מסע עצוב לארץ הקעמפים

1.

אולם הכינוסים ב'כרם ביבנה', המארח את הקעמפ הישיבתי, שקק חיים ובחורים, וצהלה מלאכותית, מיוגעת מלכתחילה. באוויר עמדה ציפייה לאקשן של 'פאנל' שוקק חיים. כבר בכניסה פוגש אותי שלמה, מתלמידי הישיבה המרבה להתארח בביתי, והוא נחרד מנוכחותי. "אסור היה לך להגיע לכאן", אמר לי בקדרות. "זה לא פורום בשבילך".

עוצמת הטעות הלכה והתבררה לי בהדרגה.

זה היה קעמפ שארגנה אחת מישיבות העילית בארץ. הוזמנתי להשתתף בשני כינוסים שנערכו בה; מה שמתקרא 'פאנל'. הכינוסים דנו בשני נושאים: "דרכי חינוך בעולם הישיבות", ולהבדיל, "העיתונות החרדית".

עניין ה'פאנל', תחביב אטרקטיבי ההולך ומתאזרח בעולם הקעמפים הישיבתי, היה מוזר לי למדי, לא מוכר. כשהוזמנתי, ביקשתי מהמארגנים לשחרר אותי מעול ה'פאנל', ולהניח לי לשאת דברים באופן פרטי. זה נשמע בתקופה הזו, כמעט כפירה בעיקר.

'פאנל' צריך! סימפוזיון צריך!

2.

מה משכר כל-כך דווקא ב'פאנל' ובסימפוזיון?

ראשית, כנראה השם. מילות הקסם 'פאנל' ו'סימפוזיון' - נושאים צליל עתיר
חשיבות, הנושא את ניחוח העולם הגדול. ניחוח שונה. הכי שונה והכי רחוק מאווירתו האפלולית, המאובקת, הטהורה, של אוצר ספרים ישיבתי.

'שונה' הוא עניין נחשק בימי פגרא. 'שונה' הוא גם לב-ליבו של רעיון בין הזמנים.

שנית, אמר לי מארגן 'פאנל' העיתונות, בלי לגמגם, "בחורי ישיבות רוצים בתקופה הזאת אקשן. דם. שיהיה שמח..."

איש לא מינה את המארגן האמור ל'דוברו' הרשמי של עולם הישיבות ומשאלותיו. אני אישית סבור, וביודעי ומכירי קאמינא, שהדבר האחרון שנפש ישיבתית רוצה באמת - הוא אקשן מדמם.

3.

אולם הכינוסים הכיל מעט מאוד מהזן הקרוי 'שמחה'. יותר משהיו שם צחוקים ורדידות - היתה שם מין ציפייה לאווירה בידורית.

נשאתי כעשרים דקות דברי פתיחה שגויים. למה שגויים? משום שגם ההומור שבדברי היה שזור בנימה של כובד ראש. דברתי על הטרגדיה שבעצם קיום עיתון, שהוא כהגדרת רבי איצלה מפוניבז', "רעיון גדול שניתן לידיים קטנות". על הסכנה בעיתון, שנכתב על-ידי אנשים מהשורה, וחודר לליבם ודעותיהם של רבבות. על דעות של כותבים הנחצבות לא מהגיון, אלא מצרכים של אוברדראפט, ולחצי קיום.

מהפנים הבוהות והמנומנמות הסקתי, שההגדרות וההמחשות האלו אינן עונות לצורך ב'דם'.

העליתי חוויות ואירועים מגדירים ומשעשעים, מחייה של המערכת העיתונאית, עליבותה, עוצמתה, סיכוייה וסיכוניה... ונתקלתי ברמת עניין שבו נתקל מי שמנסה ללמד דרוזי 'תניא'.

עד כמה היתה ההאזנה דרוכה, למדתי משאלתו של בחור. איך אני כותב, הוא שאל, בעיתון ש"אין רוח חכמים נוחה הימנו".

משהשבתי לו, שצר לי לבלבל אותו עם עובדות, אבל ה"חכמים" עצמם, הורו לי לכתוב בו, וחלק חשוב מתוכם גם התראיינו בו, וכתיבתי מלווה בעצתם, הוא המשיך ושאל ברוב תבונה:

"נו, ואיך זה שלמרות שהם אסרו עליך, אתה ממשיך לכתוב שם?"

4.

ואז עלה אל הבימה, זחוח מאושר, וחדור חדווה קעמפית, מנחה האירוע, נציג עיתון בעל אופי של מכובדות נשגבה. המנחה נשא צרור דפים עמוסי הערות חכמות. סיפרו לי שבסופו של דבר לא השתמש באף אחד מהדפים. בעולם של אקשן ודמים - דפים ורעיונות - מתגלים כדבר שלא ממין העניין.

במשפט הראשון הוא פתח בהגיג קעמפי, עמוס תובנה מעמיקה ומדממת:

"הרב פרידמן בחר לכתוב בזיבלון. נו, אני ברוך השם ובעזרת השם יתברך שמו, בחרתי וזכיתי לכתוב לא בזיבלון, אלא בעיתון מכובד שנאמן ל..."

שם שמים שחזר על עצמו, ועיניו העצומות לרווחה, עוררו בי מחשבות מעניינות. בכל מקרה, עוצמת התבונה נצצה מכל מילה. חבל שההמשך, שלבטח הכיל את הביטוי: "...עיתון הנאמן לדעתם הצרופה של מרנן ורבנן", נבלע בסער מחיאות-הכפיים, שסוף-סוף הרעיד את האולם.

5.

ברור שנעלבתי.

אינני מחניכיו-מחונכיו של רבי אלי' לופיאן. יותר ממשפטי ההבל הצפויים עד לזרא - נעלבתי ממחיאות הכפיים הסוערות.

אבל העלבון האישי שלי - התבטל כעפרא דארעא מול מאתיים העלבונות האחרים. נעלבתי בשמם של מאתיים עמלי תורה טהורי עיניים ולב, שהאווירה הקעמפית שחררה אצלם לרגע אחד את היצר-הרע מכלאו.

נעלבתי בשמם של מאות מלומדי מלחמתה של תורה, שמחיאת הכפיים הראשונה שלהם באותו ערב היתה סביב משפט של זולות.

עזבתי על אתר את ה'פאנל'. המנחה ואורחיו כמעט לא הרגישו בהעדרי, והמשיכו להתנצח בלהט על נושאים עמוסי עומק, כמו איזו מודעה התפרסמה נגד מי, מתי ולמה; ומי ולמה הוריד את התואר של מי ולמה, והרבה מדי מילים על "כניעה לדעת מרנן ורבנן" - מפי אנשים שהכניעה למשהו הוא הדבר האחרון המטריד את שלוות יומם.

6.

כעבור שעות אחדות, התקיים באותו אולם עצמו פאנל מכובד בנושאי ההתמודדות עם קשיים חינוכיים בעולם הישיבות. דיברנו, חברי הפאנל האנמי נטול-הדם, על נושאים בעלי אופק ומימד רוחני:

אווירה תחרותית חונקת-פנימיות, העלולה לתקוף בני ישיבה, על סחף רגשי עז מדי בתקופת הנעורים, על 'תלות' מופרזת בחברים, על עליות וירידות תלולות מדי, בתקופות רגישות מדי.

כשהסתיים המושב, ניגשו אלינו קבוצת בחורים, וראיתי סוף-סוף את הברק הישיבתי המופלא והניצוץ ה'חי' המנתז מהעיניים; וראיתי סוף-סוף את ה'נפש חיה' שבהם פורצת ממסגרות העכירות ה'בין הזמנים'ית...

וינקתי באהבה גדולה את הערנות הרגשית, חדורת-הנפשיות המוכרת לי כל-כך, ואת הכמיהה לרוממות, שניצחה את סיאוב אווירת-החופש.

רק בני ישיבה יכולים לבעור כך, לכמוה כך, גם בימי-פגרא. ינקתי אז באהבה גדולה את הצמא שיקד בעיניהם, כששבו סוף-סוף הביתה, אל עולם ה'הרגשים' הישיבתיים, ביתם הטבעי, מהמדבר הצחיח של הפוליטיקה והעיתונות.

7.

...וכשאחד התלמידים שאל אותי על הרקע הפסטוראלי של היישוב, וכולו, וקולו השתוקקות הומה, איזה ספר מספריו של הסבא מקלם חשוב יותר ללמוד, 'אור רש"ז', או 'חכמה ומוסר', או כתבי-היד החדשים המופלאים בהוצאת הרב דסלר שליט"א - היה זה רגע נצחונו הפנימי של בית הישיבה!

דקות ספורות אחר כך, עלה והסתלסל מכיוון 'בית אורפוס' במושב המארח, לוהט, בוער ומבעיר, ה'והוא רחום' הישיבתי הקסום, שאין לו משל ותמורה, ה'והוא רחום' המתוק, הנוגה... המנגינה הנוגה היחידה בתבל המעוררת נימים של אושר -

וחייתה רוחי!

8.

טעית, אדוני המארגן.

בחורי ישיבות, דברים קל-וחומר - בחורי ישיבתך הקדושה, העידית-שבעידית בעולם התורה - לא רוצים, ממש לא רוצים, אקשן ו'דם'. ואם הם פורצים בצחוק משוחרר, מאולץ, של בין-הזמנים, ליד הלצות שדופות וסימפוזיונים מתלהטים - זה לא אומר חלילה דבר על האופי הישיבתי המעודן של גנרלי הקרבות של פסחים...

על אחת כמה וכמה שאין זה האופי של אצולת עולם הישיבות שישבה שם; מחונכיו של גדול בעלי-הנפש ועמקני המחשבה בדורנו.

9.

מה התאונה הזו מלמדת בכל זאת?

תופעת הקעמפים, והסימפוזיונים הדלוחים שעימם, הולכת ומשתרשת בשנים האחרונות. בין הזמנים, ימים שנועדו לחיזוק הגוף ושלוות המוח, הולכים ונעשים מוקדים לבידור ובליינות ממוסדת.

הקושי נעוץ במילה האחרונה: "ממוסדת". קיים הבדל עצום, בין בחור המרשה לעצמו, במינון סביר, התנהלות קלילה ורמה של עיסוק רדוד בבין הזמנים, לבין הכנסה ממוסדת של ישיבה שלימה למצב הזה.

ישיבה היא בית מקדש התורה. ישיבה מתכנסת רק לפשוט את קושיות-הברזל של רבי עקיבא איגר, לא יוצרים הווי של ישיבה, ולא מכנסים ישיבה כדי להתלוצץ עם פוליטיקאים ירושלמיים שנונים.

בין הזמנים הורתו ולידתו בצורך ברענון וחיזוק הגוף. הקושי בתרבות חלק מהקעמפים, שה'שחרור' הזה נעשה בחבורה. קשה מדי לעכל מצב, שפרץ צחוק לעגני יפרוץ בבת אחת מנשמתה של ישיבה קדושה!

כמי שמכיר מקרוב מאוד מאות בני ישיבות, ובקי בצרכי הנפש שלהם, בסופו של דבר וסופו של קעמפ - זה לא משעשע גם אותם.

עולם הישיבות, יותר משהוא משריש חושים שיתענגו מאווירת רוממות-הדעת, משריש חושים שיתכווצו מאווירת קטנות הדעת!

10.

מוסדות 'מגדל אור' במגדל העמק, אירחו השנה בשנית את ישיבת 'מאור התלמוד' ברחובות.

גם שם התנהלו סימפוזיונים, גם שם התנצחו תלמידים, ונהנו אפילו על שיט קיאקים, מין תענוג מפוקפק, שהוא משל ונמשל לתענוגות העולם השקר: לסבול הרבה, כדי ליהנות מעט.

אבל 'מאור התלמוד' לימדה גם השנה, שניתן לנהל קעמפ של בילויים ברוח בית הישיבה: ראש הישיבה הגאון רבי אברהם יצחק קוק שליט"א השתתף בכל תהליך יצירת והתנהלות ה'קעמפ', חי את לבטיו, ונכנס לפרטי פרטיו. עד לרמת רשימת השירים המדויקת שישוררו ויתנגנו בקעמפ.

שום אווירת זולות לא חדרה.

על אחת כמה שלא מחאו כפיים לזולות.

11.

בפאנל האמור ב'כרם ביבנה', השתתף לצידי גם הרב ירחמיאל קראם שליט"א. בין הדברים סיפר סיפור מופלא שחווה בגיל הנעורים ב'קול תורה' המעטירה.

עודו בחור הזדמן לו לקרב קבוצת תיכוניסטים, ששקלה להצטרף לחילות השם. מנהלה הרוחני של הישיבה, המשגיח מורנו רבי גדליה אייזמן, יוסף השם ימים על ימי מלך, ביקש ממנו לתהות על קנקנם של הצעירים. "תיכנס איתם", הציע לו המשגיח, "לחדר האוכל. תראה איך הם אוכלים".

"לא בבית מדרש? בשיעור, בתפילה?", תוהה רבי ירחמיאל.

"בן ישיבה", מסביר לו רבי גדליה, "אינו נבחן רק בהיכל ה'. הוא נבחן בצורה בה הוא בוצע את לחמו... בצורה בה הוא מתענג על 'עולם הזה', בדרך שבה הוא אוכל את העוגה שלו...

צריך לראות אם הוא אוכל את העוגה או העוגה אוכלת אותו!..."

חופש הוא אירוע מכונן. בן ישיבה נבחן בקעמפ יותר מאשר בשיחות העמקות של רבותיו. והוא צריך להקפיד שככלות כל הפאנלים והסימפוזיונים, הוא זה שישלוט על הקעמפ ובילוייו, ולא שהקעמפ ואווירתו ישתלט עליו!

טורו של הרב יעקב ב. פרידמן, מאחורי הסטנדר, מתפרסם בעיתון 'שעה טובה'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!