'נאום התפוח' של משפחת דרעי

אם הייתי צריכה לבחור את 'נאום העשור', הייתי מסמנת בעיגול את 'נאום התפוח' של דסי, בתו של אריה דרעי.

לא בדקתי בת כמה היא היום, הילדה שגדלה. אבל מבחינתי, היא מהווה שיעור של מוסר לעם ישראל.

היא עמדה שם אז, קבל עם ועדה, ילדה קטנה, רועדת ובוכייה. לא קל לילדה לחשוב על כך שאו-טו-טו האבא האהוב עליה הולך להיכלא מאחורי סורג ובריח. והם, הילדים שבבית, יוותרו עם אמא לבדה.

לא הייתי רוצה לעמוד במקומה ברגעים הקשים הללו, אולי רגעי ייאוש.

ואז היא עשתה ניסיון נואש, אולי על דעת עצמה, וזעקה באוזני כולנו את העובדה הקשה: את ראש השנה הזה נעביר, אנו הילדים, בלי אבא. את התפוח בדבש ננגוס כשהכסא בראש השולחן ריק.

כולנו בכינו. גם היא.

היום, שמונה שנים אחרי, אני נזכרת בה ומצטמררת.

תראו כמה אסור להתייאש, איך תמיד צריך לקוות לטוב. הנה חלפו כמה שנים ואבא שלה שוב מחוזק ומחוזר. העיתונות רודפת אחריו ללא לאות, אנשי תקשורת מוכנים לתת הרבה כדי לקבל כמה מילים מפיו.

ושוב עוטף אותו עם ישראל במלוא חופניים אהבה, ושוב מדבר עליו מרן הגר"ע יוסף בחיוב. ובני אלבז, אולי גם גד, מחדד עפרונות, מלחין את השיר הבא.

הוא זכאי, שואג עם ישראל ללא מילים. ואינו שולל את הרעיון להעלותו על כס עיריית ירושלים.

אם לא כעת, אז בעתיד.

אם לא על כס ראשות הבירה, אזי בתפקיד אחר, אולי אף מכובד יותר.

השבוע האחרון הוכיח כי דרעי עוד לא אמר את המילה האחרונה. השבוע האחרון הוכיח כי אף פעם לא אובדת התקווה.

השבוע האחרון הזכיר לי את דסי, הילדה ההיא, הרועדת, וסימל עבורי יותר מכל את ה'אסור להתייאש'.

כי גם אם חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, עוד יבואו ימים טובים מאלו, מאירים ומחייכים.

את התפוח בדבש יאכל השנה אריה בן מכלוף יחד עם כל משפחתו. הילדים הנשואים ואלו שעדיין לא.

והפעם, כשעיתוני סוף השבוע מלאים דברי פרשנות אודותיו, כמו בימים הטובים ההם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!