שובו של 'דרעי הישן'

אתה עד פסול", הסביר אחד מצעירי דגל התורה לח"כ מוישה גפני בעת שחתם כעד, במוצאי השבת האחרונה, על כתב התנאים באירוסי בן הח"כ השלישי אורי מקלב, ונימק את טיעונו: "הרי אומרים שלחתימה של אנשי דגל אין ערך". היו"ר אברהם רביץ שהאזין לדברים, נחלץ לעזרתו של המזכ"ל: "זה בסיידר. על כתב תנאים, הוא יכול לחתום".

עד שדגל התורה תוציא את המדריך המלא להתחמקות מכיבוד הסכמים, ממשיך האריה השואג שיצא מהחומות, להסתער תקשורתית על כיכר ספרא, על אף הערכות המשפטנים ולפיהן, הכשר מבג"ץ הוא לא יקבל למועמדותו.

למרות התחזיות הפסימיות, שנשמעות גם בסביבתו הקרובה של המועמד הכבול (משפטית, רק משפטית), לא מציב דרעי דד-ליין ולא חש כמי שחייב לציבור דין וחשבון, עד לאיזה שלב בכוונתו למשוך את המערכה המשפטית. מי שעתיד ליתן על כך את הדין, הוא הציבור החרדי כולו. אם מועמדותו תיפסל בישורת האחרונה, ישפיע הדבר ללא ספק, על סיכויו של המועמד האגודאי שלא יצליח להתרומם בפרק הזמן הקצר שייוותר עד הבחירות. דרעי עוד ייאלץ להתגייס כדי להציל את מועמדותו של החרדי היחיד שיישאר בתמונה.

הטענה המרכזית כנגד מועמדותו של פרוש הייתה, כי הוא מעדיף את השיקול האישי על זה הציבורי. זה אולי נכון ואולי לא, אך מנגד נטען כיום, במידה לא מועטה של צדק, כי האלטרנטיבה שמציגים משמיעי הטיעון, קרוצה בדיוק מאותו חומר.

ואת הטענות הקשות דלקמן, שמענו דווקא מפיו של גורם בש"ס, שבמקרה זה, מתנדב לשמש כדובר מטה שלומי אמונים: בעצם העובדה שדרעי נמנע מלהישיר מבט לתושבים ומפזר סביבו ערפל. בהסתופפות תחת כנפיהם המפוקפקות של גורמי שמאל קיצוניים, דוגמת העיתונאי גדעון לוי, שקורא לו "רוץ אריה, רוץ", סלוגן שאומץ ונמרח על קירות ירושלים (המערבית, יש להדגיש, כשמדובר בדרעי). בהצהרתו המיותרת, חסרת הרגישות הדתית ומלאת רגישות היתר המה-יפיתניקית. "שיצעדו, שיצעדו", כמענה לשאלה אם יאפשר למצעד התועבה לנוע ברחובות עיר הקודש. בכל אלה, מוכיח דרעי, כי על חטא היוהרה, הוא עדיין לא עשה תשובה.

בכלל, מוסיף 'הדובר בהתנדבות' להסביר, הרי אם הסקרים הם המדד, הרי שמצבו של פרוש, טוב יותר מאשר זה של דרעי. מן הצד השני נטען, כי דרעי עדיין לא יצא לדרך ולכשייצא, יתרומם מיידית בסקרים. "גם פרוש לא יצא לדרך", נטען מנגד. רק כאשר יתפוגגו כל המועמדים מסביבו, יתאפשר לו להתחיל את מערכת הבחירות, בתקווה שזה לא יהיה מאוחר מידי.

ישנו פן נוסף שגם ממנו לא ניתן להתעלם, ואף אותו, אלמלא ששמענו, לא כתבנו: כשמחליטים לשוב ולקדם 'נובוריש' בסטייל אולמרט לקדמת הבימה, צריך לקחת בחשבון גם את ההשלכות המשפטיות והתדמיתיות הכרוכות בכך. דרעי אומר שהוא השתנה, אנו אומרים ונענים בתגובה מטילת ספק: "שיוכיח. בינתיים זו אותה גברת, אפילו לא בשינוי אדרת".

אבל הוא כריזמטי. כזה שמביא תוצאות. "אמת, אבל בל נשכח לאן הובילה אותה כריזמה - אותנו ואותו". ש"ס התרוממה, אך גם שינוי ושנאת החרדים קנתה לה בעקבותיה אחיזה בלבבות. ועוד לא דיברנו על הדילוג בין בתיהם של גדולי ישראל, תוך מתן תחושה לכל אחת מהחצרות, כי הוא שייך אך לה, בכל רמ"ח אבריו. "אתה רואה מה קורה ומבין שיש מי שמנסה לחזור לאותה סיטואציה".

בשבוע שעבר שאל דרעי את אחד ממקורביו בהומור, האם לדעתו ראוי שיתעקש על ריצה לראשות העירייה, או שמא עדיף לו להמתין עד לתום הקלון ולרוץ ישירות לראשות הממשלה. איך שזה נראה ונשמע, לפני הכל, הוא זקוק לעבוד על הסרת הקלון, בתוככי הציבור החרדי, ולא העממי.

החיצים נורים כלפי דרעי, בשבוע בו הוא עשוי להגיש את מועמדותו. ספק אם המטרה שנבחרה, היא הכתובת הנכונה, לאור העובדה שהמערכה האמיתית אינה נטושה בהר נוף, אלא בחנן 10. בסמטא הירושלמית הצרה, מובילים בני הבית מהלך של הפיכת פרוש לפרסונה נון גראטה, ללא כל קשר לזהות המועמד שיוצב מולו. ובשפה קלילה יותר: רק לא פרוש, עם דרעי או בלעדיו.

כ'יהודה' ועוד לקרא, ניתן היה למצוא לכך ביטוי במאמר המערכת של 'ביטאון הבית' יתד נאמן, שם יודעים תמיד לדבר במשל, ולהתכוון לנמשל.

תחת הכותרת "מהבועה המתעתעת אל קרקע המציאות", כותב העורך הבני-ברקי על אולמרט כמשל ומתכוון לפרוש כנמשל. הוא בז ליחצ"נים, ל"כתבי החצר" המתודרכים, שרק הזיקו בניסיונותיהם לגונן על מועמד חסר סיכוי: "ראה"מ צריך להודות לשותפיו שאילצו אותו לוותר על המועמדות. אילו היה ממשיך להתעלם מהסקרים ולהיאבק על מועמדותו גם בעתיד, היה סופג התבזות ציבורית קשה שבעתיים".

למרות שב'יתד' סומכים בדרך כלל על הקוראים הישיבתיים שידמו מילתא למילתא בסברותיהם הלמדניות, הפעם מוגשים הדברים כמו בשיעור דף היומי למתחילים של 'מאורות': "מדובר בלקח אלמנטרי, שצריך לעמוד לנגד עיניו של כל פוליטיקאי, ותיק כמתחיל. יומרנות חסרת-כיסוי ובטחון עצמי מופרז, מסוגלים רק לעצב תדמית אופטימית בדיונית של הפוליטיקאי בינו לבין עצמו ובעיני 'כתבי החצר' שלו, אך עתידים להפוך למפח-נפש שיתגלה כחוסר-אחריות ציבורית. שכן, אשליות אינן יוצרות מציאות חדשה, וחלומות-פז עתידים להתפוגג עם היקיצה המכאיבה, ובעת היציאה מן הבועה אל ההוויה הציבורית האמיתית".

היחצ"נים ו"כתבי החצר" של פרוש, אוהבים להיזכר במצב הסקרים של לופו באותה תקופה בדיוק וזאת על אף שכיהן בשעתו כראש עיר בפועל. אז, לא דובר על יציאה מהבועה. המסקנה הייתה שונה, כמו זהותם האחרת של כתבי החצר.

כך או כך, "כתבי החצר" מכאן ומכאן עוד יספקו מן הסתם, מאמרים נוקבים כאלה ואחרים. לא נתפלא אם בסופו של יום גם נזכה ונחזה בקריקטורה טובה פרי מכחולו של יוני, הגדול מכולם.

הצנחנים של אלי

תחלופת ראשות עיריית אלעד, נקבעה השבוע כחזקה, כאשר המועמד השלישי ברציפות מטעמה של ש"ס מאז ייסודה של העיר, הוצב כמועמד לראשות העיר הקטנה. בש"ס הרשמית, אומנם העדיפו להשתמש במכבסת מילים הגורסת, כי התפטרותו של כהן התקבלה על דעתו של מרן, אך השורה התחתונה ברורה: כהן רצה להמשיך. ישי לא איפשר לו.

האם מדובר בכישלון הנהגתי מתמשך, או שמא דווקא בגילוי מנהיגות? רק באלעד יכולים להישמע שתי חוות דעת הפוכות בתכלית, על אותה פעולה ממש. יש שמעדיפים לראות דווקא את הפן החיובי: "הרי מבחינתי היה לי הכי נוח ללכת הלאה עם צביקה, אבל מה שעמד לנגד עיני זה השלום בעיר, רציתי לאחד בין כולם", מנמק ישי את החלטתו בפני כותב השורות.

יו"ר ש"ס מציין ובצדק, כי למרות שהקשיים היו ידועים לו כבר מראשית המערכה, הוסיף ופעל בלויאליות עד לרגע האחרון, לקידום הרצתו של כהן לקדנציה נוספת: "עשיתי זאת גם בגלל הערכתי המקצועית ולא פחות מכך בגלל מערכת היחסים האישית". אלא שכהן, או שמא העומדים על גבו, הם שהתעקשו ללכת עד הסוף, בדרך עוקפת שהתבררה לבסוף כדרך ללא מוצא. מה שנכון, נכון.

וישנו גם הקשר האמיץ בין היו"ר הספרדי, לבין ראש הישיבה הליטאי. בחזו"א 5, תקופת כהונתו של ישי, היא בבחינת תור הזהב של יהדות ספרד. מי ששימש כידא אריכתא של בית מרן הגראי"ל שטיינמן בהעברת חוק טל, ומי שהבטיח וקיים להסדיר את סוגיית תקציב הישיבות, הוא יו"ר ש"ס, ולא יו"ר ומזכ"ל דגל התורה. זה הראשון, אף זכה לגיבוי בימים קשים, כולל שיחת טלפון אוהדת שסוקרה כאן בשעתו בעדות מכלי ראשון, כאשר ביטאון התנועה פרסם את קריקטורתו בבגדי מציל המשליך אבנים על עולם התורה הטובע.

זו מנהיגות זו? שואלים בסביבתו של ראש העירייה היוצא. איך אפשר לכנות מנהיג, את מי שמשליך את הנציגים שלו לכלבים, קדנציה אחרי קדנציה? וצביקה כהן עצמו, מזכיר שוב ושוב, כי אלי ישי הוא שהפציר בו להישאר במרוץ.

אבל מה שהקפיץ השבוע רבים מתושבי אלעד (ולמען הגילוי הנאות, כותב השורות המתגורר בעיר בכלל), הייתה התבטאותו המעליבה של אלי ישי בתוכניתו של מרדכי לביא: "אני לא רוצה לאחל את ראשות עיריית אלעד לאף אחד. אמרתי פעם, שאני צריך להביא את זה רק לשונאים שלי". ישי אומנם אמר את הדברים בהומור, אך את תושבי אלעד זה ממש לא מצחיק. ועל כך מגיב מי שמגיב בעיר: "שלא ישלח לנו לא את שונאיו ולא את אוהביו. אנחנו מסתדרים טוב יותר לבד".

וכשתושבי אלעד מדברים על 'להסתדר לבד', הם מתכוונים בעיקר להנחתות 'חוצנים' (תושבי חוץ, בשבילכם) על ראשיהם, כאלה שזקוקים לפחות לקדנציה אחת בשביל להתנתק מאווירת הכולל ולהתחבר לפוליטיקה המקומית. קדנציה אחת אמרנו, שכן בקדנציה השנייה הם שבים דרך כלל לבתיהם.
אם כבר הוחלט ללכת למהלך הדחה על מנת להביא לקירוב לבבות, מדוע לא מצאתם גורם פנים-עירוני, האם אין ולו תושב אלעד אחד שמתאים לתפקיד? שאלנו את יו"ר ש"ס, ונענינו בתגובה מקורית: "זוהי עיר חדשה, אני מאמין שבקדנציות הבאות, היא תצמיח גם מועמדים מתוכה". לתשומת לב ראש העירייה הנכנס.

מכריו של יצחק עידן, מעידים שמדובר באדם הגון, אבל גם למועמד הראוי ביותר, לא נותנת הפוליטיקה החרדית אפילו יום אחד של חסד. ומה שנכון בזירה הארצית בפוליטיקה החרדית בכלל, רלוונטי שבעתיים כשמדובר באלעד. ומדוע לא יינתן הצ'אנס לצביקה הרבסט מועמד דגל התורה המוערך, בעל הניסיון המקומי? תאמרו שמדובר בטיעון נאיבי, עקב ה'דגל' המפלגתי השונה. ייתכן. אבל לדעת ולהשמיע את הדברים כהווייתם צריך.

זו אותה מתכונת שמביאה להנחתת מועמד ביתרי בירושלים, תוך עקיפת ראשי הסניף המקומי. אותו סגנון שמקשר בין החינוך העצמאי, לתמיכה בראש עיריית ירושלים. הצד השווה שבכל אלו, הינם התושבים שלא נספרים. ולא מדובר בשאלה אידיאולוגית הרת גורל, אלא, בסך הכל, במינוי ועד בית עירוני האמון על ניקיון העיר ותפקודה. לא על זה קם ונפל צביקה כהן. דא עקא ואפילו כשמדובר בזכות אלמנטרית שכזאת, מוצאים עצמם דרי הבית כמי שניטלה מהם זכות הבחירה, כשניתנת להם אך זכות הצבעה, כדברי המודח הקודם באלעד, צוריאל קריספל.

אומרים שמדובר במועמד מוסכם, השאלה הנשאלת, על מי? גם על התושבים? כלל לא בטוח, והרחוב יוכיח. ראה ערך גיליון העיתון המקומי 'קוראים אלעד' שיצא בקמפיין חזיתי, תחת הסיסמא: 'תושב העיר לראשות העיר'. ולא מדובר רק בכותרות עיתונאיות, אלא בתחושת רחוב החוצה מפלגות, חוגים ועדות, שמואסים בהנחתות סיירת הצנחנים של ש"ס.

ברוך הבא ר' יצחק עידן, הבשורה הרעה מבחינתך הינה, שלפניך חמש שנות סבל. אבל אין רע בלי טוב: אחרי קדנציה אחת, מן הסתם תוכל להתרווח בחזרה על ספסלי הכולל בבני ברק. לא מדובר בהימור, זוהי פשוט חזקה, סטטיסטיקה פשוטה. ולוואי שיהיה בהצלחה.

החטא ועונשו

החטא: בשבוע שעבר סיפרנו על רשימת שלושים ושבעה מוסדות, מתוך מאתיים שלושים ושבעה, שהודיעו בצורה רשמית למשרד החינוך, כי הם מקבלים על עצמם את עולה של תוכנית הליבה, וחלקם אף את מבחני הבגרות, כשהם אינם מזדהים על פי הקטגוריה שנקבעה ב'חוק הישיבות הקטנות'.

המשמעות, מבחינת המוסדות היא בעיקר תקציבית, כאשר תחת חסות הבגרות הם זכאים לתקצוב של מאה אחוזים, על פני חמישים וחמישה אחוזים שמקבלות הישיבות הקטנות החרדיות. בעקבות הפרסום, הודיעו שני מוסדות, אחד מהם של איחוד מוסדות גור, כי מדובר ברישום מוטעה ומשכו את ישיבותיהם מהרשימה.

ועונשו: השבוע התברר, כי מנהלי הישיבות שבחרו בדרך הבגרות יצאו קרחים מכאן ומכאן. לא רק שאת מאת האחוזים הם לא מקבלים, אלא שאף התקציב החלקי של הישיבות הקטנות המלמדות על טהרת הקודש ניטל מהן.

במשרד החינוך הועבר המסר, כי המוסדות שהצהירו על קבלת תוכנית הליבה, לא יתוקצבו הואיל ואין גורם אחראי המפקח על פעילותם, דבר שספג ביקורת בדו"ח מבקר המדינה האחרון. בכל מצב אחר היו המוסדות עותרים לבג"ץ, כשטענה בסיסית כנגד הגזירה בפיהם: אם המשרד לא העמיד מפקח, הרי שלא המוסדות הם אלה שצריכים לשלם את המחיר. אלא שבמצב הנוכחי, מעדיפות הישיבות להימנע מהתדיינות משפטית ראש בראש, מסיבות השמורות עימן וברורות למדי.

ומדובר בדילמה כפולה, שכן לא רק מול הבג"ץ ידיהן כבולות, גם הנציגות החרדית מסרבת לסייע במערכה לאור העובדה שמנהלי הישיבות האמורים חרגו מהוראותיהם של גדולי ישראל ופעלו על דעת עצמם בניגוד לאינטרס הכלל-ישיבתי.

המוצא שנמצא לעת עתה, הינו הגשת עתירה באמצעות ישיבה-תיכונית חרדית המצויה גם כן ברשימה ואינה חוששת מבדיקה וחקירה.

בזאר תורכי

מה שלא הצליחו לעשות יומיים של דיונים מרובים, עשתה חוויה אישית אחת. בנמל התעופה של איסטנבול, טעה מי שטעה ונטל בחדא מחתא את דרכוניהם של העיתונאים הפלסטינים והחרדים. התוצאה המיידית: הפיכתם של העיתונאים החרדים (במקרה זה, תרתי משמע) וכותב השורות בכלל, לחשודים פוטנציאלים. הכרטיסים הוחרמו, הדרכונים צולמו ובעוד שמנועי המטוס פועלים והנוסעים ישובים בכיסאותיהם, הורדנו לא אחר כבוד למסלול הטיסה, לבדיקה גופנית וחיפוש טרחני בתיקים. התבוננו בעמיתנו הפלסטינים והמחשבה שחלפה בראש הייתה: "אה, אז על זה הם מדברים".

כמו בהצגה של להקה נודדת, התכנסה לה 'חבורת ההידברות' בחסות יוזמת ז'נבה. מן הצד האחד, עיתונאים פלסטינאים, בראשותו של וואליד עומרי, ערבי תושב ישראל מנהל תחנת אל ג'זירה בישראל וברשות. שאר חברי המשלחת – ברובם עיתונאים פלסטינאים מהגדה, ציינו בפירוש, כי הם חפצים בעילום שמם, מחשש פן יבולע להם על ידי אגודת העיתונאים הפלסטינית, שהטילה חרם על מפגשים מסוג זה. סביר להניח שבעיתונות המקבילה הפלסטינית, לא תמצאו סיקור שכזה. לעומת הפלסטינים, גם העיתונות החרדית היא סופר-ליברלית.

מן הצד השני, נכחו עיתונאים חרדיים ולצידם אנשי ש"ס, מהמשמרת הצעירה בעיקר, בניצוחו של אלון נוריאל, בחור ברוך כישרון, המחלק את עיתותיו בין ייעוץ פרלמנטרי למנכ"ל התנועה מרגי, לאחיזה בביטאון הבית 'יום ליום', ככתב הבית של היו"ר ישי.

בראש המשלחת הש"סית עמד השר לשעבר אשר אוחנה. מנכ"ל התנועה ח"כ מרגי שהיה אמור להגיע, משך את כרטיסו ברגע האחרון. הנימוק הרשמי היה לו"ז צפוף עקב הבחירות המתקדמות. הסיבה האמיתית טמונה בחשש להצטייר כתנועה בעלת אוריינטציה שמאלנית, בעידן של טרום בחירות. ברגעים שכאלה, נשלחים ה'לשעברים'.

מקום הכינוס הנוכחי: איסטנבול שבתורכיה, וזאת כהמשך למפגש קודם שהתקיים בשטח המריבה וסוקר בשעתו באכסניה זאת. כנראה שעל מנת לקבל פרופורציה על הסכסוך המקומי בארץ השסועה, יש להרחיק נדוד לעיר שאוכלוסייתה גדולה כמעט פי שלוש מאוכלוסיית מדינת ישראל. גם האווירה בחדר הדיונים הושפעה מהחמאם התורכי שבמרתף המלון. גדי בלטיאנסקי מנכ"ל יוזמת ג'נבה, נאלץ מידי פעם לשפוך מים קרים על ראשי המשתתפים על מנת לקרר את האווירה.

צריך לשמוע את דברי הנציגים הפלסטינים, כדי להבין שהזמן, אכן פועל לרעתנו. כמה מהם מדברים גלויות על נטישת חלום המדינה הפלסטינית, תוך שאיפה לניהול חיים נורמליים במדינת כל אזרחיה. עבור יוזמי ג'נבה, מדובר בחלום בלהות שתולה את קץ הסכסוך בהתפוגגות הציונות.

עקב אכילס נוסף הוא, התמיכה הציבורית. כאן מפתיעים הז'נבאים וטוענים, כי היא עומדת על חמישים ושלושה אחוזים בקרב הציבור הכללי, ועל עשרים וחמישה אחוזים בקרב הציבור הש"סי. כך על פי סקרים מוזמנים, שמציגים לפני הנסקרים את עיקרי התוכנית, ולא את שמה בלבד. בל נשכח שמדובר בסקרים מטעם, שעל אמינותם ניתן ללמוד במטהו של מאיר פרוש בירושלים.

מעבר לשאלת הגבולות, עולה שאלת ההבנה ההדדית. יש מבין הפלסטינאים שאינם מסוגלים להכיל את סבלה של ילדה יהודייה שעולה על אוטובוס וחוששת להתפוצץ ולהתפזר לכל עבר. הם מעלים שוב ושוב את בעיית המחסומים ואינם מוכנים לשמוע, כי מבחינתה של ישראל מדובר באמצעי שמטרתו מניעת פיגועים, ואם המטרה הייתה מיותרת, האמצעי היה נזנח לאנחות.

אבל חשיבות המפגש, כפי שרואים זאת המארגנים, הוא בעיקר בעצם קיומו. כדורא פארס בתקופתו של ערפאת השר לענייני אסירים, וכיום יו"ר עמותה וולונטרית למען האסיר הכלוא בישראל ("רלוונטי גם עבור הש"סניקים", יש מי שדואג לציין), מעז לדבר על השחיתות שפשתה בקרב ההנהגה הפלשתינית. בגלל זה כנראה, הוא נמצא כאן על תקן שר לשעבר, שתעודת הוי.איי.פי. נשללה ממנו, עד שהוא נאלץ לעיתים לקצר את הרצאותיו על מנת לשוב בזמן לגדה.

"צריך לעשות ניקיון יסודי. לטאטא את כל הגורמים המושחתים", הוא אומר ומתכוון לאבו מאזן, למרות שהוא נמנע מלנקוב מפורשות בשמו. מבין העיתונאים הפלסטינים, ישנו גם מי שמתגורר במזרח ירושלים, ומצהיר כי במצב הנוכחי הוא מעדיף להתגורר בעזה ולא בירושלים. הצהרות לחוד ומציאות לחוד. עם רעייתו מהגדה הוא מוכן משום מה לגור רק בתחומי ישראל, כשלצורך רישומה כתושבת, הוא מנהל מאבק משפטי בדמים מרובים.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!