תנו שתי קדנציות

על גבול הקו הירוק, במשרד זמני שממוקם באתר קרוואנים בלתי ייצוגי בעליל, יושב ראש העירייה החרדי היחיד שצועד בבטחה לקראת קדנציה שלישית רצופה. עמיתיו החרדים (תרתי משמע) בערים השונות מחזירים ציוד אחרי קדנציה אחת, מי בדרך המרכז, של כיבוד הסכמים והעברת שלטון מסודרת, ומי בדרך הררית פתלתלה, של ניסיונות נואשים כמעט להתחמק מגורל המילה הכתובה.

ורק גוטרמן, בין לבין, רבע שעה מבני ברק ומירושלים, כהבטחת יזמי העיר (אחת מיני אינספור הבטחות שנשארו על הנייר), יושב בטח על מקומו.

לא כראשי הערים החילוניות, ראשי הרשויות החרדיות. באשר לאלו הראשונים, המציאות בשטח מכתיבה את הטון ומוכיחה כי השיוך המפלגתי, כמעט ואינו מהווה פקטור בקרב על לב הבוחר המקומי. ראש עיר חילונית, כמוהו כוועד בית. ניקיון העיר, גינותיה הפורחות ומצב תשתיותיה הם הפרמטרים המובילים את הנבחר כל הדרך לקדנציה נוספת. משכך, יודע ומבין ראש הרשות, כי התשתית שבה הוא צריך להשקיע, הינה האזרח הקטן, זה שיבחן את פועליו ביום פקודה. המפלגות הגדולות, משמשות לכל היותר כפלטפורמה נוחה (כלכלית בעיקר), בלתי מחייבת בעליל. לא יותר, ולעיתים אף פחות.

לא כן ראש העיר החרדי. זה אינו צריך להיות ועד בית, אלא איש חצר. במידה ובנאיביות של טירון, יתרכז אך במצוקות האזרח בוז יבוזו לו, לפני הפרגוד. (אל השלב שמאחורי הפרגוד, הוא כלל לא יגיע).

אין כמו הדמוקרטיה החרדית, בה הנבחר משוחרר מכל מחויבות לבוחר, מתוך ידיעה שבין אם יפעל ובין אם לאו, לא תהיה לכך כל השפעה על מעמדו העתידי. במחוזותינו, הכל כידוע, עניין של הסכם. של הבנות בין עסקנים, מעל לראשם ולטובתם של התושבים. מה לעשות, ובהסכמים החתומים, שעל נוסחיהם מוגיעים את מוחם החריפים שבעסקנים, מושגים כמו טיב כהונתו והתאמתו לתפקיד של ראש העירייה המכהן, כמו גם המועמד הבא אחריו, הנם בגדר בל יראה ובל ימצא. הכל עניין של סחר מכר, בחר בי היום ואבחר בך מחר (כשמדובר באנשי 'דגל', יש להוסיף 'בערבון מוגבל'), וגם זאת מן המפורסמות שכבר נכתב אודותם, כולל באכסניה זו.

אלא שהפעם, כך דומה, מדובר בסחר רב-ארצי, חוצה גבולות מוניציפאליים. לקראת מערכת הבחירות הבאה, נעשים הדברים שהשתיקה יפה להם, בריש גלי. כבר לא מדובר רק בפילוח כל עיר ועיר לפי הרכב אוכלוסייתה, ובהזזת ראשי הערים והחלפתם מקדנציה לקדנציה, אלא במשחק תפקידים רחב היקף, כאילו(?) מדובר היה בחלוקת שלל של תפקידי הוראה בחינוך העצמאי.

באלעד, יתאפשר למועמד התנועה הקדושה לרוץ כצבי, אם יירשם ויתור על 'דגל' המאבק נגד נציג הסב"תים (ספרדים בני תורה. ואית דגרסי 'מרביצי') בביתר. הגמוניית השליטה החרדית בבירה, תלויה ועומדת בוויתורים משמעותיים בגזרת החינוך העצמאי. ועוד לא דיברנו על הפריימריז בבני ברק, והמועמד הספרדי בבית-שמש. האינטרס המפלגתי שולט בכל. מונחים קטנוניים כמו טובת תושבי המקום, והתאמתו של המועמד, הוצאו זה מכבר מהלקסיקון.

עירוב תפקידים

אנו סובבים עם גוטרמן בחוצות קריה. בין הזמנים בעיצומו, אף נפש חיה של בחור ישיבה אינה נראית ברחוב. אנו תמהים ומהתשובה למדים, על רשת של ישיבות בין הזמנים בת עשרה סניפים, שהעירייה פרשה עליה את חסותה ודאגה לגיוס גופים כלכליים למימונה. את השיעור בכנס הפתיחה, לפני מאות 'ישיבע-בוחרים', מסר ראש העירייה.

כמו מזכ"ל דגל-התורה, גם ראש עיריית מודיעין עילית, הוא איש של מילה. עם כל חילוקי הדעות בין השניים (יש, ועוד איך), הרי שבעניין זה, דעתם הייתה ונותרה ברורה, לפני המשחק הביתרי כמו אחריו: הסכמים יש לכבד.

ולעניין זה ייאמר ברורות: המצב בו דווקא הצד שההסכם כבר כובד עימו, מחפש כל דרך להימנע מקיום ההסכם כשהרוטציה מגיעה לפתחו, הוא מצב בלתי נסבל לא רק מוסרית, אלא גם קיומית. הציבור החרדי כבר נוכח לדעת, כי הוא אינו בוגר דיו כדי להתמודד ולהביא למבחן את כוחם של כל אחד ואחד מחלקי הפאזל ממנו הוא מורכב. עד לימינו אנו, עוד מיתמר העשן, העולה מאש המחלוקת בתשמ"ט.

'כאשר עבדנו, עבדנו'. את ההסכמים הברורים עוקפי טובת התושבים שנחתמו על ידי כל הצדדים עד לקדנציה העומדת בפתח ועד בכלל, אין להשיב. מי שהסתמך בעבר על ההסכם, חייב לכבד אותו כשמגיע תורו לשלם את המחיר, ומה עוד שבמקרה דנן, אישיותו הפעלתנית של פרוש היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. אך בכל הנוגע ל'מכאן ולהבא' דומה שיש לשקול ברצינות את שינוי דרכי ההתנהלות. הציבור דורש, ההגינות מחייבת. גם את הפוליטיקה הסיעתית הקטנה אפשר לנתב בהתאם.

כהונה בת קדנציה אחת, היא שורש כל הרע. תשאלו את יענק'ל גוטרמן שלפני חמש שנים בדיוק, נלחם על הלגיטימציה לקבלת מושכות העיר הליטאית לכהונה נוספת. ראש הרשות הגליציאנ'ער מטעם 'דגל', נלחם וגם ניצח, לא בקלפי הבלתי רלוונטית, אלא בבית הבני-ברקי הצנוע בחזו"א 5, בו מתקבלות ההחלטות האמיתיות. העובדה שההגמוניה הליטאית בעיר ברורה, נתנה את האפשרות הנדירה, להפקיד בידיו את המפתחות לקדנציה נוספת. גוטרמן אגב, אכל מרורים בגין מה שיריביו מבית ראו כ"אימתא דציבורא" – פחד מהתמודדות בקלפי על קול הבוחר, כשהתושבים עצמם, אפילו את מצוות "ועשית ככל אשר יורוך", אינם יכולים לקיים.

כיום, בהפרש של חמש שנים, הוא נראה ונשמע אחרת. עם יד על הלב, ראש העיר הצועד מעדנות לקדנציה שלישית רצופה, נכון להודות בכך שבתום הקדנציה הראשונה חשש מהתמודדות. "אתה מסיים קדנציה ראשונה וכל מה שהצלחת, זה במקרה הטוב, לנקות את האורוות. לחלץ את המערכת מהבוץ שהשאירו לך". מדובר כנראה בחפיפה מחויבת המציאות. לא תמצא ראש עיר מחליף שישבח את מצב הקופה שהשאיר לו קודמו. כולם גירעוניים, כולם מרוששים. כולם, חייבים לקצץ בבשר החי.

ראש העירייה שחצה זה מכבר את הקו הירוק של טירונות פוליטית, מדבר על הכרת המטרייה ולמידת המפה העירונית שאורכת לפחות כמחצית קדנציה (אין מה לומר. הבחור מוכשר). גם בין הפוליטיקאים המנוסים שבין ראשי הערים, לא תמצאו אחד שהצליח לחולל מהפכה ולהוכיח את יכולותיו במשך קדנציה אחת בלבד.

הסמכויות שנתונות בידי ראש עיר בעידן הבחירה הישירה, כמוהן כמעט כמו הסמכויות הבלתי מוגבלות שנתונות בידי נשיא ארה"ב. ברשות מקומית ישראלית זעירה, כמו באמריקה הגדולה, לא בוחנים את המועמד על פי הקדנציה הראשונה לבדה. הקדנציה השנייה היא הקובעת, היא המכרעת. זוהי התקופה שבה נבחנים יכולותיו האמיתיות של הנציג המנוסה. ורק בציבור החרדי הפיוז קצר. כאילו מדובר בתורה מסיני, ההסכמים חותכים תמיד, דווקא בשלב שבו הופך הנציג המכהן לגורם אחראי, בעל ניסיון, ה'מכיר את מקומו'.

גוטרמן מדבר על חשיבות הקדנציה השנייה, וחושב על קדנציה רביעית (אותה ימיר רק בקדנציה ראשונה בכנסת), אבל כשמסירים את מעטפת הציניות, שווה להקשיב לו. כמו תמיד, הוא מדבר דברי טעם, גם אם אינם ערבים לעמיתיו בתנועה ומחוצה לה: "צריך ליצור רוטציות בנות שתי קדנציות כל אחת. לאפשר לראש העיר לא רק לכבות שריפות אלא גם ליזום ולבנות".

מהו הסיכוי שהדברים יפלו על אוזן קשבת? כמעט כמו הסיכוי שגוטרמן יכהן לבסוף כמנכ"ל החינוך העצמאי. ולמרות זאת, במחוזותינו, מצווה לומר דווקא את הדבר שאינו נשמע. להזכיר שוב ושוב כי ישנו גם האינטרס הציבורי, שהעסקנים למיניהם, לא ממש סופרים. כן כן, קיים גם שיקול מקומי צר של טובת תושבי המקום - האספסוף הבוחר שתמיד ירכין את ראשו. זה שהעסקנים הותירו בידיו רק חובת הצבעה ולא זכות בחירה. אכן, חציר העם.

שפה שסועה

כבכיר בין שווים, היה אלי ישי הראשון שהכיר במציאות וגם הציע פיתרון: צריך להפסיק להשתמש במונח 'קצבאות' שדי בצליל שלו לבדו, כדי להחריד את החילוניים משלוותם, הוא הסביר לכותב השורות, לפני כחודש ומחצה, בה בשעה שבקולה הרשמי, הכריזה התנועה הקדושה כי הקצבאות הן חזות הכל.

כיום, אם במפורש ואם במשתמע, מכירים בכך רבים וטובים. צריך לומר זאת בקול צלול וברור: המאבק על הקצבאות נכשל. זו לא הקונסטלציה הפוליטית שתיווצר לאחר הפריימריז בקדימה, אלא מציאות תקשורתית שכבר נוצרה והפכה לעובדה קיימת. מאבקי הכותרות והמריבות הבין סיעתיות סביב סוגיית הקצבאות, הפכו את האמצעי למטרה. במקום להיאבק בתבונה כדי להשיג תוצאה של הגדלת קצבה, הפך המאבק לתכלית בפני עצמה.

עשרות אלפי משפחות רעבות, הפכו לעוד כותרת טובה. כלי לניגוח מפלגה יריבה, הארטילריה נורתה בתוך הבית, מבלי שהדעת ניתנה כדבעי על הרסיסים שהתפזרו לכל עבר. בשום שכל, ניתן היה להפוך את המאבק להגדלת הקצבאות לדגל חברתי. אך את השכל הישר, החליפה ההתלהמות הבין-סיעתית.

את הנעשה אין להשיב. כיום כבר ברור כי המומנטום חלף עבר לו. הקצבאות הפכו לנושא שמזוהה אך ורק עם צרכי הציבור החרדי. מאמרי המערכת בעיתון לאנשים חושבים, לא מדברים על חובת המדינה לדאוג לילדיה הרעבים, אלא על הצורך והחובה להימנע מכניעה לחרדים. והפעם 'לשם שינוי', המאמרים ב'הארץ', באו בעקבות הכותרות שסיפקו הנציגים החרדים, ולא להפך.

אפשר לדשדש במחדלי העבר, לחפש אשמים. להכות, כל אחד על חזה האחר, ואפשר גם, להפיק לקחים. "אנחנו צריכים ללמוד לדבר אליהם בשפה שלהם", אומר יענק'ל גוטרמן ראש עיריית מודיעין עילית, שכישורו הוורבלי, לדבר עם פקידי האוצר בשפתם שלהם, הפך לאחד מסמלי ההיכר שלו.

זה טוב, נחמד ומרומם את האגו, לדבר אך על המגיע לנו. מה לעשות ואת קובעי המדיניות ונערי האוצר, זה לא ממש משכנע. אלה האחרונים בעיקר (וגם הראשונים), שומעים קצבאות, ואוטמים את האוזן והלב כאחד.

מודיעין עילית, יכולה לשמש כ'מודיעין' להכוונת הנציגות החרדית, למסלול השפה הכובשת. זו שפותחת דלתות, ופורצת כספות, בדרך לתקצוב המיוחל. לא מצוקת הילדים הרעבים, גם לא זעקת ההורים הדואבים. תעסוקה רבותי, זהו שם המשחק. זוהי השפה היחידה שמסוגלת לחדור גם את אוזניהם הערלות של הפקידים האטומים ביותר.

זה נכון כשמדובר במענקים כספיים משמעותיים לבעלי חברות, שנכונים להשקיע משאבי עתק בהקמת מיזמי היי-טק למאות נשים חרדיות. זה רלוונטי לא פחות כשמנסים להשיג תקציבים לצהרוניות ובמקום לדבר על שוויון, מסבירים כי הסבסוד יוציא עוד מאות נשים חרדיות ממעגל העוני, ויצרף אותן למעגל העבודה. ומה שעובד בהתנחלות, מעבר לקו הירוק, אין כל סיבה שלא יעבוד בתוככי המדינה.

אז אפשר להוסיף ולהתעקש על שימור המונח 'קצבאות ילדים'. לדבר גבוהה גבוהה על פקידי האוצר המתנכלים, על האטימות חסרת הרגישות לנוכח מצבם הקשה של ילדי ישראל (והערבים) הרעבים. זה בהחלט נכון וצודק, אך לא בהכרח חכם. בדרך הזאת, עלולים הנציגים החרדיים למצוא עצמם קדנציה אחר קדנציה במשבצת אופוזיציונית - הן לעמדת הממשלה והן לעמדתם של נערי האוצר, קובעי המדיניות בפועל. ומי שלא הצליח להוציא מן הכוח אל הפועל את הדרישה בקדנציה זו, בה עמדה הממשלה על כרעי תרנגולת, מן הסתם יתקשה לא פחות לממש את כוחו בממשלה עתידית שתקום לאחר הבחירות, שבסיסה יהיה רחב בהרבה, כממשלת אחדות לאומית.

גם השיקול הערבי חייב להילקח בחשבון. כשמדובר בקצבאות החרדים, כלולים גם ערביי ישראל בעסקת החבילה, מבלתי יכולת לנתק בין השניים. לעומת זאת, כאשר מדובר ב'מיזמי תעסוקה' למיניהם, אפשרויות סינון והכוונה ממוקדי מטרה, הן בלתי מוגבלות כמעט. אפרופו ערבים, האמת חייבת להיאמר כי הם הבינו זאת לפנינו. ראה ערך פעילותו הענפה של השר הערבי ראלב מג'אדלה שהצליח להוביל וליישם את החלטת ועדת השרים ולפיה יוקצו קרוב למאה מיליוני שקלים נוספים למגזר הערבי, תוך שהוא צובע את התקנות בצירופם של הערבים למעגלי העשייה והתרבות. והס מלהזכיר קצבאות.

השורה התחתונה שנשמעת מפיהם של הנציגים, חלקם לייחוס ואחרים רק לציטוט: יש להחליף דיסק ולשנות את המנגינה. לא בהתרפסות תוך ויתור על עקרונות, אלא במחשבה תחילה. אם תרצו, בהפעלת מכבסת מילים, כזו שבהוראות ההפעלה שלה לא מופיע המונח "סחיטה", אלא אך "סיוע למיזמי תעסוקה".

גווילים נשרפים ומציתים בורחים

"לא הצלחנו, אבל נתפוס אותם בסוף", הבטיחה הקצינות הבכירה של משטרת מחוז תל-אביב לשר הממונה. רק לפני שבועיים סבבנו בבני ברק עם השר לביטחון פנים דיכטר, שלווה בבכירי המחוז מניצב פרנקו ומטה, ושמענו דברים ברורים.

דיברו על קצה חוט, על התקדמות משמעותית. הבטיחו שהוא ייתפס בסוף. אבל סוף הוא עניין של פרספקטיבה. שאלה של מחיר שנצטרך לשלם בדרך הארוכה עד לסוף המיוחל.

הבטיחו לנו תפיסה מהירה, אבל שוב נאלצנו לחזות בתמונות המזוויעות של גווילים נשרפים ומציתים פורחים-בורחים. כמו בכל סיפור משטרתי-עברייני טוב במדינתנו הנחשלת, את תפיסת הפושעים בשטח והכנסתם מאחורי סורג ובריח, מחליפים סיפורי התהילה. מעט מהם מובאים להלן, חלקם שמענו בשעת מעשה, ואת מקצתם האחר השלמנו לאחר סיור.

מסתבר, כי עבור המשטרה ההצתות החוזרות ונשנות, הן השפלה לא קטנה, מעין 'סיפור אופנו-בנק חרדי' בזעיר אנפין, של מציתים השמים את המשטרה ללעג וקלס. זו הסיבה שהמשטרה משקיעה מאמצים מרובים, עד עתה ללא הצלחה.

כך לדוגמא, לאחר עבודת בילוש מאומצת, הצליחה המשטרה להתחקות אחר עקבותיו של בקבוק הספריי, שבו רוססה כתובת נאצה באחת ממוקדי ההצתות. התברר, כי מדובר בתרסיס שנמכר במבצע 'אחד פלוס אחד' של 'יעקובי'. המשטרה הצליחה לשים את ידה על המקום בו נמכר התרסיס. לא על המרסס.

במקרה אחר, מצאה עצמה אישיות תורנית באחת הישיבות בבני ברק בעיצומה של דראמה משטרתית. היה זה בעת שאותו רב נשוא פנים, סר לאחת מתחנות הדלק ורכש פח בנזין קטן, על מנת להבריח עש שהתנחל בספרים (טיפ לסובלים, על חשבון הבית). בעת הרכישה, התנפלו עליו שוטרים סמויים, שפטרלו בשעות הלילה בתחנות הדלק הסמוכות לבני-ברק ונתנו לבעלי התחנות הוראה, לעדכן על כל רכישת פח בנזין, שאינו מרוקן מיידית למיכל הדלק של רכב המתדלק בתחנה.

וזו רק ההתחלה. שמענו על סיגריה עם סימני איפור שנמצאה בזירה, מה שמעיד, ככל הנראה כי לפחות באחת ההצתות, מעורבת גם אשה. על טביעות אצבע שפוענחו, אך לא נמצאו במאגר המשטרתי. סיפורים יש למכביר. תוצאות, אין.

יותר מחצי שנה עברה והמצית, או שמא המציתים, ממשיכים לשרוף ולהתל במשטרה ובנו. "מעניין מה היה קורה אם מדובר היה במסגדים בנצרת ולא בבתי כנסת בבני-ברק", אומר לנו איש ציבור חרדי, שמעורב בפרטי הפרשה. לאותו גורם, נהיר וברור כי המשטרה לא הייתה מסתפקת בתירוצים בסגנון "עשינו את כל שלאל ידינו". ואם השוטרים בשטח היו מסתפקים בכך, דיכטר היה מעמידם במקום.

דיכטר הוא אלוף בהקמת 'ועדות בדיקה' למיניהן, כמעט בכל תחום שהמשטרה נכשלת בו, וכאלה יש לרוב. אבל בנושא הזה, הוא מסתפק בהסברים ובשמיעת סיפורי המעללים. הוא לא קורא את שוטרי המחוז והמרחב לסדר, ולא דופק על השולחן ודורש לראות כאן ועכשיו, את פענוח הפרשה, שממשיכה לגבות ספרי תורה שרופים, המזכירים מאורעות אפלים בהיסטוריה היהודית.

במצב שכזה בו האור לא נראה בקצה המנהרה, והמשטרה "עושה כל מאמץ" בדרכה שלה, ממשיכים מתפללי בני-ברק, לדאבון לב, לראות רק את הגפרור בקצה הדליקה.

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!