מגיע לנו, לא?!

אנשים שאלו אותנו לשם מה פרסמנו את הסיפור המופיע בגמרא על מלך קציא, שבו כל אחד מן הצדדים בדין תורה מבקש להצדיק דווקא את הצד השני. וכמו גם את תשובתו הנחרצת של מלך זה לאלכסנדר מוקדון, שאם יורד גשם במקדוניה הרי זה בזכות הבהמות ולא בזכות האדם, הדואג רק לזכויותיו אפילו אם ירמוס את הזולת.

אמרנו במפורש שכל אחד מן הקוראים יחשוב לעצמו ויברור לו מבין שלל האירועים התוקפים את העסקונה החרדית בזמן האחרון, את מה שהרגיז אותו במיוחד.

אולם, יש כאלו הרוצים פירוט. אז הנה - בבקשה.

הרב מאיר פרוש הוא בהחלט מועמד ראוי לראשות עיריית ירושלים. איש בעל רקורד עשייה מרשים עם ניסיון רב. אולם, האם לא צודק הרב אברהם רביץ, כאשר הוא מעלה את הטיעון שכל ההצדקה לבחירתו על פני מועמד אחר היא לא כישלונו של ראש העירייה המכהן כי אם עובדת היותו של הטוען לכתר חסיד? שכן על תקדים ביתר תישק גם ירושלים. כלומר, פסק הלכה מחודש ביהדות החרדית שלא כישורים קובעים כי אם שבטיות. ועם כל הכבוד לשומרי גחלת החסידות והליטאיות, הרי רעיון זה מנוגד בתכלית לרעיון היסוד של "אגודת ישראל", כפי שלימדו אותנו בצעירותנו וכפי שקראנו על תולדות התנועה בראשיתה. רעיון, הקובע שכל הפלגים והזרמים לגיטימיים, אך בואם אל אגודת ישראל, אל התנועה שייסדוה אדירי התורה למען אחֵד את כל הזרמים הנאמנים לתורה, היה כדי לפעול במסגרתה ללא מחיצות למען כלל ישראל, ולא למען ר' ישראל, כפי מטבע הלשון שנקבעה אז.

ומאידך, כלום הרב משה גפני אינו צודק בדרישתו לא להפר הסכם? שלמרות העיוות שבתפישה השבטית בתוך תוכי תנועת יהדות התורה, הטמונה בסיבת הצגת המועמדות, חייבים על אף הכול לקיים את ההסכם ולכבדו. הפרת ההסכם, לדעתו, טומנת בקרבה נזק חינוכי נוסף לציבור כולו ובמיוחד לצעירים, העולה על כל הרווחים שניתן להפיק מהפרתו של ההסכם.

בקיצור, שניהם צודקים בוויכוח זה, וכך השלמנו ביניהם, לפחות במסגרת טור קצר זה. אולם כך או כך – עננה כבדה וקודרת של טענת ה"מגיע לי בגלל ש..." מרחפת על פני היהדות החרדית, המפולגת והשסועה לשבטים שכל מאבק הנושא אופי זה מעמיק את הניכור ואת הריחוק עד כי אינם מוכנים להתאחד למען פעילות משותפת, כל עוד "אני לא מקבל את מה שמגיע לי".

* * *

והנה, אם רוצים להמשיך לחפור בנושא, הרי לנו פרשת המגרש, שחסידות גור תובעת לעצמה. אנו מניחים הנחת יסוד שבצדק רב (אם כי הפרטים לא ידועים לנו), מגיע להם המגרש. שכן אם הם תובעים הוא כנראה מגיע להם. אבל, עם כל הכבוד, להציג בפני עם ועדה ובפומבי עמדה האומרת שאם לא נקבל את המגרש לא נתמוך ולא נפעל למען מועמדה של אגודת ישראל הלא הוא הרב מאיר פרוש לראשות העיר - משדר אמת פשוטה ואכזרית. זו אומרת: האינטרס המוצדק שלי מעל הכול. אם אני לא מקבל מה שאני חושב שמגיע לי הרי שהכל ילך מצידנו ל...

כלום אין כאן נזק חינוכי של הדור הצעיר המפנים שהחוג שלי הוא הכול, ואין בלתו, ולא חשוב מה קורה ביהדות החרדית בכלל? "כי מגיע לי!" ושיהיה ברור, תפישה זו היא נחלת כל החוגים אצלנו. ואין הדברים נאמרים כאן רק לתפארת המליצה ולשם האיזון.

והמדהים הוא שכאשר לבסוף ישלימו ביניהם הצדדים, כאשר כל צד מן הניצים היום יקבל את "המגיע לו", יבואו אלינו בשם גדולי ישראל שליט"א כמובן, בדרישה להצביע עבור... עבור מה? עבור כלל ישראל. ורק השאלה המרירה הזאת תישאר בפינו: מדוע מגיע לנו, הציבור החרדי הפשוט הצופה ורואה הכול, לסבול את כל מאבק "המגיע לנו" שמנהלים העסקנים על גבינו. האם אנו כל כך רעים שזה מגיע לנו?

***

ועוד משהו: החינוך העצמאי. פטירתו של המנהל הקודם פתחה תיבת פנדורה. במקום שתעלה התביעה הגלויה והנמרצת, לנקות את האורוות, לנער את הגוף הבעייתי הזה... כן כן, אנו יודעים, גדולי ישראל זצ"ל ייסדו אותו בטהרת הלב ומתוך דאגה עצומה למען חינוכם של ילדי ישראל, אבל קטני ישראל הפכו אותו למקום שבו שוכנות עוולות שונות, עיוותי שכר בתואנות שונות, פרוטקציות בקבלת משרות בצורה בוטה ביותר. מקום שבו קשרים קבעו יותר מאשר כישורים. (וכפי שסיפרה לי מורה אחת שבכיתתה בסמינר הייתה אחת התלמידות לא בדיוק בת "בית יעקב" בהתנהגותה וגם לא למדה כראוי, והצהירה במפורש: "אני אקבל משרה לפניכן. כי אני הבת של..." וכך היה.)

אזי במקום שיבואו אלו שקופחו בשנים האחרונות בגוף זה וידרשו לחפש דרכים לשקם אותו להעמידו על אדני היושר וההנהגה הנכונה, נשמעת הדרישה הגלויה: "גם אנחנו רוצים ג'ובים. כלומר, גם צרפו אותנו והתחלקו איתנו במסע השחתת המידות הקיימת במוסד זה כבר שנים ארוכות ביותר". למה? כי "מגיע לנו". ואם נקודת הפתיחה היא ש"מגיע לנו" הרי כלל לא איכפת מה נרמס בדרך.

ואת זה קיווינו לכתוב רק במרומז. על ידי שנזכיר את הגמרא בדבר מלך קציא. הוא לא אהב התנהלות כזאת. ואם הגמרא מזכירה זאת הרי ברור לנו שגם היא לא אהבה זאת.

לא לא, זו לא הטפת מוסר. זה כאב עמוק העולה מן הרחוב שלנו, רחוב האנשים הפשוטים, היראים והשלמים. פוק חזי מאי עמך דבר.

המקוננים

זה כבר באופנה בחברה החילונית: לקונן. להודות על האמת.

אנו מרוצים מהתפתחות זו. כוונתנו לקינה שבועית כמעט כל פעם מצד דובר אחר על אבדן ערכים יהודיים בחברה הכללית, ומה יהיה עם הנוער והאם יש למדינה קיום וכו' וכו'.

בעבר קוננו על אבדן ערכים ציוניים. לא הקדישו כל מחשבה להתנדפותם של הערכים היהודיים מתודעת הנוער והעם. כיום מקוננים המקוננים על אבדן ערכים יהודיים, על התרחקות מן התנ"ך וכו' וכו'. כלומר, קורה משהו טוב.

בשבוע שעבר, עסק סופר חילוני למהדרין, שעד כמה שידוע לנו גם בשבת הוא לא מניח תפילין, בתלונה מעניינת. הוא קונן, אבוי איזה אסון, שהנוער כבר לא מבין סוג של שירה מודרנית בגלל שאינו מכיר את התנ"ך. הוא סיפר שכאשר ציטט באזני תלמידי תיכון מספר שורות של משוררת דואבת על העקרות שכותבת: "עוד אתפלל כרחל האם, עוד אתמרמר כחנה בשילה", הבחין הסופר שאף אחד מן התלמידים והתלמידות לא הבין בכלל את הקשר. הוא היה מזועזע. הם לא ידעו מי זו רחל האם, מה זה חנה ועוד בשילה.

נו, מה המסקנה של האיש? שצריך לשוב ללמוד תנ"ך. אחרת, לא נבין את השירה הזאת. אתם קולטים את הבעיה של האיש הזה? מה חשיבות התנ"ך בעיניו? אבל, לפחות הוא התקרב צעד "אל המקורות". הוא הזכיר את הצורך ללמוד תנ"ך.

והשבוע נשמעה קינה רצינית ומהותית יותר. פרופסור רות גביזון, משפטנית מן השורה הראשונה, שרק בגלל השנאה ששונא אותה השופט העליון בדימוס פרופ' אהרן ברק, אנו מחוייבים להתייחס אליה קצת באהדה, אמרה השבוע סוף סוף משפט אמת:

"הבורות התרבותית של החינוך החילוני מסוכנת לחוסנה של המדינה". בין שאר דבריה, הסבירה שהנייטרליות של החינוך בלא כל זיקה ליהדות גורמת לניכור אפילו כלפי המדינה היהודית עצמה. נכון, הוא הזכירה בנשימה אחת גם את הציונות, אבל בתוך תוכי לבה יודעת היא היטב שלתרום לפתרון אפילו למטרותיה של הציונות, שאנו לא שותפים להן, יכולה רק זיקה ליהדות.

עד כמה המציאות המלמדת שהציונות במובנה החילוני חלולה לחלוטין, לימד אותי מפקד טייסת הליקופטרים, שבאחד הסמינרים הראשונים של "ערכים" לפני עשרים שנה בערך, החליט לחזור בתשובה. המשפט שאמר לי אז היה חד והכיל מסר ברור, בו הבכתי יותר מאשר ציוני אחד. וכה אמר: "כל עוד הייתי ציוני, לא ידעתי למה אני חי כאן, ועל מה אני נלחם כאן, ואם יהיה צורך - גם למסור את חיי על כך. כיום, שאני לא ציוני, אני יודע למה אני חי כאן, אני יודע על מה אני נלחם כאן ואם יהיה צורך, חלילה, גם למסור את חיי".

מבינים? אגב, ההלם הראשון של טייס זה בכיוון המחשבה הנכון, הלם בו, כאשר מפקד הבסיס רצה להשפיע עליו להאריך את החוזה עם הצבא בעוד מספר שנים. הטיעון המרכזי היה שלאחר השחרור יוכל להרוויח הרבה כסף כטייס ב"אל על". "זהו?" חשב אז אריק (שמו של הטייס) בלבו, "זה מה שיש למערכת להציע לי?"

רות גביזון מחפשת את האמת הזאת. אך קשה לה בגלל השכבות העבות של התרבות הליברלית המערבית הרובצות על נשמתה - לבטא זאת.

אין דבר. המקוננים בעתיד הקרוב כבר ידברו יותר ברור. הלחץ הגובר למראה הנוער החילוני המתרחק והולך, שחלקו כבר מוכן אפילו לשרת את מטרות האוייב, יביא את המקוננים הבאים להצהיר הצהרות גלויות יותר.

בינתיים, העם בשדות לא מחכה להצהרות ברורות יותר של האליטות השולטות. מתרבים והולכים המחפשים את היהדות כדי להשליך עליה את עוגן ספינתם המיטלטלת.

זווית, טורו של הרב משה גרילק, מתפרסם בעיתון 'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!