים אמרו כי רמת ההורמונים הגבוהה רעילה ללב ועלולה הייתה לגרום לשיתוקו. בהמשך התגלה בדמם של המטופלים הורמון בשם “פפטיד נטריוטי” המעיד על כך שהלב עבד ביתר שאת. בדיקות אקו ואק”ג גילו תוצאה דומה. החוקרים משערים כי הלחץ (הנפשי) גרם לשחרור חומריים כימיים שגרמו לעורקים הכליליים המזינים את הלב להתכווץ. כך נגרם נזק ישיר ללב. הם מסבירים את העובדה ששריר הלב לא ניזוק אצל כל המטופלים אפשרית הייתה רק בקבוצת מחקר קטנה אך אילו בדקו מטופלים רבים יותר היו מן הסתם מגלים גם כאלה שניזוקו...
המסקנה הישירה ממחקר זה היא שרגשות שליליים גורמים להתכווצות כלי הדם לא פחות ממה שמעוללת לו טרשת עורקים.

“העניין המתסכל ביותר בגילוי הזה,” אומר אופיר פוגל, “הוא כי בעוד שעל הגורמים הפיזיולוגים ניתן להשפיע באמצעות כדורים ותרופות הרי שאי אפשר לחלק כדורי תמיכה, סירופ אהבה או זריקות אמון ומחשבה טובה...”

לכן אף על פי שהרפואה המודרנית מודעת למחקרים שהוזכרו לעיל, ולעוד רבים אחרים, המגלים מה רב הקשר בין הגוף לנפש ובמיוחד בין הרגשות ללב, אין בידה הכלים לעשות שימוש רפואי של ממש במידע זה.

הרפואה המשלימה לעומת זאת, ובמיוחד הנטורופתיה רואה את רפואת האדם כמרכיב טבעי החבוי בתוכו שאינו זקוק כי אם למודעות והכוונה על מנת שיפעל. “המנגנון נמצא בתוכנו,” טוען אופיר פוגל, “עלינו רק לגרום לו לפעול נכון והוא כבר ירפא וידחה מחלות ופגעים.”
אתם שואלים כיצד, ובכן הסיפור הוא פשוט: כאשר נחתכת לכם אצבע אפילו אם החתך עמוק ומכוער אם תניחו לו ברוב המקרים יתאחה מאליו. נימי הדם שנקרעו מהפציעה יתחברו אלו לאלו, תאי העור יתאחדו אלו עם אלו תיווצר רקמה חדשה ואט אט הפצע יתאחה. איך ידעו הנימים, התאים והעור להתאחות? מי לימד אותם לערוך תאום מופלא שכזה?

זהו המנגנון הטבעי שטבע בורא העולם בגופנו, מנגנון ריפוי גופני, אך כנגדו קיים מנגנון מקביל וחשוב לא פחות- מנגנון רוחני-נפשי, עלינו לרק לתת לו לבצע את תהליך הריפוי הרוחני הוא כבר יעשה את המלאכה באופן המושלם ביותר.

איך עושים את זה?

חמישה עיקרים

אופיר פוגל הינו נטרופת המתמחה בטיפול בחולי לב ועובד במרכזים לשיקום ומניעת מחלות לב. הוא עצמו חווה פציעה קשה ובעקבות הפציעה עבר תהליך ריפוי מדהים, בלתי צפוי ומרגש ששינה את חייו.”חוויתי על בשרי את המשמעות העמוקה של הרצון להבריא וגיוס כוחות הנפש והגוף עבור ההבראה, גיליתי כי בטבע ובטבע האדם, קיים פוטנציאל רפוי מדהים שיכול לעזור לכל אדם להגיע לבריאות ואושר אופטימלים”.

מאז ריפויו האישי עסק בשאלה “איך עושים את זה?” איך מגייסים את כל כוחות הגוף והנפש שיעסקו ברפוי הגוף באופן מושלם. הוא למד במכללה למינהל נטורופתיה, כשאת הסטאז’ עבר “באסף הרופא” במהלך לימודיו השתלב במרכז ההחלמה ושיקום הלב “לב בריא” המתמחה בטיפול ושיקום בחולי לב לאחר התקף לב, שם התמחה גם בעריכת הסדנאות ובטיפול האישי, את ניסיונו המקצועי ניסח בספר רב היקף ביחד עם פרופ’ רפאל קרסו בספר “הלב- המדריך המלא לבריאות ולשיקום”.
הספר נולד אחר הכרות אישית שלו עם 6000 חולי לב, וכשלוש וחצי שנים עמלו אופיר פוגל ופרופ’ רפאל קרסו על כתיבת הספר.

“העניין המביך ביותר בגילוי הקשר בין הרגש ללב הוא,” אומר פוגל, “כי בעוד שעל הגורמים הפיזיולוגים ניתן להשפיע באמצעות כדורים ותרופות אי אפשר לחלק כדורי תמיכה, סירופ אהבה או זריקות אמון ומחשבה טובה...”

משום כך למרות שהרפואה המודרנית מודעת למחקרים שהוזכרו לעיל ולעוד רבים אחרים המגלים מה רב הקשר בין הגוף לנפש ובמיוחד בין הרגשות ללב, אין בידה הכלים לעשות שימוש רפואי של ממש במידע זה.

הרפואה המשלימה לעומת זאת, ובמיוחד הנטרופתיה רואה את רפואת האדם כמרכיב טבעי החבוי בתוכו שאינו זקוק כי אם למודעות והכוונה על מנת שיפעל. המנגנון נמצא בתוכנו, טוען אופיר פוגל, עלינו רק לגרום לו לפעול נכון והוא כבר ירפא וידחה מחלות ופגעים”.

אופיר מונה חמישה עיקרים: “העיקר הראשון והחשוב ביותר הוא להעלות את כח החיים: לגרום לגוף לרצות בחיים בריאים לרצות לתקן את עצמו, כדי להגיע לכך צריך בראש ובראשונה להביא את האדם למודעות. מודעות למצבו, מודעות לכוחות הפועלים עליו, המזיקים, או המועילים לו.
“העיקר השני הוא יצירת קבוצת תמיכה אינטימית: אם אהבה ותמיכה רגשית הם הגנה בפני מחלות שווה לייצר קבוצה תומכת ואינטימית שחוותה את חוויותיך וחפצה לעזור ולהיעזר בך. בקבוצה מדגישים את הקשר הרגשי בין החברים. מלמדים את השותפים בה לדבר בשפה שאינה לגיטימית בעולם המודרני.

“כולנו נוטים להדחיק ולהצפין את רגשותינו, להיות קורקטיים ולעת הצורך ציניים, אך בשום אופן לא גלויי לב ורגשניים, מגיל צעיר למדנו זאת על בשרנו. ואנו ממשיכים להחיל את ההנהגה הקלוקלת הזו גם לדורות הבאים בלי להקדיש לכך קמצוץ של מחשבה”, אומר אופיר פוגל. “הנה הבן נפל במדרגות ונחבל, הוא בוכה, מה אנו עושים? “די, אל תבכה, חמודי,זה ב”ה רק מכה קטנה”.

הילדה נכשלה במבחן היא באה הביתה במצב רוח רע עיניה זולגות דמעות, היא כועסת. מה אומרים לה? “לא נורא, זה רק מבחן אל תצטערי”, כך מגיבים ובלי משים שוללים מכל וכל את ההרגשות ואת הבעתם הטבעית, אסור לבכות, טפשי לבכות, חבל להצטער, אם אתה מצטער אל תראה זאת. כך אנו מאלפים את ילדינו יום יום ושעה שעה אחר כך הם מפנימים את המסר הם מסתירים את רגשותיהם גם מפנינו ובשלב מאוחר יותר הדבר משפיע על מערכת היחסים שלהם עם בני משפחתם.
“במערכת הגברית, הדבר קשה שבעתיים”, אומר אופיר פוגל, “שם כל ביטוי רגשי נתפס כחולשה. לבכות? אפילו בלוויות זה לא ממש לגיטימי. פלא אחר כך שבמערכות הזוגיות יש קשיים ותקלות?!”
מי שלבו מלא רגשות דחוקים כעסים וכאבים שאסור היה לו לתת להם ביטוי מילולי או חיצוני במשך שנים, איך יוכל להיות בריא?

זו הסיבה שבקבוצת התמיכה מדברים אחרת, מלמדים אותך לדבר אחרת לתת לגיטימציה לרגשותיך, וכשאתה לומד לדבר בשפת הרגש מכשולים רבים סרים מדרכך

לתקשר נכון

“ואז”, מוסיף פוגל, “מגיעים לעיקר הבא והוא תקשורת נכונה, להדגמה: אישה שממתלוננת כל הזמן על כך שבעלה מאחר לשוב הביתה. מה היא אומרת לו: “לא איכפת לך, אתה לא אחראי, נמאס לי לחכות לך, אתה לא מתחשב. היא מתארת את גורמי האיחור לפי הבנתה, היא מתלוננת על הפירוש שלו בעיניה. אך האם משפטים כאלה יכולים למנוע את האיחור הבא? או את כאב הלב שבא בעקבותיו? אם הייתה משתפת את בעלה בכאב שלה איך הייתה מתבטאת: “תשמע, בכל פעם שאתה מאחר אני חשה עצובה ומתוסכלת, קשה לי, אני מבקשת ממך שלא תאחר. אתה יודע מה לפחות יומיים בשבוע. עד שתתרגל”. היא לא מתלוננת לא מפרשת לא מדברת על המעשה שלו אלא על הכאב שנפער בה בגללו זה יוצר קשר, את זה קשה לדחות בסוף היא מגישה בקשה קונקרטית, אפילו הצעת ייעול נדיבה, קל יותר להאזין לה.

“השימוש בשפה שכזו, טוען אופיר, “מפתח קשר חברי אמיץ מאוד, והרי אמרנו שתמיכה רגשית ידידות ואהבה משמשים מערכת הגנה מפני מחלות”. ומה אם כן אומרים לילד שנפל במדרגות או לילדה שנכשלה במבחן? “אומרים לו זה כואב לך, חמוד, קבלת מכה רצינית, מלטפים אותו, ולא אומרים לו להפסיק לבכות. הוא פשוט צריך להרגיש שמותר לו לבטא כאב בבכי ושאנחנו אתו ועם כאבו וזה מספיק. כך גם עם הילדה שנכשלה במבחן, להשתתף ולהגיד, “כואב לי שנכשלת, זה נורא מתסכל ללמוד כל כך הרבה ובסוף להיכשל, כואב לי שזה קרה לך”.

העיקר הנוסף שמונה פוגל הינו הליכה ופעילות גופנית בצוותא, שוב כדי לתת לגוף את מה שהוא צריך אך עם חֶברָה כדי שתחוש שייך ולא בודד, כך מועצם הכוח להלחם בכל חיידק ומחלה.
והעיקר האחרון הוא דמיון מודרך. “כשאני מבקש מאנשים שיתארו לי מה עולה בדמיונם כשהם שומעים את המילה לב” אומר אופיר, “זה מדהים, אך רוב המשתתפים מתארים לב מוקף חומה, מוקף מסגרת, מוקף במשהו שצריך לפרוץ. שוב ביטוי סמלי מאוד לחסימה ולמועקה ולתחושה שצריך לפרוץ מחסומים כדי לומר את מה שיש לך בלב. בעזרת דמיון מודרך אנו מלמדים להיעזר בדמיון כדי להבין את עצמנו וכדי לכוון את רגשותינו ומחשבותינו למקומות שתורמים לנו אופטימיות, תקווה, רוגע ושלווה”.

במרכזים לשיקום הלב, הצמודים לבתי החולים, מועברים סדנאות המפתחות את כל האמצעים שנמנו לעיל. לא פעם מתבטאים המטופלים במילים הכואבות כי היה שווה ללקות בלב פעם אחת כדי להבין את החיים מחדש. ההבנה כי מערך נפשי חזק נותן מענה בריאותי מושלם לגוף ומונע ממנו מחלות פקח את עיניהם לחיים נכונים ומשמעותיים יותר.

ההבנה שמאמר חז”ל כי “כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו” איננו ביטוי מליצי, אלא מציאות של ממש. ההכרה כי בכוחן של ידידות ותמיכה הדדית לנטרל “רעלנים” מן הגוף כל אלה פותחים צוהר לעולם לבבי חם ואוהב והעיקר-בריא יותר.

אופיר פוגל - תעודת זהות

אופיר פוגת הוא נטורופת מוביל המתמחה במחלות לב וגורמי הסיכון להן. כותב הספר “הלב – המדריך המלא לבריאות ולשיקום” יחד עם פרופ’ קרסו, מקדיש את רוב זמנו לטיפול והדרכה בנושאי מניעת מחלות לב, טיפול בחולי לב ושיקום לאחר התקף לב, צנתור או ניתוח מעקפים.

אופיר משמש כראש תחום נטורופתיה במרפאת שירמ במרכז הרפואי “אסף הרופא” ומעביר הרצאות בבית החולים, באוניברסיטה ובמכללות המובילות בארץ לרפואה משלימה.

הלב אינו רק מושג מטפורי הקשור ברגשות אלא אבר מרכזי בגופנו המושפע ישירות מעולם הרגשות שלנו. לב בריא או לב חולה, לב מועד להתקף לב ולב מחוסן מפני מחלות לב, כל אלו ניתנים לניבוי על פי מערך הרגשות שלכם, ואם חשבתם עד היום כי תזונה נכונה, פעילות גופנית, כולסטרול נמוך, ומשקל ממוצע מחסנים אתכם מפני התקפי לב הרי שמחקרים חדשים מגלים כי תנאים נוספים לבריאות הלב: אהבה, תמיכה, חברים ומשפחה.

“העניין המביך ביותר בגילוי הקשר בין הרגש ללב הוא”, אומר פוגל, “כי בעוד שעל הגורמים הפיזיולוגים ניתן להשפיע באמצעות כדורים ותרופות אי אפשר לחלק כדורי תמיכה, סירופ אהבה או זריקות אמון ומחשבה טובה...”

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!