שיר מספד לאשליית ה'ישיבישערס'

זה התחיל בילדה שנדחתה מבית הספר 'בית יעקב' באלעד, בשל מוצאה המזרחי, ועל אף שארבעת אחיותיה הקודמות לומדות באותו בית הספר. המשיך בפנייה לבג"ץ, כמוצא אחרון מהסבך ומיגון השאול. נדמה היה שהמקרה מסתיים עם פסיקת בית המשפט העליון שהורה על קבלת הילדה לבית הספר, רק נדמה היה.

הילדה אכן התקבלה לבית הספר, טכנית, שכן משפטני החינוך העצמאי כשלו במשימתם הקדושה לחסום את דרכה של בת ה-6 אל כיתת הלימוד. אבל בית הספר לא ממש נכנע. בפתק שהופץ בין בנות הכיתה החתום על ידי 'הורים כואבים', הובעה התנגדות עזה לקבלת הילדה. "הננו מבהירים בזאת באופן חד משמעי שבנותינו היקרות לא יקבלו לחברתן בשום פנים ואופן כל בת שתתקבל ע"י כפיית בית המשפט", נאמר בהודעה.

המסר החשוב נכתב בסוף המסמך: "וידעו ההורים אשר פנו לערכאות את אשר לפניהם לטובת ביתם". הפתק שהוכנס אל תוך תיקי בנות הכיתה הרלוונטית לא היה העיקר, אלא החימום. בהודעה טלפונית שהועברה בשרשרת בין הורי התלמידות הוחלט על השבתת הלימודים בכיתה הרלוונטית עד להשגת תוצאות.

בדיון סוער במיוחד שנערך באשכול בנושא זה בין חברי פורום 'בחדרי חרדים', נכתבה תגובה מיוחדת במינה על ידי הגולש 'הבודד'. להלן דבריו.

משך כל שנות שהותם בישיבה - תהא איזו ישיבה אשר תהא - טופחה בנפשם האשליה על עולם יהודי קסום, הומוגני באפיו ואחיד בהליכותיו, בסגנונו ובתרבותו. באופן תת-מודע הלכה ונתחדדה אצלם האמונה שכל מה שמעבר לתחומי הישיבה, אלה הם המוני העם, שולי החברה, מסכנים שלא זכו לאור.

לנערים חמודים אלה, שלהוותנו חברו אל בנות פתיות הקולטות אל מוחן כל תפיסה נפסדת שמנחילה להן תרבות ה'חניכי', החיים בעיר כמו אלעד הם קשים מנשוא. בפעם הראשונה, הם נאלצים להכיר בקיומו של השונה. והוא שונה. מאד שונה כמו בכל פולמוס, הנקודה האמיתית היא לא הטחות ההבל המפארות את האשכול הזה, למן 'פרענק פארעך' ועד 'אשכנזי מלוכלך', אלא מה שמעבר למילים, ואף מעבר לנידון באשר לבת פלוני זו או אחרת. אנסה במילים ספורות להבהיר את המאבק האמיתי, תוך סקירה קצרה על המרקם החברתי של העיר אלעד.

אל העיר אלעד התנקזו אלפי בוגרי ישיבות ליטאיות, שילדותם עברה עליהם בשלוה בתוך חומות בני ברק החמימה ובגבולות שכונות הצפון הורדרדות. הגדיים החמודים האלה, שגידלו זקנים ונעשו תיישים, נאלצים לשאת על שכמם את משא היישום של תיאוריית הישיבתיות האידיאלית.

הוא לא ישיבישער, לא שמע שיעורים מפלוני ולא ועדים מאלמוני, הוא לא לומד כל היום, בקיצור, הוא לא בן תיירע. אין לו את זה. בעבורם, הצורך הזה הוא אתגר בלתי אפשרי. בכל מתן לגיטימציה למנטליות שונה, יש משום מיטוט כל הבניין עליו הם חונכו.

הפחד מפני ההתמודדות עם השונה משתקף בכל הליכותיהם. ההחמרה הקיצונית בענייני צניעות, ההיבדלות ממשפחות שכנות, הסנוביות, המיון בבחירת חברי הילדים, כל אלה עשויים להיראות במבט שטחי סימפטום של ההקצנה הדתית ההולכת וגוברת, ולא היא. אלה אינם אלא קרבות במלחמת זהות. התודעה המצומצמת נלחמת בעיקשות בפני המציאות המאיימת לפרוץ את חומותיה.

האברך הישיבישער מאלעד (שעל הרוב הוא נער צעיר שהחל זקנו לפרוח, ולעיתים נדירות הוא כבר כבן חמישים, ראש ישיבה נכבד בעירו, אך סוף דבר - הנער נער!), מגן בקנאות לא מודעת על גיגית הצמצום שכפתה עליו תרבותו. הוא חושש מאוד מהאפשרות שהמוסרות ישתחררו והוא ייאלץ לעדכן את תודעתו, ללמוד דבר או שניים על העולם וגווניו.

היא ולא אחרת.

אנו ממהרים להדביק תואר 'גזענות' בכל פעם שעולה לכותרות סיפורה המעציב של ילדה תמימה שבשחר נעוריה נאלצת לחוות את הכיעור שבעולמנו במלא עוצמתו. האמת היא, שהנפשות הפועלות רחוקות מגזענות!!! למה? כי אי אפשר להיות גזען אם אתה לא יודע מהי גזענות. אם אין לך טיפת מודעות היסטורית באשר למשמעותה של גזענות. אם אתה רחוק מלשאת על לבך את מה שעברת אתה, עמך ומולדתך כתוצאה מגזענות חולנית שפגעה בך. כל עוד אתה ילד עטוף בתמימות ובזוך של אם רחימאית, אתה לא יכול להיות גזען. אתה בסך הכול ילד. ילד קטן. תינוק.

למה הדבר דומה? זכורני בילדותי, ברחובות בני-ברק המטונפות של תשמ"ט, כשהדרך מהחיידר אל הבית היתה רצופות מריבות עם הילדים הגעררעס. מה עשינו? צעקנו בקול גדול "גור לזבל". היינו גזעניים? לא. היינו ילדים. ידענו שאנחנו הטובים והם הרעים. נוסחה פשוטה של מוח ילדותי.

ידידיי, הגדיים הללו אמנם גידלו זקנים, נפרדו מסינר אמם או מזקן חמיהם ופתחו ישיבות, העמידו תלמידים לאלפים, הנחיתו את נשותיהם בראשות מוסדות חינוך מפוארים, אבל סוף דבר נשארו ילדים. אין להם בעולמם אלא המוכר להם מגיל שלוש, ופחד עצום אופף אותם כל אימת שהם עשויים להיחשף אל מה שמעבר.

ומה בכל אופן יגרום המאבק הנוכחי, ואלה שיבואו בעקבותיו? ומה תהא תרומתה של עתירה לבג"ץ, כזו או אחרת? אט אט, בדרך ארוכה וקשה, ייאלצו נערינו התמימים והמתוקים להיחשף בעל כרחם לעולם האמיתי. בלית ברירה יהא עליהם לעמוד מול בעלי הכוח בעולמנו השפל. פתע פתאום יתברר שלא דמותו האבהית או המלאכית של ראש הישיבה, ולא האידיאלים הנבובים עליהם חונכו, הם אלה המשפיעים על הנעשה בעולם המציאות. סוף דבר, גם לשופט גלוח-ראש יש מה לומר, ולמרבה הצער, גם סמכויות לא חסרו לו.

הערוץ הזה של פניה לערכאות שהולך ופושה במחוזותינו, תוך התעלמות מוצדקת מסיסמאות הסרק על הרמת יד בתורת משה, הנדמות - שוב, בעין שטחית - כקנאות להלכה, אינו אלא עדות נאמנה להכרה ההולכת וגוברת בקרב הציבור החרדי כי מאסנו בתרבות האידיאות הצרופות. הלאה הסיסמאות. כל עוד איננו בעולם האצילות, אלו הם כללי המשחק. ואולם, קהל בוגרי הישיבות הליטאיות הם האחרונים להפנים זאת, באשר מקורם בנקודת המרכז של עולם האשליות, תרבות הסיסמאות השדופות. ומכל מקום, גם עליהם תעבור כוס וישתוה עד תום.

אם תרצו, הפשקוויל העילג (תוצר מחשב נייד של עורך תורני מתחיל) שהופץ בין ההורים (הכואבים), הוא עוד שיר מספד לאשליה המתוקה ההולכת ומתנפצת לעיניהם של חניכי הישיבות.

ייתי ולא אחמיניה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!