היי, תורידו ת'ידיים

מן העיתונות: פקחי שמורת עין גדי דיווחו על קבוצה של כ-100 נערי ישיבה מבני ברק, שתקפו את הפקחים לאחר שהתבקשו לכבות אש שהציתו ולעזוב את המקום. מנהל השמורה: "הם יידו אבנים לעבר פקחים ולעבר הג'יפ שלהם. נגרם נזק ובדרך נס איש לא נהרג מהאנשים שלנו. מעולם לא נתקלתי באלימות שכזו במגזר החרדי".

תשמעו סיפור, אמיתי. בשבת האחרונה התפללתי בבית-כנסת כלשהו במקום כלשהו בארץ. לאחר תפילת המוסף בשבת בבוקר, נערך במקום 'קידוש' לרגל שמחה של אחד המתפללים. ישבנו, אני וכמה חברים, ליד אחד השולחנות, והתענגנו על המטעמים המסורתיים.

הערינג, מציות, קוגל-אטריות, קוגל תפוחי-אדמה, עוגות, תופינים, קוקה-קולה, סודה וג'אמפ. הכל היה, ובשפע. ואז זה קרה. רבע שעה בערך לאחר תחילת הקידוש.

אל בית הכנסת נכנס יהודי, בשנות ה-30 לחייו, שלפי אגלי הזיעה שנטפו מעליו נראה כי הגיע ממרחק רב. ניגש אליו בעל השמחה, ולאחר חילופי מזל טוב וברכות, כיבדו בכוס מיץ-ענבים ובצלחת עם שאריות עוגיות.

התיישב לו האיש היכן שהתיישב, קידש, ואכל עוגייה או שתיים. סיים עם המתוקים, וניגש לקטע הפיקנטי. הביט לימינו, הביט לשמאלו, והנה השולחן חף מקוגל. הכל נגמר. התבונן היטב, וימצא צלחת ובה פרוסת קוגעל משולשת, שחומה וריחנית ממש מתחת אפו. סבר האיש כי ידידו בעל השמחה הוא שהניח את הצלחת, לכבודו.

נטל הידיד כמה מלפפונים במלח ששכנו כבוד בצלחת מרכזית, סידרם יפה-יפה לצד הקוגל, הרים את מזלג הפלסטיק הלבן, והחל לאכול מן הפרוסה.

לפתע, בלי התראה מוקדמת, הוא מקבל טפיחה על הכתף. "ר' איד, באיזה רשות אתה אוכל?", נשמע קול כעוס.

"ר' איד" מפנה את ראשו בתדהמה לאחוריו, ומגלה יהודי עבדקן, עטוף בטלית עבה, כשהוא עומד מתוח ועיניו זועפות.

"תתבייש לך", צועק העבדקן בטרם הספיק המותקף להשיב, "אני כבר 10 דקות שומר את הצלחת לאבא, הלכתי לרגע לעזור לו להיכנס לבית הכנסת, והנה, חמדת את הפרוסה שלו. מה הוא יאכל?".

יושבי בית הכנסת כולם, שעקבו אחר הדרמה המתפתחת, הפנו את עיניהם, וגילו יהודי ישיש בכסא גלגלים, הנמצא מרחק קצר מזירת ההתרחשות.

המותקף המבוהל קם מהספסל, ובעוד הוא מקנח את פיו משאריות הקוגל המסרבות להיבלע, סמוק ומבויש, פנה לעבדקן וסינן חרישית: "סליחה ממש. אני מצטער מאוד. בא נלך למטבח, בטח נמצא שם משהו בשביל אביך".

השניים פונים להם אל מחוץ לבית הכנסת, וכולם נושמים לרווחה. הדרמה הסתיימה. דקה לאחר מכן מתברר שלא ממש.

מן המטבח נשמעות קולות רמים, חבטות והתנשפויות. לא ברור מה קרה בדיוק, אבל שני מיודעינו היו מוטלים על הרצפה המטונפת. זה ללא כיסוי ראש, כשמגבעתו, כיפתו ומשקפיו מוטלים למרחוק, וזה כשטליתו זרוקה כסחבת רצפה, ו'כמו שני צוציקים בגן' הם מכים, שורטים ונושכים (!) אחד את השני. הגברתנים שבחבורה מיהרו להפריד בין הניצים, והם נעמדו אחד מול השני כשני תרנגולי הודו, אדומים בפניהם וצווארם משורבב ומתריס.

רק אחרי כמה שניות קלטו הרגישים שבחבורה את ילדו בן ה-8 לערך של אחד מהם עומד בצד, מביט במתרחש ועיניו נוטפות דמעות בושה ופחד. בשלב זה הסתלקנו מהמקום.

אני, באופן אישי, הרגשתי כלימה וחרדה. מהיכן שאבנו את תרבות המכות, מכות הרצח? שבתי לאכסנייתי כשאני תוהה שוב ושוב - האם טובים אנו במשהו מבני-דודינו? האם שכחנו את שלימדונו בתלמוד-התורה: "הידיים - ידי עשיו"?

איני רואה את המקרה המתואר כמקרה פרטי - בשום אופן. הוא אמנם קטן ומקומי אך משקף נאמנה את הרוח הכללית שאחזה במגזר. תירוצים לא יתקבלו.

הציבור שלנו נדבק בנגע האלימות האפל. השתרשה בתוכנו העובדה: בעיות פותרים במכות. המתחים בין פלגים בחסידויות מפוארות ובישיבות מפורסמות גולשים, דרך קבע, למכות-רצח, לניפוץ רכבים, ליידוי אבנים ולהתפרצויות אלימות ומבישות. גם חיסול חשבונות אישי באמצעות "שליחה לאשפוז" הוא מחזה נפוץ במגזר.

ייגעתי את מוחי, ואיני מוצא מרגוע. הבוקר, עוד אני חוכך בדעתי האם לכתוב על הנושא הבוער, והנה רוטט המכשיר ומדווח: "100 בחורי ישיבה תקפו פקחים בשמורת טבע".

ואני תוהה, שואל ומבקש תשובה: מה יכול לגרום לקבוצת נערים חובשי כיפות לתקוף אנשים שרק דיברו אליהם וביקשו בקשה לגיטימית, במסגרת עבודתם. מניין בא הרעיון הנפלא לפתור בעיות באמצעות אגרופים, מכות ואבנים? ואתם יודעים מה, ממש לא מעניין מי התחיל ובאיזה טון הפקח/ים דיבר/ו. התוצאה חמורה ביותר איך שלא נהפוך אותה.

ורק עובדה קטנה מנחמת אותי. נס גדול עשה לנו הקדוש ברוך הוא בכך שהציבור החרדי אינו משרת, ברובו, בצה"ל ובמשטרה. אני פוחד אפילו לדמיין מה היה קורה אם בבתי הכנסת, בחסידויות ובישיבות היו מסתובבים אנשים חמושים בנשק חם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!