הסרוגים שולטים בכיפה

אולמרט כבר שם. נושם באורח עצמוני ומוגדר באותו סטטוס בו מצוי קודמו, ראש הממשלה שרון. נוכחותו הפיזית, אומנם ממלאת את לשכת ראש הממשלה, אך רוחו בל עימו.

רק בישראל, נעלם כך ראש ממשלה מכהן אל תהום הנשייה. מרגע בו הכריז כי לא יתמודד על ראשות קדימה, איש לא מתעניין בו. התיקים של איווט ליברמן שנסגרו השבוע, מעניינים יותר מאלו הפתוחים של ראש הממשלה. חלל פוליטי, שמקום קבורתו לא נודע - ממשלה חדשה, בחירות מוקדמות, או שמא כתב אישום באחת מהפרשיות. על מועד ההלוויה, תבוא הודעה נפרדת.

כמו בתרחיש אימים, מתוככי הקבר, שולח הנקבר אהוד א' זרועות ובכוחות אחרונים, גורר איתו את הקברן, אהוד ב'. דווקא יו"ר העבודה אהוד ברק, שהניע את התהליך שהוביל להסתלקותו של אולמרט, מוצא עצמו צועד בעקבותיו של הקורבן. שר הביטחון מאבד גובה, מדשדש בסקרים שנערכים בקרב הציבור הכללי, סביב רמת האחוזים להם זוכה דיכטר בקרב מצביעי קדימה.

כמו תמיד, התכנון היה מלא ברק, האסטרטגיה הייתה מושלמת. רק התוצאה, נעבאך, אף פעם לא מכפיפה עצמה לקווי המתאר של התוכנית הברקית. ברק חיכה שתוצאות המהלך האקטיבי שנקט, יבשילו לכדי אחוזים בסקרים, אך תוחלתו נכזבה. את שעון החול שהולך ואוזל, הוא לא יכול לפרק ולהרכיב מחדש, כמו בתחביב האהוב עליו.

זו הסיבה, שהשבוע ראינו אותו יוצא לקרב. שובר את השתיקה שבה הוא נוהג להתעטף ומביע עמדה, אפילו בסוגיית המועמד המועדף עליו בראשות קדימה. לאהוד ברק יש צ'אנס אחרון ושאול מופז שמו. אם זה האחרון ייבחר לראשות קדימה, יש סיכוי שמצביעי השמאל יחזרו הביתה ויעשו עבורו את 'העבודה'. אם לבני היא זו שתיבחר, הרי שברק, ימצא עצמו בקרב מול איווט ליברמן ואלי ישי, על משבצת הסיעה השלישית בגודלה.

ומכאן בדיוק נובעת הצהרתו המגלה טפחיים ואינה מכסה מאום. לישראל נדרש ראש ממשלה בעל ניסיון ביטחוני, הבהיר ברק וכיוון בעיקר לבטן הרכה של המועמדת לבני. בין הרקע הביטחוני שלו, לזה של מופז, מעדיף ברק לשלוח להתמודדות ראש בראש מול לבני, דווקא את הניסיון הביטחוני של מופז, איש השטח מקדימה.

לבני בתגובה, תקפה וכינתה את התערבותו של ברק כ'לא ראויה'. לזה בדיוק ציפה ברק. לעימות שיציב אותו על המפה. להתמודד בתקשורת מול לבני, ולשסות בה בקלפי את מופז. בלשכתו של ברק שאלו, היכן הייתה ציפי אשת המוסר זה לא מכבר, בסיטואציה דומה למדי כשצחי הנגבי ואיתן כבל ישבו במגדלי אקירוב וסיכמו, על מועד הבחירות בקדימה. בלילה ההוא, לבני לא התלוננה.

ברק מסתער, ובדרך הוא לא לוקח שבויים. ב-99, היה זה הציבור החרדי, שנשא על גבו את קמפיין הבחירות שלו, בדרך ללשכת ראש הממשלה. "מקומות עבודה לפני כסף לישיבות", זעקו אז שלטי החוצות, בהם כיכבה תמונתו של האיש והפאלולה.

השבוע, כחלק ממתקפה כוללת, שנראית כמו ניסיון אחרון (שלא לומר נואש), לחזור לזירה כגורם רלוונטי, סימן ברק שוב את הישיבות כשק חבטות. אותה נוסחה, רק שהפעם, ללא הפאלולה.
איש התקשורת הוותיק שלום קיטל, גויס על ידו, כיועץ חיצוני לפרויקטים מיוחדים. והנה, כמה לא מפתיע, אחד מהפרויקטים בהם הוכרז כי קיטל יטפל, הינו "גיוס תלמידי ישיבה". כאילו לא חוקק בכנסת חוק טל. כביכול לא הגירו נציגי היהדות החרדית דם יזע ודמעות, עד שנרגעה הזירה.

אלא שכיום, בניגוד לעבר, האג'נדה שונה. ברק לא יצליח להתרומם על גבנו, אלא אם כן הנציגות החרדית, תתכופף ותאפשר לו לעשות כן. סדר היום הישראלי אינו עוסק בשנאת החרדים. לא ברק, אלא הנציגים החרדיים, הם ולא אחר מלבדם, יכולים להחזיר את אג'נדת שנאת החרדים לקדמת הבמה. ישנה דרך ישירה לעשות כן: רק בימים אלו, אנו חווים את המסע בתקשורת החילונית, בנוגע ל"סכנת" בחירתו של פרוש לראשות עיריית ירושלים. ויש גם דרך עקיפה: קחו לדוגמא את הקרב התקשורתי שמנהלים נציגינו בסוגיית הקצבאות, שברבות מאבקי הקרדיט והמתקפות ההדדיות, הפכו ממצוקה חברתית, לבעיה חרדית.

דור הכיפות הסרוגות

דה-הרטוך כבר לא כאן, אבל לפיתת שלטון הכיפות הסרוגות בגופי החינוך החרדיים, חזקה מתמיד. עזבו אתכם לרגע ממאבקי השליטה בחינוך העצמאי וברשת מעיין החינוך התורני. בפועל, בעלי הבתים שיושבים על השיבר, אינם אנשי דגל התורה, גם לא "עוזרים" מהסיעה המרכזית. אנשי המפד"ל, שמגיעים מאותו בית מדרש, בו עוצבה אישיותו של אמנון דה-הרטוך, הם בעלי המאה, ומשכך, גם בעלי הדעה.

רונן לוי ברשת מעיין החינוך התורני הספרדי, ואריה צרפי בחינוך העצמאי האשכנזי, משמשים כחשבים מלווים. כל שקל שנכנס למערכת, עובר תחת עיניהם. ברצותם, יאפשרו להוציאו על צורכי המוסדות, וברצותם יחזירוהו בתום שנת התקציב לאוצר המדינה. הכלים הבירוקרטיים שבידי החשב המלווה, בכוחם לעייף ולייאש גם את איש הציבור והמנהלה, הפעלתן ביותר. היום אומר לו בצע מכרז, מחר קבע קריטריונים, ומחרתיים, החל את המשחק מחדש. כל שקל, והעיכוב שלו.

אם תשאלו רבים מאישי הציבור החרדים, הם היו מעדיפים שבתפקידים האמורים יישבו גלויי ראש. רק לא חובשי כיפות סרוגות. אם אלו הראשונים, הם לעיתים רבות בבחינת "מטרפדים לתיאבון", הרי שאלו האחרונים, במקרים רבים, מתגלים כ"מטרפדים להכעיס".

והנה, לרשימת המושלים בכיפה (הסרוגה), עומד להתווסף החל מראשית שנת הלימודים הבאה, גורם שלישי בעל עוצמה כפולה ומכופלת. המדובר במינוי מנהל האגף המוכר שאינו רשמי במשרד החינוך. לאלו שאינם בקיאים במונחים חינוכיים מקצועיים, רק נבהיר כי זהו האגף שמרכז את נתח הארי של החינוך החרדי: החינוך העצמאי, מעיין החינוך התורני ותלמודי התורה.

במשך למעלה מעשור, כיהנה כמנהלת האגף גב' לבנה אברמוביץ'. שהאסוציאציה משם המשפחה לא תבלבל אתכם. לא מדובר באשת הסיעה המרכזית האגודאית, אלא בגב' פרסייה, נטולת כל סממן דתי, אך כזאת שהוכיחה לעיתים, כי עם כל השוני, היא מבינה לליבו של המגזר עליו היא ממונה. ('לתיאבון' ולא 'להכעיס', כבר אמרנו?).

קחו לדוגמא סוגיה שמסעירה לאחרונה את מערכת החינוך החרדית. גזירה שיצאה מבית מדרשן (בית מדרש? טמפל!), של השרה תמיר, המנכ"לית עמיחי והיועצת המשפטית מורג, ולפיה נדרשים מוסדות החינוך החרדיים (ורק הם), להגיש למשרד היתרי בנייה, כתנאי לקבלת או לחידוש רישיון. בדיון בוועדת החינוך של הכנסת, הציגה אברמוביץ עמדה הפוכה מעמדתו הרשמית של המשרד, וצידדה דווקא בעמדתה של המערכת הממסדית החרדית. סוג של ענייניות, גם כשהיא אינה עולה בקנה אחד עם חוות הדעת המשפטיות.

אבל ב-1 לספטמבר, עומדת תמונת המצב להשתנות. מי שייכנס בנעליה של אברמוביץ, הינו יהודה פינסקי, יהודי דתי בעל לב חם, שמסלסל בקולו כבעל תפילה בגולה, בימים הנוראים. דא עקא, ומפיהם של גורמים בכירים בקרב הנציגות החרדית נשמעת נימה של דאגה, מחשש שמא עשויים "הימים הנוראים", להימשך עמוק לתוך שנת הלימודים.

פינסקי, (שההגינות מחייבת לציין כי שמענו גם כאלו הדורשים בשבחו), משלים את החוט המשולש של חובשי הכיפות הסרוגות הממונים על מערכת החינוך החרדי, אשר הוראות היועצים המשפטיים, הם נר לרגליהם. "כאשר אבדנו אבדנו. אצל החבר'ה האלה, הוראות היועצים המשפטיים, הן לפחות כמו תורה מסיני", אומר לנו מנהל רשת מוסדות, שמאבחן בין הממונה החילוני, עמו ניתן להגיע להבנות, לבין זה חובש הכיפה הסרוגה, שבמקרה הטוב רק מדקדק בקוצו של יו"ד יתירה, (באשר למקרה הרע, ראה ערך דה-הרטוך. ואידך זיל סטור).

אחוזי אמוק

האם מדובר במקריות מדאיגה? לגורמים הבכירים עמם שוחחנו, נהיר וברור שלא. אלו האחרונים, רואים במינוי, מחטף נוסף, של שרת חינוך כושלת שמרגישה שזו לה סוף הקדנציה. לדידם, זהו מצרף נוסף במלאכת מחשבת, שמטרתה תקיעת מקלות בגלגלי החינוך החרדי, ואין כמו פקיד דתי כדי להוציא לפועל מדיניות של ממונה עוין חילוני. תשאלו את ראשי ישיבות ההסדר, שסבלו מנחת זרועו של ראש אכ"א אלוף (במיל.) אלעזר שטרן. בצה"ל, כמו באזרחי, המתכונת היא אותה מתכונת. גם התוצאה. זה בא לידי ביטוי במינויי הפקידים, כמו גם בהנחיות ובקריטריונים. במסמך דלהלן שהגיע לידינו, יש כדי להעיד על מטרותיהם האמיתיות של "הממונים מטעם". אלו שרוממות הפלורליזם והשוויון בפיהם וחרב הקיצוצים והאפליה בידיהם.

כמידי שנה, מוציא משרד החינוך מכרז לבחירת רואי חשבון לביצוע ביקורת עבור חשבות משרד החינוך, מיותר לציין, כי חלק הארי של הביקורות, מתבצע במוסדות החינוך החרדיים, כידוע ומפורסם.
ומי יבקר את המבקרים? ובכן, חשבות המשרד קובעת בסופה של כל ביקורת, מיהם המשרדים שלא עמדו בדרישות. כיצד קובעים זאת? על פי קריטריונים ברורים, המורכבים מנושאים שונים, שלכל אחד מהם, ניתן משקל יחסי, באחוזים, כאשר בסך הכל על המבקרים לעמוד ברף מינמלי, של שבעים וחמישה אחוזים.

כך לדוגמא, "יעילות ניצול השעות ועמידה במסגרת תקציב השעות לביקורת", כמו גם "עמידה בלוחות הזמנים", מקבלות כל אחת, משקל של עשרה אחוזים. ורק בתחום אחד, היחס בין מידת החשיבות למידת הניקוד, אינו פרופורציונלי בעליל. מהו הפלח שזוכה למשקל הגבוה ביותר? לקרוא ולא להאמין: "נתונים כמותיים ותחשיביים – כולל המקרים בהם יש צורך בקיזוז כספים בגין תשלומי יתר או בהשבה", לאלו, מעניקים במשרד החינוך משקל של ארבעים אחוזים. לא פחות.

ולמי שאינו אוחז ראש במונחים המקצועיים, המדובר, הלכה למעשה, בהנחיה ישירה לעורכי הביקורת, להפוך כל אבן, על מנת למצוא סכומים שקיבלו המוסדות וניתן להשיבם לקופת המדינה, תהא התנהלות המוסד ישרה ככל שתהא...

משרד שהמבקר מטעמו, יצליח למצוא תקציבים שכאלה ולהשיב את הכספים למשרד החינוך, ידורג אוטומטית כמי שלזכותו ארבעים אחוזים מתוך רף שבעים וחמישה האחוזים, שהוא נדרש לעמוד בהם. ומכלל הן אתה שומע לאו. משרד רואי חשבון, שלא יצליח להשיב לקופת המשרד נתחים מכבשת הרש, ייחשב אוטומטית, כמי שלא עמד בארבעים אחוזים מהרף הנדרש, ומשכך, לא יהיה באפשרותו לצבור את שבעים וחמישה האחוזים הנדרשים, על מנת להמשיך ולהיות מועסק גם להבא, על ידי המשרד.

המשמעות, כמו ברורה מאליה. משרד החינוך כמעט ומכריח את עורכי הביקורות, להעלות בחכתם מעשי מרמה וכספים שהועברו שלא כדין. ומה יעשה המבקר ולא ימצא חריגה, ביודעו כי במציאת קלקולים שכאלה, תלויה המשך העסקתו?

זוהי מציאות חיינו במדינת היהודים. כשמדובר בחרדים. קודם יורים את החץ המורעל, ורק אחר כך מסמנים את המטרה.

בתנועה מתמדת

מידי יום ראשון, הם עושים את המסלול מחדש. אורזים את הפקלאות בשעת בוקר מוקדמת, מתדלקים מלוא הטנק, ויוצאים לתור את הארץ, לאורכה ולרוחבה. לתור? לחרוש!

קבלו את צמד מלכי השטח של ש"ס. מי שקבעו ועוד יקבעו, את גורלם של נציגיה המוניציפאליים של התנועה הקדושה די בכל אתר ואתר.

מנכ"ל תנועת ש"ס ח"כ יעקב מרגי, ומנהל לשכתו של יו"ר התנועה דוד שטרית, מצויים בשנה האחרונה ב'תנועה מתמדת', סוג של תחזוקה, או אם להיות מדויקים יותר, פיקוח ובקרה. עד למועד בו תיאלץ ש"ס לבחור את מועמדיה לבחירות המוניציפאליות. הם מתכוונים לכסות כל מקום ומקום, בו יש לתנועה נציג ברשות המקומית, מדן ועד אילת (אילת, לא אלעד!).

הם משמשים לעיתים רבות ככותל מערבי, וכמנהגם של אי אלו בחורי ישיבות, גם מקפידים, לאחר כל מפגש ומפגש לקרוא ולפענח כל פתקה ופתקה שנדחפת להם לאוזן. השניים, משתדלים להיות קשובים, לא רק לנציגים, אלא גם, שלא לומר בעיקר, לאנשי השטח, הפעילים, מנהלי המוסדות מטעם, וראשי הרשויות, שבאים במגע יומיומי עם הנציגות הש"סית.

בניגוד לתנועה האשכנזית, הרי שבש"ס הספרדית, יש צורך בהרבה יותר מסתם סיבה טובה, על מנת להדיח נציג מכהן. רוב הנציגים המקומיים ממשיכים לקדנציה נוספת מכוח האינרציה. ומשכך אין לתמוה, מדוע במרבית המקומות מספיקה שעה עגולה כדי לסמן 'וי' ולהמשיך הלאה, בבחינת, אין לך מועמד שאין לו שעה. רק בשבוע האחרון, הם התחילו את המסלול בהוד השרון, המשיכו לישובים צורן ואליקים, הצפינו לצפת וסיימו בחצור. ממש, "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה", בתקווה שגם הסיפא המקראית תתקיים בהם: "כי לך אתננה".

מרגי ושטרית מקפידים לדרוך בכל פעם ופעם על דל"ת אמות חדשות. אך יש גם יוצאים מן הכלל, אותם מקומות אליהם הם נאלצים לשוב שנית. וזאת למודע, כי נציג אשר יזכה לחזות בזיו פניהם בעירו פעמיים, אות היא כי כיסאו מתנדנד וחורק.

את שבעה עשר בתמוז האחרון שחל ביום ראשון – יום הסיורים הרשמי, הם עשו בערי הצפון, ובדרך חזור 'שברו' את הצום בתפילת ערבית וטעימה קלה באחת מערי המרכז. מאחר והשניים כבר ביקרו במקום מספר שבועות לפני, עשתה לה השמועה כנפיים. המיסרונים במכשירי הסלולרי הטרף של עסקני אותה עיר, העבירו את המסר ולפיו, הגיעו השניים שוב לעיר, על מנת להדיח את הנציג הש"סי המכהן. רק לאחר מספר שעות של חרדה, שגרמו לנציג המקומי להאריך את הצום בשעות ספורות של מתח וציפייה, התברר כי מדובר היה בסך הכל בחניית ביניים, ולא בביקור שטח נוסף על המשמעות הכרוכה בו.

את הנתונים, בעיקר אלה השנויים במחלוקת, הם מגישים מידי יום רביעי ליו"ר התנועה. לפני ישיבת 'פורום שרינו', הם יושבים בשש עיניים, מעדכנים, מחווים דעה ובדרך כלל, מקבלים אור ירוק - להרצת המועמד לקדנציה נוספת. במקרה של הוצאת כרטיס אדום והחלפת המועמד, זהו כבר סיפור אחר לגמרי. דיונים, ישיבות, ואפילו זכות שימוע לנציג המיועד להדחה. ש"ס, כמו תנועה חברתית אמיתית, מתייחסת לנציגיה (בדרג הזוטר בלבד. תשאלו את דרעי), כפי שראוי היה שההסתדרות, תתייחס לעובדיה...

כיבושי המשמרת הצעירה

בא לשכונה בחור חדש. וזה לא רק אורי מקלב שביקש לבטל השבוע את טקס הפרידה מעיריית ירושלים, לקראת השבעתו ביום רביעי הבא (הלך החופש). "אני לא אוהב פרידות, ומקווה שהכנסת תהווה המשך ישיר לעירייה", הוא אמר רק לפני שבועיים, ביום קיום הרוטציה, לכותב השורות. אוימר ועוישה.
דגל התורה, בניגוד לש"ס, היא תנועה שאנשיה מרובים וג'וביה מועטים. לא פלא אם כן, שבשבועות האחרונים, ניטש קרב של ממש על זהות היועץ הפרלמנטרי הבכיר של מקלב. אם תרצו, האיש המקביל למוישה שיפמן בלשכתו של גפני. גזבר דגל התורה, שעל פיו יישק כל דבר העברה תקציבית וחקיקה פרלמנטרית בתנועת הדגל.

מידי שבוע, כאילו מדובר במקום עבודתם הקבוע, מתכנסים חברי 'המשמרת הצעירה' של דגל התורה, בלשכתו הקטנה והצרה מלהכיל של המזכ"ל מוישה גפני, בכנסת ישראל. ביומא דפגרא (פגרת הכנסת, כמובן), לעיתים בכלי תעבורה אחד, הם מוצאים עצמם בדרך ללשכה המרווחת יותר, במשרדי התנועה בבני ברק. ההרכב הבסיסי, כמעט תמיד זהה. סוג של מועדון חברים. רק זהות האורחים משתנה. פעם מדובר ביענק'ל גוטרמן, פעם ביצחק פינדרוס. כל שבוע והאורח שלו. מי שמגיע ללשכתו של גפני, יודע שהוא מקבל על עצמו כעסקת חבילה, את המפגש הבלתי נמנע עם חברי המשמרת הצעירה.

מדובר בחבורה מגובשת, שכמעט בכל מקום תראו אותה בצוותא. ברגעי שפל בביתר, כמו ברגעי שיא בנתניה (ומי יודע כיצד זה יסתיים בראשל"צ, לשם מוכוונת החבורה על ידי מזכ"ל התנועה). מי ומי בחברים? ישראל גולומב, מזכיר סניף 'דגל' בביתר ומזכיר פורום ראשי הרשויות החרדיות בשלטון המקומי, מנחם שפירא ('מנש' בשבילכם), מנהל המחלקה המוניציפאלית של דגל התורה וחבר עיריית מודיעין עילית, זליג אורלנסקי (עם הפנים אחורה לחינוך העצמאי) ואיציק ברנר מנהל הלשכה לפניות הציבור של דגל התורה בירושלים. על מלאכת קבלת הפנים מנצח, היועץ הפרלמנטרי הנמרץ וחבר החבורה שמוליק גרינברג (עם הפנים קדימה לעיריית בית שמש).

בדגל כמו בדגל, אחרי מאבקי לובינג לא פשוטים בינו לבין מתמודדים אחרים, זכה גולומב בתפקיד היועץ הפרלמנטרי הבכיר של ח"כ מקלב. את העבודה השחורה, הוא יעשה מעתה מהלשכה עליה קיבל השבוע את הפיקוד, וחזקה על בחורצ'יק ממולח ופיקח כגולומב שיידע את מלאכתו. אך אל דאגה. כבסיס האם לפעילותו העסקנית תמשיך לשמש לשכת המזכ"ל בחדר מס' 1424 בקומה הראשונה של בניין הכנסת. לשם, תראו אותו, ממשיך להגיע מידי יום שני, מטכס עצה עם בני החבורה, בדרך ליעד הבא.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!