שאגת סרק

כמו באגדה הידועה על הרב אריאל שרכב על גבו של האריה, כך השר אריאל אטיאס, הפך למרוויח הגדול מסיפור חזרתו של האריה השואג דרעי.

הסאגה סביב חזרתו הצפויה של דרעי, אומנם הציתה אש בעיניים, אך לא במנועי תעמולת הבחירות, שאין כמו דרעי האמון על התנעתם. מדובר גם, ולא רק, בחששו של דרעי לספוג מהלומה נוספת מאושיות המשפט והחוק, שביכולתם לעכב את תשובתם עד שנים עשר יום לפני מועד הבחירות. האריה שנכלא מאחורי סורג, לא יכול להרשות לעצמו להגיע עד לבאר, ולהיחסם ברגע האחרון, תוך שהוא הופך בעיני רבים, לגורם שהפקיר את ירושלים בידי המועמד ברקת.

נכון לעת כתיבת השורות בצהרי יום ראשון, ההערכה הינה כי דרעי יעדיף לפנות ליו"ר ועדת הבחירות על מנת לקבל את הגושפנקא המשפטית למהלך. בהנחה שזו לא תינתן לו, קשה לראות מצב בו דרעי מבקש חנינה, הכרוכה בהודאה וחרטה על חטאי העבר, מהם כידוע יצא "זכאי". גם הנשיא פרס מצידו, לא ימהר, גם אם יתבקש, להתעמת חזיתית עם כנופיית שלטון החוק, בצעד שיתפרש כהתערבות פוליטית בהליך הבחירות בירושלים. שימון הקשיש, אומנם נודע כמי ששיגר לציבור החרדי מאפיות שלמות, כפי שהתבטא בעבר, אך הוא העדיף לעשות זאת תמיד מתחת לפני המים, ולא מעליהם, בגלוי ולעיני כל.

ומעל לכל תרחיש, מתהפכת חרב הבג"ץ, שכמו תמיד יאמר את המילה האחרונה, בעידוד מקהלת שלטון החוק של הג'ינג'י אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון.

גם אם נראה כי חומות הכלא המשפטיות ימנעו מדרעי להתמודד, מנצח אחר בקרב, כבר יש.
השר אריאל אטיאס שפתח בפני דרעי את הדלת הראשית בבית ברחוב הקבלן, הפך בשבוע האחרון ליקיר הרחוב הש"סי. אם עד היום הצטייר השר הצעיר והבכיר, כמי שמנותק מהשטח ומחובר בעיקר לבני ביתו של מרן הגר"ע יוסף, הרי שבמהלך המבריק של חידוש הקשר בין האריה לבין 'חכם עובדיה', הוא הרוויח בכפליים. בפעם האחת, הוא הוכיח, כי לא רק בביתר, אלא גם במגרש הירושלמי הגדול מכולם, יש לו מה לומר. בפעם השנייה, הוא קנה את עולמו בקרב ה'עמך', כמי שהצליח להשיב עטרה ליושנה, ומבחינתם של הש"סניקים בשטח, לא מדובר בסיסמת בחירות, אלא במנהיג המיתולוגי שהאהבה אליו לא שככה. (לתשומת ליבו של איש תקשורת חרדי בכיר, שהתבטא באוזניו של דרעי זה מכבר: "מה לעשות אריה, השטח, כבר לא איתך").

וישנה האמירה מבחינתו של דרעי. אם היה צל צילו של ספק בדבר מאווייו הכמוסים, באו הימים האחרונים והוכיחו, כי החזרה לקונטרול בוערת בעצמותיו. אם הזירה הירושלמית לא תצלח (ורבים הסיכויים שהיא לא), עוד תגיע ההזדמנות הגדולה, שלא יהא קלון בצידה.

את תעודת ההכשר המחודשת לחזרתו לפוליטיקה, הוא קיבל השבוע בבית ברחוב הקבלן (ולא רק). ואין כמו אריאל אטיאס, הממונה על 'כשרות הבית' - בד"צ בית יוסף, כדי להבין זאת לפני כולם.

הם לא מפחדים

מה לא אמרו על אלי ישי וחבריו בסביבתו של פרידמן. "הוא מעולם לא התייצב לצידנו ברגע האמת", האשימו לא מכבר את אלי ישי. "אין להם מינימום של הכרת הטוב", העידו אחרים. היה זה לאחר ההפסד הצורם של 'פרידמן את רמון' בסוגיית ועדת החקירה בעניין האזנות הסתר במהלך חקירתו של השר חיים רמון. שר המשפטים בהווה ושר המשפטים לשעבר, בנו על הש"סניקים שיסייעו להם ברגע האמת, אולם תקוותם נכזבה. יו"ר ש"ס אלי ישי הוביל את 'הסכם הכניעה' של 'רמון את פרידמן', שמצידם, העדיפו בלית ברירה להגדירו כהסכם פשרה, ולפיו מבקר המדינה הוא זה שיבדוק את עניינן של האזנות הסתר לשר רמון. השפלה גדולה מזו, בה המבקר שנוא נפשם הופך ל'גורם מכריע', לא יכלו רמון ומקורבי ראש הממשלה לסבול.

את ההנחיה שלא לשתף פעולה עם צמד אויבי שלטון החוק קיבל יו"ר ש"ס בבוקרו של יום, בבית ברחוב הקבלן לאחר תפילת שחרית. בשעתו הסבירו בצמרת ש"ס, כי הם חוששים מנקמת הפרקליטות וכנופיית שלטון החוק. ומה שאמרו הש"סניקים לציטוט בלבד אמר אז לייחוס, השר יעקב אדרי, איש קדימה, שכבר חווה על בשרו חקירה משטרתית והתנפלות פרקליטותית מהי.

"את התסכולים על פרידמן, הם מוציאים עלינו. הם לא יעזבו אף אחד מאיתנו, עד שיחסלו את פרידמן. אני לא מבין את אהוד אולמרט, כמה הוא מוכן להקריב בשביל זה. הוא לא מבין שמחפשים את פרידמן ולא אותו?", הוא הסביר בשעתו לכותב השורות. כשהוא מצר על כך שפרידמן נקי הכפיים, מרשה לעצמו להילחם ביודעו שאת הריקושטים יספגו חבריו למפלגת קדימה, כפי שלמדו על בשרם שנסרק במסקרות של ברזל, אהוד אולמרט וחיים רמון, שניהם יחד וכל אחד לחוד.

והנה, השבוע, בסיטואציה דומה, נתנה ש"ס לפרידמן – שנראה כמי שהשלים עם פרידתו מכס שר המשפטים בתום עידן אולמרט - מתנת פרידה. כאיש אחד גם אם לא בלב אחד, תמכו ארבעת שרי התנועה הקדושה בהצעתו של שר המשפטים המצמצמת את זכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים. על חודם של קולות שרי ש"ס, אושרה ההצעה בממשלה, כאשר בין המתנגדים בלטה שרת החוץ ציפי לבני שגם הפעם הוכיחה את 'כושר התלבטותה' כשהכריעה רק ברגע האחרון להצביע נגד ההצעה.

על פי נוסח ההצעה הסופי, בג"ץ דווקא, ולא ערכאה נמוכה יותר, יוכל לפסול חוקים רק אם הם סותרים את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק - ולא כל חוק יסוד אחר. גם אם יפסול בג"ץ את החוק, לפי עקרון "ההתגברות", תוכל הכנסת לשוב ולחוקק חוק שנפסל, אם יושג רוב של 61 חברי כנסת ובתנאי שיישמר פער של לפחות חמישה חברי כנסת בין התומכים למתנגדים.

כמו בימי פומפי האחרונים, פורצת ממשלת אולמרט את כל הגבולות. ראש הממשלה התעמת ראש בראש עם חמשת שריה הבכירים של קדימה - ארבעת המועמדים לראשות המפלגה ומקורבו עד לא מכבר רוני בר-און. מי שספג את החיצים השנונים ביותר היה אהוד ברק. אולמרט של יום ראשון בבוקר בו המליצה המשטרה להעמידו לדין, שש אלי קרב והטיח בברק "חוצפן, מדליפן וחתרן". לשרי הממשלה זה היה נראה כמו ניסיון לגרות את הדוב בכוח ולגרום לאהוד ברק לצאת מכליו, על מנת לפטרו בתגובה.

בניגוד לעמדתם של שרי קדימה מהדרג הזוטר (אלי אפללו כמשל), הרי שהשר בעל החושים המחודדים יעקב אדרי, העדיף להימנע בהצבעה, ונימוקו הרשמי עמו: "לא נכון לעסוק בסוגיה החשובה הזאת עכשיו. זו לא העת, רגע לפני שהממשלה הזאת מסיימת את ימיה". ואנו נזכרנו בנימוק המשכנע יותר ששמענו מפיו, אך לפני חודשים ספורים.

צריך היה לשמוע את שר העבודה והשירותים החברתיים בוז'י הרצוג כדי להבין שתגובה לנקיטת העמדה של הש"סניקים בוא תבוא: "הם הפרו את ההבנות הקואליציוניות שלא לפגוע בחוקי היסוד ללא הסכמה, ותהא לכך תגובה", הזהיר הרצוג. בש"ס אגב, חוששים מנקמתה המשפטית של הפרקליטות, ולא מנקמתה הפוליטית של העבודה.

אם יעקב אדרי נותר בחששו מנקמת הפרקליטות, הכיצד זה שדווקא שרי ש"ס, תפסו אומץ והצביעו נגד הפרקליטות? בסיבוב הקודם הסבירו בש"ס כי הם חוששים גם לאכול את הדגים המקולקלים ולהיות מסומנים על ידי הפרקליטות, וגם להיות מגורשים מהעיר ולהפסיד במליאת הממשלה. מאותה סיבה בדיוק הם היו צריכים לשבת על הגדר גם הפעם. מבחינתם של אנשי שלטון החוק, ההכרעה בעניין שהוא מאושיות שלטון החוק, חשובה פי כמה מאשר ועדת החקירה בעניינו של רמון. גם החשש מהפסד היה רלוונטי לא פחות הפעם, כאשר ההצבעה אושרה על חודו של קול. ובכל זאת, התייצבו הפעם הש"סניקים לימינם של רמון ופרידמן.

וכאילו לא די בכך, מאחורי הקלעים הגיעו הש"סניקים להבנות עם שר המשפטים, ולפיהן, יתמכו בהעברת המשך הדיונים בהצעת החוק לוועדת החוקה של הכנסת ולא לוועדת השרים לחקיקה, שם צפוי רוב למתנגדי היוזמה. הש"סניקים מצידם, קיבלו הבטחה כי במהלך הדיונים בוועדה, יתמוך פרידמן בהחרגת דיני האישות ומעמד הגיור, ובהכנסת סעיף לחוק ולפיו בנושאים אלו, תוכל הכנסת לשוב ולחוקק חוק שנפסל גם ללא רוב של 61.

בש"ס אומנם מבינים כי פרידמן חי על זמן שאול (לא מופז), אך רואים הישג בהצלחת השלב הראשון של האישור בממשלה. את החוק שיצא לדרך בצליעה, ועל אף שברור כי חקיקתו לא תסתיים בקדנציה זו, הם מגדירים כאחד מהישגי הקדנציה, וזאת לאור העובדה שלאורך השנים, הסטטוס-קוו בין דת למדינה, היה הנפגע העיקרי מביטולי החקיקה של בתי המשפט, ותמיד לרעת הדת.

ומדוע הפעם הצליחו להתגבר על יראתם מנקמת הפרקליטות? יש מי שמסביר בלא מעט אירוניה, כי דרעי קשור גם לזה. מבחינתם של אי אלו בצמרת התנועה הקדושה, יכולה כנופיית שלטון החוק להתנקם מיידית, ולהגיב בעוינות כלפי הש"סניקים, בפינה הקרובה – בסוגיית כשרותו המשפטית של דרעי לראשות עיריית הבירה.

מי הביאנו עד הלום?

את השר איציק כהן, אופטימיסט חסר תקנה, אפפה השבוע מרה שחורה. לפני כשלושה חודשים, הוציא שופט הבג"ץ הדתי אליקים רובינשטיין צו המורה לשר הדתות להימנע מלעשות כל פעולה בנוגע להליך של בחירת רבני ערים. אליוקים נקט בצעד החריג, לאחר שפרק הזמן בן שלושת השבועות שהוקצב לפרקליטות להגשת תשובה לעותרים חלף עבר לו, מבלי שהפרקליטות אמרה את דברה.

בבית ברחוב הקבלן 45, נתקבלה ההחלטה בתדהמה, אך שר הדתות איציק כהן התאושש במהירות. יממה לאחר ההחלטה הוא הסביר בטון מאושש, כי המחדל אינו שלו, אלא של פרקליטות המדינה שנציגה בדיון ע"ד אבינועם אלעד-סגל ממחלקת הבג"צים שטיפל בתיק, פשוט, היה במילואים, ולפיכך לא השיב בזמן כדרישת הבג"ץ.

שר הדתות הבין כי בתשובתו לא יהיה די כדי "להשתמט" ממסירת דין וחשבון בפני שולחיו, החפצים ברבנות הבירה עוד יותר מריבונות ירושלים, ומיהר לנופף ב'תעודת כושר' של חובב בג"ץ ידוע, שר המשפטים דניאל פרידמן. "נראה שיש לבקש בהקדם האפשרי את ביטול הצו", כתב פרידמן לבכירי הפרקליטות. כמה ימים אחר-כך צידדה גם הפרקליטות בעמדתו של שר הדתות והגישה לבג"ץ בקשה להמשך קיומם של הליכי הבחירה לרבנות ירושלים.

בשעתו, הבאנו באכסניה זו את דבריו של בכיר בפרקליטות, ולפיהם שופטי הבג"ץ בגיבוי נסתר של בכירי הפרקליטות, לא יאפשרו את קיומו של הליך הבחירה לרבנות העיר לפני הבחירות המוניציפאליות. כהן שמע והגיב בביטול. "כולם איתי, היועץ המשפטי לממשלה, שר המשפטים, כולם אומרים שפעלנו לפי הספר ובג"ץ יאשר את הבחירות". נחיה ונראה, אמרנו בשמו של אותו גורם.

חיים ורואים: השבוע, נסתם הגולל על סאגת הבחירות לרבנות העיר. נכון לעת כתיבת השורות בצהרי יום ראשון, אומנם עדיין לא יצא הנוסח הסופי מפי כתבם של שופטי הבג"ץ, אך מפיהם בעת הדיון, לא ניתן לטעות בדבר ההחלטה הברורה: "משהגענו עד הלום יש להמתין עד לאחר הבחירות לעירייה", הבהירה השופטת עדנה ארבל. כהן עודכן מיידית ומיהר להעביר את בשורת האיוב לבית הגר"ע, כשהוא טעון מרירות: "הרי השופטים הביאו אותנו עד הלום, שנה וחצי הם תוקעים את המהלך ועכשיו הם אומרים משהגיענו עד הלום?", ביכה כהן.

והיה גם מי שהוסיף מימד אישי, השופט אדמונד לוי הרעים בקולו: "אני תושב חדש בירושלים, למה אתם לא יכולים להמתין שגם אני אצביע לעירייה ואשפיע על הבחירות לרבנות (באמצעות בחירת נציגי העירייה – א.ב.)"?

כהן עצמו, לא נמנע מלסגור חשבון עם השופטים, ש"באו לדיון עם ההחלטה מהבית. העוינות שלהם ניכרה בכל מילה. זה לא ייאמן", והסיומת מיסטית משהו: "בתשעה באב, ביום חורבן ירושלים הם שלחו שופט ערבי לתת צו על בחירות לרבנות ירושלים. אלו שופטים בלי טיפת רגישות".

אלא שאצל כהן, אופטימיסט חסר תקנה שכמוהו, גם כאשר הכוס כולה ריקה, הוא יבחין בלחלוחית היין שעוד נותרה איכשהו בתחתיתה. שר הדתות, נתלה כמוצא שלל רב בהבהרתו של שופט ההרכב חנן מלצר, שפסק כי ארבעה עשר יום לאחר פרסום תוצאות הבחירות ניתן יהיה להמשיך בהליך לבחירת רבה של ירושלים מהנקודה שבו הופסק. הוי אומר, התקנות וההליך עצמו כשרים, וכל שנותר הוא להמתין עד הבחירות על מנת להמשיכו.

ויש גם מי שגוזר דיבידנדים מוניציפאליים מדחיית הבחירות. המועמד החילוני ניר ברקת, הפך השבוע ליקיר הציבור הדתי-לאומי, לא בגלל מכתב התמיכה של הגר"מ אליהו שהוצא מהקשרו, אלא לנוכח הצלחתו למנוע בחירת רב חרדי לירושלים, עד לאחר הבחירות המוניציפאליות. ואם ניר ברקת אכן יזכה בכל הקופה, ייאלץ שר הדתות להתמודד עם נציגים לא צפויים מטעם עיריית הבירה, בגוף הבוחר את רבה הראשי של ירושלים.

ליבה של הרס עצמי

שלושים ושבעה מוסדות, מתוך מאתיים שלושים ושבעה שנתבקשו להזדהות, הודיעו בצורה רשמית למשרד החינוך, כי הם מקבלים על עצמם את עולה של תוכנית הליבה, וחלקם אף את מבחני הבגרות.

ביום בו הסתיימה דרמת חקיקת 'חוק הישיבות הקטנות', שנועד לתקצב את הישיבות שלא קיבלו על עצמם את תוכנית הליבה, החלה "דרמת ההזדהות". משרד החינוך דרש מהמוסדות החרדיים לשייך עצמם למסגרת החדשה שהוכרה בחוק. מאתיים ישיבות קטנות חרדיות אכן הזדהו כמוסדות המשייכים עצמם למסגרת שהוכרה בחוק, אולם שלושים ושבעה ישיבות קטנות – כך על פי רשימה מוסדרת של משרד החינוך שהגיעה לידינו - בחרו לשייך עצמם דווקא כגופים המקיימים את תוכנית הליבה שנאסרה על ידי גדולי ישראל, וחלקן אף הזדהו כישיבות שמתקיימים בהן מבחני בגרות.

למרבה הפלא, בתוך אותם שלושים ושבעה מוסדות שבחרו לצאת מן הכלל, נכללים גם כאלה שנהנים מכספיהם של גורמים שמזילים מכספם, מתוך ידיעה ברורה שהלימודים במקום מתנהלים על טהרת הקודש. מנהלי אותן ישיבות, אמונים על שיטת "מזה ומזה אל תנח ידיך". לתורמים הם מספרים סיפור אחד, ולמדינה, סיפור אחר לגמרי.

וישנו גם הצד של בכירי משרד החינוך, שאחד מהם תמה בפנינו לאור הממצאים: "מדוע בכו לנו על הצביון? הנה יש חרדים רבים שדווקא מעדיפים את הליבה, למרות שיש להם פתרון אחר בהכשר הרבנים". בעגה החרדית קוראים לזה: מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו.

שאלו שלום ירושלים

מזכ"ל דגל התורה מוישה גפני, אינו נוהג לשוחח על מה שמתרחש בחדרי חדרים בבתיהם של גדולי ישראל. גם השבוע הוא אינו חורג ממנהגו כשנשאל בשל מה נכנס בצוותא עם עמיתו ח"כ אורי מקלב לחדרו של מרן הגרי"ש אלישיב. אולם ישנם גם אחרים, על תקן הזבוב שעל הקיר, שיודעים לספר כי בתוככי החדר נדונה זהותו של המועמד החרדי האולטימטיבי לראשות עיריית הבירה (וגם של ממלא-מקומו. תשאלו את פינדרוס).

ומעניין לעניין, הדברים הקשים שהטיח בשבוע שעבר באכסניה זו המזכ"ל הלוחמני ב'כהנים ירושלמיים בעבודתם', כמו גם התגובה החריפה לא פחות, הובילו בסוף השבוע שעבר להנחיה מפורשת שיצאה מפיו של פוסק הדור, לחדול ממתקפות והתנצחויות.

בדרך לחדר הצנוע בחנן 10, בעת שחברי הכנסת נושאי הדגל חלפו במסדרון הצר מול תמונתו של בעל ה'לשם', אף נרשמה לחיצת ידיים בין המזכ"ל לגורם המותקף. חזאים ביתיים מדווחים, כי הטמפרטורה במקום, הלמה את מזג-האוויר הירושלמי: משב רוח רענן, קריר משהו. חמימות, לא הייתה שם.

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!