גור בארץ הזאת

סמינר בית יעקב גור בירושלים, הקומה השנייה. ממלכתו של פתחיה ליצמן, האח. אין כמו ההר הסלעי הזה, בין רחוב ירמיהו לרחוב מנחת יצחק, על מעוזי החינוך הגוראיים החולשים עליו ובסביבתו, כדי להעניק תחושת ביטחון מתעצמת לרמטכ"ל החסידות שהחליט, בצעד ראשוני מסוגו, לפתוח קלפים מול חיילי הדיוויזיות: פרחי החסידות הנכונים תדיר אלי קרב, ככל שיידרש.

ימים חדשים בארצנו. בחסידות גור עורכים כינוסי הסברה פנימיים. אל דאגה, אל תמהרו לעלוז בחוצות אשקלון. מאום לא באמת השתנה. מטרת הכינוסים שכינס ח"כ ר' יעקב ליצמן בבין הזמנים, אינה כלפי פנים, אומרים בגור. המשמעת חזקה דייה, מבוצרת כתמיד ואף יותר. ריצותיו של ינקל ליצמן, כשמו החביב ברחבי הממלכה, בין השטיבלעך בערי השדה, נועדו כדי לצייד את היונגעלייט בארגז כלים מעודכן לקראת ימים יבואו. לפתח להם את ה'דע מה שתשיב'.

הם נשאלים שאלות קשות, האברכים. מחוץ לחסידות מטיחים בהם ביקורת נוקבת: למה התערבתם בביתר עלית? מה אתם בדיוק רוצים מפרוש שפעם היה בשר מבשרכם ואפילו נדחף בשורעס של הטיש אצל ה"בית ישראל"? מה פתאום התלבשתם על החינוך העצמאי הליטאי? באיזו זכות מגיעים לכם שני חברי כנסת? מדי הרבה שאלות בשביל אברך כולל גוראי ממוצע שעסוק בשגרת חייו.

ליצמן נקרא אל הדגל. את המח"טים מסוגו של חנוך זייברט, שלח לשדות הקרב הזרים. אל הסימפוזיונים הליטאיים מול מוישה גפני ונציג תורן של העדה החרדית, סלשן, ש"ס. "חנוך עושה עבודה טובה, הוא הכניס לגפני כמו שצריך", התפעל ליצמן בפני צאן מרעיתו שזע על מקומו בנוחות גוברת.

אז אם את מקורות האש הרחוקים משתק זייברט האגדי בהצלחה, ניתן להסב בניחותא לאיזה ליל סדר פנימי. ללמוד קצת למה אוכלים מצות, את מי יש להאכיל במרורים ואיזה תפוח אדמה צריך להטביל במי מלח.

המפגשים הללו של ליצמן לא נולדו בחלל ריק. ישראל החרדית המציאה בשנים האחרונות פרשנות חדשה למושג 'נאות דשא'. מקוריוז נלהב שאין יודע למי זכות היוצרים שלו, התפתחה תופעת הסימפוזיונים למציאות נושכת.

בעוד המקבילים שלהם ברחבי העולם, טסים לפסגות הרים ושואפים אוויר צח, למדו הנציגים הפרלמנטריים החרדיים להפוך את עשרים הימים שבין תשעה באב לראש חודש אלול לימים של ירידה אל השטח, לדיבור של פנים אל פנים עם הציבור. בחינת - לא הוזמנת לסימפוזיון סימן שאתה לא קיים.

כולם עושים זאת. אלו בקעמפים, אלו במפגשים קהילתיים. אלו על מרחבי דשא עם זבובים טורדים ואלו באולמות מוצלים עם מזגנים מקרטעים. הריטואל קבוע. מביאים שלושה-ארבעה פוליטיקאים מכמה מפלגות או פלגים, מאלתרים מנחה מלומד, מלא חשיבות עצמית שיודע להגיד 'אריק' במקום 'אריאל שרון', למשל. מציבים על סדר היום שלשה נושאים, והבחורים הנועזים שבחבורה, שואלים באומץ. הדוברים מפשירים ומכים יוסי את יוסי, לקולן של מחיאות כפיים הישיבתיות.

אחרי שלוש שעות של הצהרות וחיוכים, כבים האורות. שניים מהדוברים המתכתשים תופסים לרוב טרמפ הביתה במכוניתו של השלישי. פועל הניקיון בא ומטאטא. והעיקר: בחורי הישיבות הולכים לישון מנצחים כמו תומכיו של ברק אובאמה, כשמארגני הקעמפ מוחקים מהלו"ז עוד יום שנוצל - תודה לקל - בלי לבזבז כסף.

השנה, לראשונה, היה מישהו ששינה את המסלול הקבוע.

דליפה גרעינית

באולם האירועים של הסמינר, ישבו מאות חיילי השטח הנלהבים של מערכות הבחירות העתידיות. מחויכים, מלאי מרץ, נחושים ומאוהבים בעצמם ובמסגרת שלה הם שייכים. במזרח, מעל במה מוגבהת, ניצב לו שולחן קטן, מעליו ערימה של קלסרים, מגבעת שחורה וליצמן אחד חד וברור.
ההרגשה הביתית משילה מליצמן את כל האגרסיות. מתח הלחימה של הנאבק הנצחי, מתאדה כאיננו. כאן, בזירה החד-סטרית, אפשר לגלות את האנושיות הכל כך רכה שעליה מדברים מקורביו. "אני מבקש את סליחתכם על הטרחה שנגרמה לכם בעקבות הכנס הזה, להגיע ולהתאסף בשעת מנוחת הצהריים. אמנם לא הכרחנו להגיע, אבל אני שמח מאוד עם כל מי שהגיע. הוראת ההיתר היתה משום 'עמו אנכי בצרה', כי גם לי אין צהריים". שח"כ ליצמן יודה בפה מלא שהוא שמח עם כל מי שהגיע... כמעט שביקשנו ממנו תעודת זהות לוודא שזה לא כפיל מבולבל של ליצמן המקורי.

"ברצוני לומר כמה מילים ואולי קצת יותר, אחר כך אענה לשאלות שיוגשו אלי בכתב, לא אתחמק מלענות, ככל שניתן", אמר ההיימישער, זה שלבוש תמיד בדיוק באותם בגדים שקהל מאזיניו הנוכחי לבוש, שבניו נפגשים עם האברכים בשטיבלעך על אותה כוס קפה והנכדים משחקים באותם מתקנים בחיידער. "החלטתי שפעם אחת ולתמיד אסביר את עצמי לקהל, בפרט שעכשיו זה ימי 'בין הזמנים', אפשר לשוחח קצת. התחלתי בקרית גת, שם הוזמנתי לנהל סימפוזיון במסגרת הקעמפ. המשכתי אתמול באשדוד, לדעתי היה אירוע מוצלח. למרות השאלות הסבוכות יחסית שנשאלתי, אף לא אחת מן השאלות נשאלה על מנת לקנטר חלילה. אתם כמובן עצמאיים. תחליטו בעצמכם אם התשובות שלי מספקות אתכם או לא. כך או כך, אך אני משוכנע שתבינו את הדברים יותר טוב".

בקרית גת שעליה דיבר ליצמן, התנהל האירוע על מי מנוחות. השאלות היו אותן שאלות, ביתר עלית, מאיר פרוש, החינוך העצמאי, בני ברק. פתאום נדרך ליצמן כנשוך נחש: "אתה עיתונאי?" ירה בבהלה לעבר אברך מקומי שנשען על ארון הספרים בשטיבל ומשום מה נדמה לו כעיתונאי. עשרות זוגות עיניים הופנו לכיוונו של האברך שלא הבין מה נפל עליו. בסך הכל בא לשמוע על כוס קפה של בוקר מה יש לינקל ליצמן לספר ופתאום כזאת התקפה של שחרית...

המארחים מיד הרגיעו את האורח הנכבד. "לא, לא, זה אחד משלנו. זה שמו וזה שם חניכתו, בנו של פלוני, נכדו של פלוני וחתנו של פלוני", כולם אנ"ש למהדרין מן המהדרין. ליצמן נרגע. הוכרזה חזרה לשגרה.

האירועים היו סגורים לאוזן זרה. התשובות שניתנו "צווישן אונז", יכולות לעורר דליפה גרעינית מסוכנת. בצעד חריג מאוד, הורשינו להיכנס לכינוס הירושלמי. היו סמוכים שהשמטנו ציטוטים נרחבים, כדי להגן על עצמנו משלל תביעות דיבה ומפגיעה בכבודם של שוכני עפר, גם טריים.

נפל פחד ליצמן עליהם

"יש מבחר גדול של נושאים העומדים על הפרק", אמר ליצמן לשקט שכבש את ים הראשים מולו, "אך אני אתחיל בנושא של החינוך העצמאי".

"באחד העיתונים התפרסם בשבוע שעבר ראיון עם ח"כ גפני ובו הוא אומר לא פחות ולא יותר ש'גורם בכיר בסיעה המרכזית', הוא מלשין. כוונתו אלי. אצטט את דבריו: 'הדבר מזכיר את התקופות האפילות בהיסטוריה היהודית, שבהן הלשינו יהודים נגד אחיהם, איך שיהודי מלשין על יהודי. גדולי ישראל שמנחים את תנועת דגל, הורו שלא להתפשר (הכוונה על נושא החינוך העצמאי), ואף להבהיר ולהוכיח, כי מפעליו של המלשין לא יצליחו'.

"כעת, אבוא להסביר מה קרה בחינוך העצמאי ומהי 'המלשינות' המדוברת: 'מרכז החינוך העצמאי', נוסד בשעתו על ידי הרעבע הבית ישראל זצוק"ל. הוא זה שמסר את נפשו להקמתו עד כדי כך שהלך בכבודו ובעצמו לערוך למענו מגביות בתל אביב בביתו של הרשל גולדפינגר. הרעבע אף פעם לא קיים מגביות אפילו לא למוסדות שלנו. רק לשני דברים: לחינוך העצמאי ולהמודיע, כי בהם ראה את עיקרי היהדות.

"שנים רבות התנהל גוף קדוש זה על פי שולחן של גדולי ישראל: הרבי הפני מנחם ז"ל, הרבי הנתיבות שלום מסלונים ז"ל, הגרא"מ שך ז"ל, ועוד גדולי תורה. בשנים האחרונות אין שולחן של גדולי התורה, אין שם כלום. קומץ פקידים ניהל את החינוך העצמאי ושום שאלה לא הגיעה לגדולי התורה. שום דעת תורה לא נשמעה שם.

"הרי מטבע הדברים עולות כל מיני שאלות בחינוך. למשל הליבה. פקידי החינוך העצמאי הכניסו את תוכנית הליבה מתחת לשולחן, בניגוד לדעתם של כל גדולי התורה. אני כבר לא מדבר על הרבי מגור, ברור שהוא נגד זה, אותו כלל לא שאלו. אבל אני מדבר על הגדולים האחרים, כמו הגרמ"י ליפקוביץ שליט"א, ועוד. גם אותם לא שאלו פקידי החינוך העצמאי. כל הגדולים היו נגד הליבה. אבל הפקידים מצאו תירוצים, והעבירו תכנית ליבה".

יש אולי משהו לא הוגן בחד-שיח של אדם אחד, אבל בחממה הגוראית, מספיק סיפור אחד טוב ועסיסי מקודש הקודשים, כדי להחתים בחותם האמת את כל המערכה. ליצמן שולף את הנשק. מהתעסקות בנושאים פוליטיים סתמיים הוא סוחף אותם באלגנטיות אל מחוזותיו באותה אמת פנימית, באותה דביקות חסרת פשרות ברבו. הדריכות משתלטת על הקהל.

"כשהרבי שליט"א נסע עם הגראי"ל שטיינמן שליט"א לארה"ב, הוא קיים שיחה מקדימה עם הגרי"ש אלישיב שליט"א בקשר לחינוך העצמאי. הגרי"ש אלישיב דרש שייעשו שינויים בהנהלת החינוך העצמאי. הרבי שליט"א אמר לו: 'אני לא באתי לעשות 'סור מרע', אלא 'עשה טוב'.

"כתוצאה מהנסיעה הזאת, ראשית, יסדו את קרן 'נתיבות משה', והחלו לפתוח מוסדות חדשים אחרי עשרים שנה שבהן לא פתחו מוסדות חדשים. מאז שהרעבע עזב את 'נתיבות משה', שוב לא פתחו שום מוסד. אחרי שהרבי שליט"א והגראי"ל שטיינמן שליט"א חזרו מחו"ל, חתמו גדולי ישראל על מכתב שאותו אני רוצה להקריא בפניכם כעת:

"עש"ק פר' צו תש"ס. הרבנים שליט"א חברי ועדת הרבנים של החינוך העצמאי ועמם הנציגים הרב צבי בוימל והרב מרדכי לב מונו על ידינו לטפל בענייני החינוך העצמאי. על כל עובדי המערכת להישמע להוראותיהם לתועלת המפעל הקדוש. על החתום: הגרי"ש אלישיב, הגראי"ל שטינמן, כ"ק האדמו"ר מויז'ניץ, והרבי שליט"א (מגור).

"זה לא מצא חן בעיני אנשים מסוימים, כי כתוצאה ממסמך זה, כל צ'ק וכל דבר לא יוכל להתבצע אלא על פי ההוראות של שני הנציגים הללו, בגלל שפקידים מסוימים בחינוך העצמאי הם לא נציגים של גדולי התורה. התחילה מלחמת עולם נגד שני שלוחי גדולי ישראל. ר' מרדכי לב היה ערליך, הוא ישב תקופה, בהתנדבות, וניסה ככל יכולתו. הראו לו את הדלת, הפריעו לו, הוא הבין ועזב. ר' צבי בוימל בחר להישאר. בא פעם בשבוע וקיבל משכורת, אבל בפועל לא נתנו לו לעשות כלום.

"מאז הוצאת המכתב הכריזו פקידים בחינוך העצמאי מלחמה על גור. לא אפשרו לאף אחד מגור לשאת בתפקיד כעונש על ההעזה של גדולי ישראל למנות אנשי אמונם. הם פיטרו את כל מה שהיה לגור בחינוך העצמאי.

"עכשיו, מה אומרים עלינו? מהי הטענה נגדנו? אומר גפני, וגם שמעתי את זה מפרוש: 'החינוך העצמאי שייך ל'דגל'. שאלתי את פרוש: למשל מה יש לך בחינוך עצמאי? בוסטון? סערט? צאנז? מי מהכלל חסידי נמצא בחינוך עצמאי? אף אחד! דימונה? וקרית שמונה? הן גם שלי! בדיוק כמו שהם שלך. אבל לי יש יתרון שלך אין - מוסדות גור. זאת אומרת כך: נניח שמוסדות החינוך הכלליים של החינוך העצמאי ברמת גן, בדימונה ובבאר שבע, יש לאגודה ודגל חמישים חמישים, אבל יש עוד אחוז נכבד של מוסדות גוראיים שכולם בחינוך העצמאי, וזה ברור שכולו שלנו. זה עם הטענות של פרוש. אותו רעיון אמרתי לגפני: במה זה בדיוק שלך?

"אז פרוש אמר לי: לוריא היה שלנו. כי מאיר לוריא הוא נציג של שלומי אמונים. אמרתי לו: יפה, מסכים איתך, הרב יצחק מאיר לאוי"ט, המנכ"ל האגדי, היה שלנו. ואגב, אני הייתי העוזר של יצחק מאיר. אם כך מגיע לי הזכות לרשת את החינוך העצמאי. היו הרב יצחק מאיר, והרב אבא גרוסברד. אז בבקשה שעכשיו זה יחזור לגור. מה יש? ממתי זה שלך? זה שמישהו מאנשיך לקח בכוח לא אומר שזה שלך.

"רבותי! אני לא מדבר רק מטעמי ישרות ודיני ממונות, אני מדבר אידישקייט נטו. לא יתכן מצב שיתנהל כזה מוסד ללא דעת תורה וללא הנהגת גדולי ישראל. יש בעיות מורכבות, יש החלטות גורליות. מדובר במפעל ענק של שבעים אלף תלמידים! בלי הויכוחים השטותיים.

"אומר גפני שאני מלשין. מזל שכבר אירסתי את כל ילדיי, אחרת זה היה יכול להזיק להם לשידוכים. לא שאני חושש מהקפדה של גפני היא לא יכולה להזיק לי. אבל אני אספר לכם מה הרקע.

"בשנים האחרונות שלט איש אחד בחינוך העצמאי והכל בוצע על דעתו. מאותה תקופה, יש הסכם משנת תשנ"ז, שחתום עליו גם מנחם פרוש, וזה נתון חשוב. במסגרת ההסכם נשלח הרב אברהם יוסף לייזרזון לעבוד בחינוך העצמאי. הוא מסכן כי הגיהינום שהוא עובר שם מכולם הוא בלתי ייאמן. בהסכם נאמר בזה הלשון: 'משכורתו של יושב ראש ותנאיו זכויותיו ומעמדו, והכל יהיה בתיאום איתו'. למעשה, לא קיימו את ההסכם איתו ורדפו אותו.

"עם פטירתו של הרב לוריא, אמרנו שלפחות מעכשיו אנחנו רוצים צדק בסיסי. איננו דורשים את כל החינוך העצמאי לעצמנו אלא לנהל אותו ביחד בשוויון עם דגל. פרוש אומר כולו שלי. גפני אפילו לא מדבר איתי, על זה כמובן, על דברים אחרים הוא יודע טוב טוב לדבר. אספר לכם סיפור ותחזיקו היטב את הכסא כשתלמדו להבין עד כמה נפל פחד ליצמן עליהם.

"בינת ג'בל בידינו"

"יום אחד נכנס גפני בהיסטריה לבניין החינוך העצמאי, וצועק: 'איפה הוא? איפה הוא?' שאלו אותו: 'את מי אתה מחפש?' הוא אומר: 'את ליצמן! את ליצמן!' אומרים לו, 'ר' מוישה, ליצמן לא היה כאן'.

"מה התברר? ששמואל גולדברג (מנהל תלמודי התורה של גור באשדוד שדומה מאוד לליצמן - י.א.) היה שם כמה דקות לפני כן. מישהו שלא מכיר אותי טוב טעה וחשב שזה אני הגעתי לשם והזעיק מיד את גפני שיבוא לראות אותי בחינוך העצמאי".

מחיאות כפיים איתנות וממושכות פורצות את השקט. ציבור האברכים מתמוגג. לא רק מהסיפור היפהפה, אלא גם מהעוצמה המוחשית של "נפל פחד ליצמן עליהם".

הם אוהבים לשמוע את זה. שנים ארוכות היה החינוך העצמאי כיס של מרד ושל התנגדות לרבי שליט"א, מעוז של כפירה בסמכות העל. כמו קולנוע אדיסון מעל כיכר השבת. כמו דגל ישראל בכניסה לרחוב מאה שערים משבטי ישראל.

הנה, בחסדי שמיים, זה נופל. אם איש חייכני וטוב לב כמו שמואל גולדברג מצליח להפחיד את הכרישים ולהרעיד את פעימות הלב של עובדי המנהלה הותיקים של החינוך העצמאי עד כדי צלצול בפעמונים האדומים לאזעקת שווא של גפני, מסתבר שהדברים מתקדמים יפה ובכיוון הנכון.

"אבל זה רק חצי סיפור", ממשיך ליצמן לעטות את מסכת הקונדס, קולו השאנן מבקיע דרך קולות הצחוק המשועשעים, "החצי השני זה מה שהיה כתוב למחרת ביתד: שח"כ גפני נפגש עם בכירי החינוך העצמאי לדון על בעיות החינוך של החינוך העצמאי... זאת לא בושה?

"משרד האוצר העביר הנחיה ברורה לחינוך העצמאי לפיה כל דבר שיוצא מהחינוך העצמאי צריך שתי חתימות: של לייזרזון ושל בוימל. הם רצו להתחכם וחשבו להעביר לאוצר בקשות תקציב לריהוט עם חתימה של בוימל ושל פקידה נוספת. אבל משרד האוצר החזיר את המסמך כי אין חתימה של לייזרזון. זאת ההלשנה הגדולה שעליה מדבר גפני.

"הם ניסו להתחכם עם לייזרזון ואמרו לו: נו, בסדר, יאללא, תחתום. אמר לייזרזון: רגע אחד, תביאו את כל הבקשות, אבדוק את כל הרשימות ואחליט אם לחתום על הבקשה, אני לא חותמת גומי.

"משמיים זיכו את לייזרזון בעוזר חרוץ מאוד בשם חנוך זייברט, שגילה כי יש מוסדות שלא נכללו בבקשת התקציב, רובם ליטאים ואחד מהם גוראי. הוא התעקש להוסיף אותם. כשהגישו את המסמך המחודש, אמרו פקידי החינוך העצמאי שאין כסף. אמר לייזרזון אם אין - אז אין. מה עושים? בסופו של דבר ישב החשב של חינוך העצמאי עם החשב של האוצר שאמר: מי אמר שאין כסף? יש כסף! אבל לייזרזון צריך לחתום ביחד עם בוימל. הגישו לו שוב לחתום עם פקידה. אז לייזרזון אומר, לא, רק עם בוימל. כך היה. חתמו על מסמך חדש ויש כסאות ויש שולחנות.

"ביתד כתבו שגפני הוא כזה חרוץ שהוא רב עם שר האוצר. בטח תחשבו שהוא רב איתו על הקיצוצים לישיבות, על הרישיונות של הבנייה, על ההפרעות לחינוך העצמאי, או לרשת הגנים. הצחקתם אותו. הוא רב איתו על בעיה אחת: היתכן שלייזרזון חייב לחתום?! את התשובה קראתי שם. שר האוצר אמר לו: 'מה איכפת לך אם לייזרזון צריך לחתום'. רק תראו כמה מבוזים אנחנו.

"אז מי בדיוק מלשין?"

שיחות הנפש של ליצמן מול אחיו לדרך לא נולדו משעמום יתר. משהו בער באווירה ודרש תשובה, יותר מאחת. דומה כי יקירה של אגודת ישראל שבשנה האחרונה פועל מתוך האופוזיציה, החליט לעשות סדר חדש בפוליטיקה החרדית. יש ניצוצות והרבה רסיסים. מי שחוטף אותם הם החסידים הבאים במגע עם עמיתים ונצלבים על דא ועל הא.

לקח ליצמן את מקלו ואת תרמילו ושוטט בין צעירי החסידות. פתח בפניהם את פנקסי היוחסין וספרי המלוכה, להסביר אחת ולתמיד מי הצדיקים ומי המנוולים בשרשרת המשברים הפנים-חרדיים.

ליצמן השליך את נפשו להסביר את פשרה של אותה חשבונאות מדוקדקת מול היריבים, את אותה פנקסנות מתייקת שאינה יודעת סליחה או מחילה, מול כל פליטת פה או מעשה פוגעני, קיפוח או כל דבר אחר מצד עסקן שדה או עמית מפלגה.

הוא בא מצויד היטב. קלסרים גדושים, גזירי עיתונים, היסטוריה עשירה, מנסה להסביר שבעצם כל ההתקפה האחרונה של גפני היא בשל פגישה ג'נטלמנית שלו עם היריב הישן נושן רביץ. להבהיר שפרוש רוצה את כל הקופה כשגור מבקשת רק את החלק שמגיע לה בדין.

המסרים נספגים היטב. האהדה הפנים-חצרית שבה ונערמת בחצרו של ליצמן. מי שמיהר להספיד אותו היה צריך לשמוע את הנהוני ההסכמה הגורפת, כשהוא צעק בגוו זקוף: "אנחנו לא חוטבי עצים ושואבי מים".

הוסיפו את השנינות הקאצקאית, את העקיצות המחודדות. רבות מהן מובנות רק למי שבקי בלקסיקון הפנימי. הוסיפו את חשיפת כל הקלפים שנפרשו על השולחן, גלויות ובלי להתנצל, ותקבלו טקסט חריף וחזק שמבטא את הלך הרוח בשדרה המרכזית של אגודת ישראל, חסידות גור על שמונת אלפים בתי האב שחיים בחצר הענקית הזאת.

"אענה על השאלה הזאת אחת ולתמיד", אומר ינקל, כשעולה שוב השאלה למה ויתרה אגודת ישראל על הבטחת החמש-מאות שקלים תמורת כניסה לקואליציה. בעיני רבים זה הסעיף העיקרי שמצריך ביאור.

"אסביר בסיפור: יהודי לקח חתן לבתו והבטיח לו קסט. אחרי כמה חדשים החתן מזמין את חמיו לדין תורה. מה הטענה? הוא הבטיח לי קסט ולא נתן. אומר החותן לרב: אני לא מבין, דגי סלמון נקרא קסט? מצוין. בורי? בהחלט. מרק, קניידלך, ועוד ועוד? כן. בשר בקר עם שניצל? הפלא ופלא! לפתן? מצוין. שואל הרב את החתן, אם כך מה טענתך? עונה החתן, הכל טוב ויפה, אם נותנים. הבעיה הקטנה היא שחמי לא נותן אפילו פירור מכל התפריט הזה...

"חמש מאות שקלים למשפחות ברוכות ילדים זה טוב, בתנאי אחד, שמוכנים לתת אותם. שלחתי את זאב קליין, כתב כלכלי בעיתון 'גלובס', לשאול את לשכת ראש הממשלה איך הסכימו לתת רק 500 שקלים. הרי יהדות התורה הם נאמנים וכדאי לחתום איתם הסכם. אתם יודעים מה ענו לו: מי חולם בכלל לתת כסף לקצבאות ילדים?

"זה לא הפריע להתקיף אותי כל הזמן שאני שקרן, חוץ ממלשין... עכשיו בחודשים האחרונים אלי ישי דורש קצבאות ילדים. שר האוצר אמר לי באידיש: 'כאן יצמחו שערות ואני לא אתן'. בשיחה האחרונה עם אולמרט לפני הדחתי מוועדת הכספים הוא אמר לי: א. חבריך - כשהכוונה לדגל התורה - לא כל כך רוצים קצבאות ילדים. ב. הם אמרו לי שכל זמן שאתה תשב בוועדת הכספים הם לא יכנסו לקואליציה.

"עניתי לו: אני מבטיח לך, שגם כשאני אצא, לא ניכנס לקואליציה. אנחנו בלי קצבאות ילדים לא ניכנס, אתה יכול לקחת את הכסא, אין לנו צורך בזה. אני לא צריך כסא! הסתדרתי יפה מאוד בלי זה. רבותי, אני פופולארי מאוד בכנסת. תתפלאו לשמוע, אפילו רצו אותי כראש ממשלה. חבורת משוגעים, מה? אבל זה המצב. אני פופולארי מספיק גם בלי כסא.

"גפני אמר באותו ראיון עיתונאי: הוא מאיים? עד עכשיו היה אמנם יעקב כהן כך שהיו ארבעה חברי כנסת ל'אגודה' ושנים ל'דגל'. אך היום יש שלשה ושלשה. מי הם השלשה? אתם יודעים מתי היתה הפעם האחרונה שרביץ דיבר עם גפני? בחמש השנים האחרונות בטח לא. הוא ורביץ לא מסתדרים. לא הבנתי למה גפני כל כך מתקיף אותי. בסופו של דבר נודע לי שזה עונש על שבשבוע שעבר יצא לי במקרה להיפגש עם רביץ.

"אז תסבירו לי: לומר לראש הממשלה להדיח אותי מועדת הכספים, זה לא הלשנה? ואם אומרים לראש הממשלה שלא צריך קצבאות ילדים, זה לא הלשנה? להצריך חתימה של לייזרזון על מסמך זאת הלשנה?!

"תמה עונת הפרייריות"

אין ספק שהוא הצליח לקנות את לב העם. האברכים הצעירים קיבלו מידע בסיסי. הם יודעים בדיוק על מה תהיה המלחמה הבאה. כשהוא דופק על השולחן ואומר שאין דעת תורה בחינוך העצמאי, שזה במילים אחרות: מצפצפים שם על הרעבע - הוא משכנע. השיחה שחמישים אחוז ממנה היא נאום ארוך מתובלת בהרבה קטעים של הוואי פנימי גרפה הצלחה.

ההיבט הנוסף בדבריו היה הסרת הכפפות הטוטאלית. אולי יהיו שייזכרו בחברי מרכז הליכוד שצעקו ללימור לבנת שהם רוצים ג'ובים. ליצמן מעניק פרשנות חדשה למושג של 'אנחנו לא פריירים של אף אחד'. הוא לא בוש להודות שהבחירות בירושלים תלויות במגרש שגור רוצה לקבל בכניסה לירושלים. אם לא נקבל מגרש, כלומר, אם לא יהיו רגישים לצרכיה של חסידות גור, לא נסייע למאיר פרוש, בלי התנצלויות מפולפלות ובלי הסברים מתחמקים. חברת כוח האדם המשומנת, המצוידת בפעילים משולהבים וברכבים לרוב, לא תשלח צו 8 ולו לפעיל אחד, בלי תמורה.

אל תדאגו לי, אומר הגיבור שמחלפותיו נגזזו בהדחתו מוועדת הכספים. "המשוגעים האלו רצו אותי לראש ממשלה". יש כמה ליצמן. יש את זה הסגפן מדירת 74 מ"ר, שיושב כנוע ומזכיר בחרדת קודש את הרעבע. יש את ליצמן המפולפל ששולף מסמך נידח מערימת מסמכים קורסת וקורא כל שבריר הערה. ביניהם מבליח ליצמן עם חוש ההומור שסוחט בקלות גלי צחוק מהצעירים, כשהוא אינו נרתע מלצחוק על עצמו ועליהם גם יחד.
כשליצמן מדבר על החינוך העצמאי בוקעת כל מררתו. מקפיצה אותו הטענה שלגור אין חלק בחינוך העצמאי. מקוממת אותו אמירתו של גפני כאילו רק הליטאים מביאים את הכסף. הבחירות בירושלים זוכות לניתוח קרדיולוגי חד מאין כמותו: מועמד נוסף לא יוצב בגלל הנאמנות האבסולוטית בגור להסכמים חתומים, אבל רוח ההתנדבות תנשב לפי הרגישות שתגלה סיעת שלומי אמונים לצרכים של סיעת גור. אם כל הדרישות ימולאו, יקבלו את הגוראים כאריות שועטים ברחובות ירושלים למען הצבת הדיוקן הקדוש של פרוש בכיכר הספרא.

במהלך הדיאלוג הוא נחשף. לא עושה הנחות לאיש. נטפל לגפני כאל יריב מר, על אף שהשניים יותר אוהבים מאשר שונאים. בכל זאת מדובר בשני הפוליטיקאים החרדים הכי משופשפים בכנסת. אחרוני הדוברים הרהוטים שלא חשים בכל נחיתות ליד פקידי ממשלה עוינים.

נכון שעל פי השולחן ערוך של גור, שנכתב בדם, כידוע ליודעי העתים, עליו לעזוב את הכנסת בתום הקדנציה אבל לכל סעיף יש איזו הגהה או נושא כלים. ליצמן לא ייעלם, למגנת לב כל כותבי ההספדים. הוא יישאר איתנו עוד הרבה זמן עם העין פקוחה והפנקס הבלתי מחיק.

"השנה החלטתי לעשות הסברה פנימית במקום ללכת לליטאים", מסביר הרב ליצמן לאנשים שבחיים לא יקראו לו הרב, אבל יעריצו אותו הרבה יותר, "חשוב מאוד שהקהל ישמע גם את הצד השני. לא רק את גפני. לפעמים גם אני צודק. קורה. חנוך זייברט הלך לעימות עם גפני והכניס לו כמו שצריך. גפני אמר שם שהכנסת נותנת לכל חבר כנסת שני עיתונים אז הוא נרשם להמודיע וליתד - עיתון אחד חילוני ועיתון אחד חרדי.

"ברצוני להראות לכם פרסומת שנכנסה ליתד, ואותה הפרסומת איך היא נכנסה להמודיע. הנה, תראו (שולף מודעת פרסומת), הפרסומת הזאת היא מ'יתד' וזאת מ'המודיע'. תראו את ההבדלים ותחליטו איזה עיתון החילוני ואיזה החרדי. אפשר למלא עיתון שלם מכל מה ששלמה אירנשטיין (המבקר הרוחני של העיתון 'המודיע', בנו של רבם של חסידי גור בירושלים ובית שמש, הגר"מ זילברשטיין - י.א.) זורק, ולא מרשה להכניס להמודיע. איך הוא מקפיד על שרוול ארוך ומכנסים ארוכים לילדים. שלא לדבר על פלאפונים ללא הכשר שלא נכנסים שם כלל. ויש ח"כ שיש להם פלאפונים לא כשרים. את שלי אני יכול להראות לכם יש לזה חותמת כשרות.

"אגב, אני בדרך כלל כל לילה יודע מה יהיה כתוב למחרת ביתד. מה שכתוב היום עלי בהמודיע יהיה כתוב מחר ביתד על גפני. הוא פשוט מעתיק. כל יום. לכן אני רוצה לומר לאדון גפני: שלפני שהוא מכנה את 'המודיע', שגדולי ישראל יסדו, ומשגיחים עליו ומפקחים על כל מילה - עיתון חילוני, יש לו הרבה על מה לעשות תשובה.

"אבל למה לדון אותו על דבריו נגד המודיע, כשיש לו מספיק מה לחזור בתשובה על דבריו נגד גדולי ישראל?"

מִסְפרים מְסַפרים על עצמם

"ועכשיו, על הבחירות הבאות. אתחיל בבני ברק. לגור יש שם ראש עיר, ונציג בשם אברהם מרדכי טרויבע. לסיעה המרכזית - כפי שגור מכונה - היה עוד נציג, בשם קוסטליץ (הרב שלמה קוסטליץ, מנהל ישיבת 'חזון נחום' ומי שמקים בבני ברק את הגוש הכלל-חסידי - י.א.), חסיד נדבורנה. הוא יושב על מקום ששייך לנו. הסיבה למה נתנו לו את המקום הזה, זה ענין היסטורי. כי פעם חסידות סלאנים היו בסיעה המרכזית וקיבלו מקום בעיריית בני ברק על חשבוננו, היה זה משה וינברג (מנכ"ל מוסדות סלאנים - י.א.), כשהחליפו את כל הנציגים אצל קרליץ, החלפנו את וינברג ונתנו את המקום לקוסטליץ.

"לפני שנה וחצי ביום בהיר אחד קוסטליץ עבר לשלומי אמונים. התרגזתי. הוא גנב! לוקח את המקום שגור נתנה לו ומעביר את זה לשלומי אמונים?! אח"כ היתה ברכה בהמודיע למנחם פרוש ועל החתום שלומי אמונים. אמרתי: איני רוצה לבזותו ולדרוש את התפטרותו המיידית אך בקדנציה הבאה בעזרת ה' נטפל בו. קוסטליץ נפגע קשות וכינס כביכול את נציגי הכלל חסידי בבני ברק. שם הוא צעק: היתכן? זורקים אותי? הרי מגיע לנו מקום נוסף בבני ברק".

"החלוקה בבני ברק היא לפי הבחירות הפנימיות של שנת תשל"ו וזו מערכת הבחירות שקובעת. אקריא לכם את נתוני הבחירות: הסיעה המרכזית - 1543 קולות. הספרדים - 114 קולות. מאוחדת - 958 קולות. צא"י - 1451 קולות. שלומי אמונים - 301 קולות.

"הוי אומר: לגור יש 1543 קולות ולפרוש יש 301 קולות. לפי חשבון פשוט, עבור כל חמישה מנדטים של גור, מגיע לו אחד. חשבון פשוט. אם יישאר קוסטליץ, יהיו להם שלשה ולנו רק שניים. זה היגיון?! אמרתי שאין ברירה וקוסטליץ יחזיר את המקום לגור. אמרו בסדר, אך גדלנו בבני ברק. אמרתי: נכון, אבל אם ככה, גם לנו מגיע יותר בירושלים, כי אנחנו גדלנו שם פי עשר. תחליטו אם אתם רוצים עוד בחירות פנימיות או לא.

"כדי לבדוק את המצב האמיתי אספתי את כל הנתונים מספרי הטלפונים של כל החסידויות לתוך מחשב. אלו התוצאות בשלש ערים: אשדוד, בני ברק וירושלים.
בבני ברק: גור - 2103. ויז'ניץ - 1548. בעלז - 707. צאנז, קרלין, סלונים, ערלוי, סערט, רחמיסטריווקא, סלאנים, ביאלא, נדבורנא, מכנובקא, זוועהיל, ושובו בנים - 1443. באיאן, טשרנוביל, פיטסבורג, שומרי אמונים, מודז'יץ, וכל אלה שאינם מזוהים עם שלומי אמונים - 740.

בירושלים: גור - 1865. ויז'ניץ - 2413. בעלז - 1263. כל הרשימה הנ"ל - 2762. באיאן וכו' - 858. זאת אומרת שגור עם מי שהזכרנו עכשיו ביחד זה תיקו.
באשדוד: גור - 1766. ויז'ניץ - 309. בעלז 734. כל החסידויות - 171. באיאן וכו' - 196.

"לכן אין סיבה שניפול ברוחנו. אנחנו ציבור חזק, מי שרוצה אותנו צריך לחיות טוב איתנו, מי שלא רוצה אותנו צריך להבין שאנחנו לא חוטבי עצים ושואבי מים של מישהו אחר. לא יתכן שמישהו יקלקל לנו מגרשים, ידבר נגדנו, יפעל נגדנו, גם במגרש של ביהמ"ד, ופתאום כשמגיעים לבחירות כולם יצעקו 'קדוש קדוש'.

"יש אמנם כמה טענות. מה שהרגיז אותם מאוד זה שהחרמנו את המזכירות של אגודת ישראל. אז אני רוצה להזכיר להם שהיתה פעם, לפני לא הרבה שנים, שרצינו לבחור בר' יוסל קופרברג ור' חנוך זייברט, כיו"ר ומזכיר כללי של אגודת ישראל. ניהלנו איתם משא ומתן שבועיים. בהצבעה, מרכז שלומי אמונים החרימו ולא באו. אז למה הם באים בטענות אלינו כשאנחנו החרמנו?

"וזה אחרי שדיברנו איתם שבועיים לפני כן. כאן אפילו לא דיברו איתנו. הם אומרים ששלחנו מכתב שעתיים לפני כינוס המזכירות. אני אגלה לכם שעשרה ימים לפני כינוס המזכירות בא מתווך שרצה לתווך בינינו, מישהו אחר ממפלגתם שהציע לנו להסתדר. אמרתי לר' יוסל קופרברג (יו"ר מרכז אגודת ישראל): בוא נשב. ישבנו שעתיים, אח"כ הוא נפגש עם מאיר פרוש, והיה נקרא כביכול שמנסים להסתדר. למחרת אמר מאיר פרוש: לא צריך. לא רוצה. זאת אומרת, שלא באנו ברגע האחרון אלא עשרה ימים קודם לכן כבר דיברנו איתם. הם אלה שלא רצו.

"אח"כ פרוש אומר שהסכם צריכים לקיים. אני חתום וצריך לקיים. מה אומר ההסכם? אני אקריא לכם את הסעיף הזה מילה במילה, שלא תפספסו חלילה מילה אחת מהנאמר: כאשר בקדנציה שמתחילה בשנת תשס"ג ייבחר לראשות העיר אורי לופליאנסקי, מקובל על שני הצדדים החתומים מטה (זה כולל אותי), שבבחירות שיתקיימו לאחר מכן בתשס"ט, המועמד לראשות העיר יהיה מי שייבחר על ידי מזכירות אגודת ישראל בירושלים.

"נו, מה הבעיה? היה כינוס מזכירות. בחרו במאיר פרוש. אין בעיה. שיעבוד. מי עובד כל בחירות? אנחנו. מי מקבל את הכסף? אחרים. מי מקבל את המשכורת? הם. אנחנו חוטבי העצים שלהם? שהם יעבדו. גם המשחק הזה נגמר.

"נניח שנלך לפי מפתח של הבחירות הפנימיות. מגיע לנו עשרים אחוז בכל מקום, אז גם זה מגיע לי. לפחות. אני לא מדבר על יותר, אך לא יתכן שהם יקבלו משכורות ואנחנו נעבוד חינם. אני מסכים שיש התנדבות, וחייבים לעבוד מהתנדבות, אבל עם פרופורציה.

או שֶׁ או שֶׁ

בשלב זה של הגשת הקינוח המתוק, כטוב לבם בסעודה הדשנה, מלמד ליצמן את פרחי החסידות פרק עמוק בפתלתולי הפוליטיקה. הם מרוצים מהחאפ העמוק ומתפעלים בתשואות מההברקה הגאונית.

"אומרים לנו מה שייך עניין החינוך העצמאי להסכם של ראשות עיריית ירושלים. שם חתמת על הסכם, בסדר, אבל מה אתה מערב את החינוך העצמאי. התשובה היא: שגם בחינוך העצמאי חתמנו על הסכם. מנחם פרוש חתום על זה. אם הוא לא מקיים שם את ההסכם - אז למה אני צריך לקיים כאן? אם הסכם - אנחנו הולכים על הסכם. אם הולכים על בחירות פנימיות - אנחנו גם מוכנים. תחליטו מה שאתם רוצים. אבל אי אפשר לומר כאן תעשו בחירות פנימיות כי גדלנו מאז הבחירות הקודמות, וכאן יש הסכם. תחליטו מה אתם רוצים, ואנחנו מוכנים לכך. זוהי התשובה שלנו".

אין ספק. נפל דבר בגור. הקמפיין הפנימי שהתחיל בהבלחה רגעית, בטח של גבאי-שטיבל יצירתי שחיפש איך למלא את סדר יומם של האברכים בחופשה, התגלה כדבר בעתו וכלהיט מבוקש. הרבה שאלות נפתרו. זה טוב לחסידים. זה מרתק עבור אחרים להציץ לרגע לתוך עולמה של הגדולה שבחסידיות, הבכירה בסיעות אגודת ישראל, להבין את השפה ואת הלקסיקון ולשמוע את אשר על ליבם.

"היהדות החרדית לא עומדת במבחן העושר"

ח"כ ר' משה גפני מדגל התורה היה ונשאר גיבור הקעמפים לדורותיהם. לא תמצאו אצלו את אותו גילוי לב ליצמני, אך החצים הספורים שהוא יורה מושחזים לא פחות.

ראשית דבר, הוא ממש לא מצליח להבין איך הגוראים נפלו לו פתאום למבצר של החינוך העצמאי. "אני עובד שנים ארוכות למען החינוך העצמאי", אומר גפני במהירות שוטפת, "לעומת הנציגים של הסיעה המרכזית. כבר עשרים שנה שכל ערב פתיחת שנת הלימודים אלו ימים של מתח עבורי שהכול יפתח בצורה מסודרת. והנה, באותו שבוע לאחר פטירת הרב לוריא, מגיעים אנשי סיעת גור לחינוך העצמאי ואומרים לפקידים: 'תשתפו אתנו פעולה כי אנחנו נשלוט כאן'. הפקידים הבינו את המסר שאם הם לא ישתפו פעולה, לא יהיה טוב. וזו הסיבה שהגעתי לשם ואמרתי לפקידים שימשיכו לעבוד כרגיל כמו עד היום.

"עכשיו תשמעו סיפור, השנה עשו רשימה של בתי ספר הזקוקים לציוד חדש. מתוך עשרים בתי ספר, ששה מהם היו של גור, וזה בסדר גמור. ביקשנו לקבל את האישור של לייזרזון. בקיצור, לייזרזון הוסיף עוד שני בתי ספר. את גור בערד ולמען האיזון גם בית ספר באופקים. איך אפשר לעבוד כך?!".

"הכול עובד כך, אם ממנים מורה חדשה בבית ספר, צריך במקביל לתת גם תקן למורה חסידת גור. לכאורה נשמע נפלא. האיזון הקדוש. אבל בעוד שבבתי הספר של גור יש רק מורות גוראיות ואין לאף זר דריסת רגל שם, בבתי הספר הליטאים יש גם וגם. מבחינת הסיעה המרכזית, בבתי הספר של גור אף אחד לא מתערב, אבל על שאר בתי הספר הם דורשים זכות וטו. זה לא יהיה. למעשה, כשיש מצוקה, מי מביא את הכסף להסעות, הליטאים או החסידים? תגידו את האמת?

"החינוך העצמאי הוקם בעיקר לאלו שמבקשים חינוך תורני ואין להם אותו. אנחנו נדרשים לאפשר להם את החינוך הזה. למשל בית ספר בנהריה. על זה מסרו את הנפש גדולי ישראל. בעיית ההסעות היא אחת הקשות. כשיש מצוקה כספית, אלו גדולי תורה אוספים כסף ונכנסים לעניין? גדולי התורה הליטאים. זה סוד גלוי. אני לא מחדש כלום. כאשר יש בעיות בחינוך העצמאי, מי נושא בעול? את מי שואלים כל הזמן? מי לוקח אחריות? אני מדבר על השנים האחרונות, לא על ההיסטוריה. לכן, מי שצריך להיות המוביל בעניין אלו הם הנציגים של גדולי תורה ליטאים".

ח"כ גפני, מסתבר, גם מדבר בשפה הדוגרית, בלי הצטעצעות. לא 'גם וגם' ולא איזון. החינוך העצמאי הוא שלנו. נקודה. שוויון? אין חיה כזאת במציאות, אז גם לא בחלוקת השלל.

אתם תשלמו ביוקר

"להורה יש כיום שלוש אפשרויות לאן לשלוח את צאצאיו. מעיין חינוך תורני, חסידים וליטאים. כך מחולקת היהדות החרדית. חלק קטן מההורים הספרדיים שולח לחינוך תורני אבל אף אחד לא שולח לחסידים, וגם לא מקבלים אותם שם. לאן שולחים? לליטאים. אם היו מסכימים לקיים בתי ספר אזוריים וכולם לומדים יחד, אז כולם באמת שווים.

"לגור יש 18 בתי ספר, לויז'ניץ שלושה ולכלל חסידי תשעה בתי ספר. המאה ושמונים הנוספים משתייכים לחוגים שלנו. אנחנו מביאים את הכסף, אנחנו שם בבתי הספר הללו מקבלים את הילדים, הילדים שלנו לומדים יחד עם הילדים שלהם. אז מה פתאום לבוא ולדרוש ניהול משותף? מה קרה?

"לראשונה בהיסטוריה, קרה דבר נורא. אנשים מתוכנו הולכים למשרדי ממשלה ודורשים מהם להתערב בתוך החינוך העצמאי, כשכל המאבק המשותף שלנו הוא שאנחנו עצמאים ולכן אל להם לכפות עלינו את תכני הליב"ה ועניינים אחרים. אמר לי מישהו במשרד האוצר: אתם תשלמו ביוקר על כך שעירבתם אותנו. לצערי, הוא כנראה צודק".

ליצמן לאיכות הסביבה

ויש גם נשק חדש בארסנל של גפני, איומים ישירים על הבייבי של היריב.

"בממשלה הבאה אני דורש את ראשות ועדת הכספים לעצמי. ליצמן היה יו"ר ועדת כספים שנה שלימה כשדגל התורה באותה תקופה לא קיבלה דבר. יתירה מזאת, בגלל שהיה יו"ר ועדת כספים, לא קיבלנו ראשות ועדה אחרת בכנסת, שהיתה מגיעה לנו ואז נשארנו ללא כל תפקיד, ויש בהסכם שיהיו שני תפקידים מקבילים לאגודת ישראל ולדגל התורה.

לכן אחרי שליצמן שימש כיו"ר ועדת הכספים, כעת תורינו לבחור את התפקיד הראשון ואני בטוח שליצמן יוכל לכהן כממונה על משרד איכות הסביבה, או על כל תיק אחר שידרוש. חשוב לזכור שכיום דגל התורה מונה שלושה חברי כנסת ולכן נדרוש שיתייחסו אלינו בהתאם לכוחנו.

לגבי הבחירות בעיריית ירושלים, שם דווקא ניתן לשאוף לאיזו תמימות דעים בין גפני לליצמן, אומר גפני כי "גדולי התורה הם אלו שיחליטו מה ייעשה בירושלים כמו שהם מחליטים בכל הנושאים ואנו מחכים למוצא פיהם.

"חשוב להדגיש כי בהסכם נאמר שהמזכירות של אגודת ישראל תחליט, ובפועל הוחלפו שני נציגים שלא הגיעו, ואילו גור וויז'ניץ החרימו את הישיבה. ומעל הכול, ב'המודיע' נכתב כי ח"כ מאיר פרוש נבחר להיות מועמדה של אגודת ישראל לראשות עיריית ירושלים. אבל בצד הידיעה הייתה מסגרת שבה נאמר שהסיעות המרכזית והמאוחדת שלחו מכתב לרב מנחם פרוש וביקשו לדחות את הישיבה בעשרה ימים.

"צריך להחליט באופן רציני מה עושים בירושלים. אנחנו במלחמת תרבות. זה בכלל לא פשוט. אם בירושלים לא מצליחים לשבת מסביב לשולחן אחד, מה נאמר על החינוך העצמאי".

כולם למדו עם כולם

ח"כ גפני מחכה לתקופה אחרת בפוליטיקה החרדית, שנציגי הציבור ייבחרו על-ידי הציבור ולא על-ידי הסיעות. שיביאו בפני גדולי התורה שמות של המועמדים לכל תפקיד ציבורי, והם יכריעו מי ראוי להתמודד. הרשימה תוצג בפני הציבור שיבחר את המועמדים.

"המציאות בה נבחרים אנשים לא בגלל כישוריהם אלא בשל השתייכותם הסיעתית, גורמת לנו נזק בל יתואר. יושבים אנשים ללא כל יכולת ובלי גישה לשום עניין ציבורי, רק בגלל שהם שייכים לסיעה.

"הציבור החרדי התבגר. פעם הייתה רוטציה על חצי קדנציה, היום כבר מדברים על קדנציה שלמה. אבל שיהיה ברור, ח"כ שרוצה להצליח צריך להיות כמה קדנציות בכנסת. רק אז הוא קולט את העבודה, יוצר קשרים וכו'. אם הוא הולך באמצע הקדנציה, עדיף שלא יבוא.

"אבל אני יודע מה יגידו, המציאות אצלנו שיש קבוצות וכל אחד צריך ייצוג. אבל זו מציאות נוראית והרסנית. ראשי הערים שלנו הם הטובים ביותר. למה צריך להחליף אותם אחרי קדנציה אחת? בכיר ממשלתי שאל אותי אחרי הבחירות בביתר: מה, פינדרוס התפטר? למה, מה קרה? תפסו אותו במשהו. לך תסביר לו שפרוש תפס אותו...

"לדעתי, הבעיה היא הרבה יותר רצינית ולא פשוטה כלל. זהו בעצם מאפיין של מה שקורה ביהדות החרדית. זו הייתה רק שאלה של זמן עד שהתופעה תחלחל למערכת הפוליטית. היהדות החרדית לא עומדת במבחן העושר. אנחנו לא מה שהיינו לפני חמישים שנה, שאנשים מסרו את נפשם על חינוך הילדים. הם לא קיבלו עבודה ולא הביאו לחם הביתה כי לא היה להם 'פנקס' מתאים. למה? כי הם שלחו את הילדים לחינוך חרדי. מסירות נפש ממש. באותם ימים היהדות החרדית הייתה קטנה ומוגבלת וכולם למדו עם כולם, חסידי גור עם ליטאים. ברוך ה', גדלנו. בנוסף גם התקרבו אלינו אלפי בעלי תשובה. אבל הבעיה שלנו היא שאנחנו לא יודעים לקבל אותם!"

כתבתו של יוסי אליטוב מתפרסמת בעיתון 'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!