ואז אמר המנהל: 'אצלי אין מקום לשחורים'

"אבא, יהודי בעל תמימות מזרחית, הגיע לתלמוד התורה האשכנזי יחד איתי. התיישבנו בחדרו של המנהל, זכרונו לברכה, ואבא אומר לו 'אני רוצה להכניס את בני, יואב, ללמוד כאן'. המנהל מסתכל עלי, על אבא ושותק. אבא מבין שישנה איזושהי בעיה, ומסביר לו. 'אנו בעלי תשובה טריים, עברנו דירה מהצפון לירושלים בשביל חינוך הילדים. יואב הוא ילד טוב ואני רוצה להכניס אותו ללמוד כאן, בתלמוד התורה שלך.

"המנהל מסתכל עליו ופוצה את פיו: 'בעיקרון אין בעיה, יש לי מקום פנוי בכיתה של בני גילו. רק מה? אתם 'שחורים', והמקום הזה לא מיועד לשחורים'. אני רואה את אבא מוכה הלם. בלי לומר מילה הוא קם, נוטל את ידי בחוזקה, ויוצא מהמשרד ומהבניין. הוא שותק והולך איתי במהירות לשום מקום, רק להתרחק משם.

"אנו עולים במעלה ההר לכיוון שכונת גאולה. ואז אני מפנה את עיני, מביט על אבא וחוטף את ה'שוק' של החיים. אבא בוכה! אבא הולך ומזיל דמעות כילד קטן. לא הצלחתי לתפוס את זה. אבא החזק, האמיץ, הגבר שלא פוחד מאדם פשוט בוכה. אני זוכר את זה כאילו הדבר התרחש היום. זה היה מחזה שנחקק בתוכי. מחזה שלא יישכח ושלא ייסלח".

את המונולוג המצמרר דלעיל מספק לא אחר מאשר האיש והמאבק באפליית הספרדים והספרדיות - יואב ללום. האיש התפרסם בשנים האחרונות במאבקו הבלתי-מתפשר באי-קבלת תלמידים לבתי ספר חרדיים, בעיקר אשכנזיים, על רגע גזעי או אישי. יואב ללום הוכתר השנה כאחד מ-50 האנשים המשפיעים בחינוך בדירוג שערך עיתון 'הארץ'.

כשבאנו לעסוק בעניינו, לא ביקשנו לעמוד ולספר על מלחמתו ומאבקיו הציבוריים הנוכחיים וגם לא על ההד התקשורתי הרב לו הוא זוכה, שאלנו לדעת דבר אחד – מה הדלק המניע אותו לזנוח את כל עיסוקיו ולהקדיש את חייו למאבק. בשיחה עם 'בחדרי חרדים' גולל ללום את סיפורו האישי. נוכחנו לדעת כי לא מדובר ב'דלק', אלא בחומר נפץ טעון, מסוכן ועמוס באנרגיה.

לסיפור שהובא לעיל, בו מככב יואב הקטן בן ה-8, היה דווקא סיום טוב ובלתי צפוי. עוד צועדים האב הבוכה ובנו ההלום ברחובות גאולה, עוצרת אותם אישה חרדית ושואלת את האב לסיבת בכיו ("אתה יכול לתאר לך שהיום אישה חרדית תשוחח עם גבר זר רק בגלל שהוא בוכה?", שואל ללום בסרקזם). האב חושב שנפלה מלאכית מן השמים, ומתאר לה את הטראומה אשר עבר לפני זמן לא רב.

האישה, שמתבררת כפעילת 'חבר הפעילים' (יד לאחים), נדהמת, ומחליטה לפעול. "בוא אחרי", היא אומרת לאב. הוא לא שואל שאלות, נוטל את ידו של יואב, והולך אחריה. היא מובילה אותם היישר לאותו בניין תלמוד תורה בו היו לפני זמן קצר, נכנסת עם האב לחדרו של המנהל כשהיא מותירה את הילד בחוץ.

"אני לא יודע בדיוק מה הם דיברו שם, אבל דבר אחד אני זוכר", מספר יואב. "הספסל עליו ישבתי, כמו חלונות הבניין, רעד מהשאגות שנשמעו מתוך החדר. האישה האלמונית שאגה על המנהל כחיה פצועה, כשאני לא יודע היכן לקבור את עצמי.

לאחר כמה דקות הוזמנתי אל תוך החדר. ישבנו, אני אבי ואשת 'הפעילים' מעבר לשולחן, והמנהל בחן אותי. והוא נדהם מכמות ידיעותיי. לאחר כמה שאלות הוא קם ממקומו, תפס את ידי, לקח אותי לכיתה, הושיב אותי על כיסא פנוי והודיע לי 'מהיום, אתה לומד כאן'. במקום ההוא למדתי עד שנכנסתי לישיבה".

קשה שלא לשמוע את ההתרגשות והזעם בקולו של יואב ללום, גם כשהוא משחזר את הדברים כ-20 שנה אחרי ההתרחשות. שיחה ארוכה מלמדת אותנו – האיש נחוש מאד, לא עוצר באדום וגם לא בשחור. הוא מתכנן מהפיכה אמיתית וצועד לקראתה בכל הכוח. חוש הצדק משחק תפקיד בעניין, אך הזעם, זעם כבוש הנושא עוצמה אדירה, הוא שמוביל אותו.

מהפך בכרמיאל

יואב ללום הוא אברך ספרדי בן 29 ותושב שכונת 'קריית משה' בירושלים. הוא נשוי לבת עדות המזרח ולהם ארבעה ילדים ("תדגיש: ספרדים גאים"). ללום נחשב לבחור מוכשר ובעל קשרים רבים. הוא סטודנט למשפטים, ומשמש גם כיו"ר אגודת הסטודנטים באקדמיה החרדית בקריית אונו. בעבר היה מנהל לשכתו של הראשל"צ, הגר"א בקשי-דורון וכיהן בתפקידים נוספים.

עמותת 'נוער כהלכה' מהווה פרויקט הדגל שלו. במסגרת העמותה מתנדבים ארבעה עורכי דין הפעילים משפטית במאבק נגד אפליית ספרדים ואי קבלתם למוסדות חינוך אשכנזיים. העמותה נלחמת נגד שיטת ה'ספרדים בקילו' אותה הנהיגו רבים ממוסדות החינוך, אשר במסגרתה מקבלים תלמידים בני עדות המזרח על פי חישובי מספרם באחוזים. כתובת אתר האינטרנט שמחזיקה העמותה נקראת, איך לא, 'פרענקים' (frenkim) .

הילד יואב נולד בכרמיאל, עיר חילונית מובהקת, למשפחה חילונית סטנדרטית. בראשית שנות ה-80 הגיע לעיר הרב אברהם צבי מרגלית. מה שהפך כיום לאימפריית תורה של ממש תחת פיקודו של רב העיר, החל באברך צעיר, אב ל-2, שבא באומץ רב לגור בעיר החילונית והחל לעשות בה נפשות.

ההורים, חיים ומרים ללום, היו בין הראשונים שבאו לשיעורים ולחוגי הבית שערך הרב מרגלית. הם שמעו, נדבקו, והחלו להתקרב ליהדות. צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, בהתקדמות איטית וזהירה אך יסודית עשתה משפחת ללום את המפנה הגדול בחייה.

בתום זמן לא רב, הפכו ההורים לדתיים בכל מובן, וכצעד ראשון הוציאו את הילדים מבתי הספר הממלכתיים והעבירו אותם לתלמודי תורה חרדיים. "מוסדות החינוך התורניים הקרובים ביותר לעיר היו אז, בימים ההם, במרחק נסיעה של שעה וחצי כל דרך", משחזר יואב. "אותי שלחו ל'חיידר' חרדי בקרית-אתא, את שני אחיי שלחו ללמוד בחיפה. במסירות נפש של ממש".

בתוך זמן לא רב התחזקה המשפחה עוד, וההורים הפכו לחרדים. הבית הפך למשהו אחר לגמרי משהיה, הכול השתנה. בעצה אחת עם הרב מרגלית החליט האב כי אין מקומו עוד בכרמיאל. בשל החשש מהשפעת הסביבה, החילונית לחלוטין, על הילדים הגדלים, החליטה המשפחה וגם ביצעה: עוברים לגור בירושלים. עיר הקודש. אבל שם הכול השתנה, ולא לטובה.

בהמשך: חלק ב' - 'אני פרענק גאה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!