מילה טובה אחת

אי שם בין המצרים מעבר לקו הירוק ניתן האות לחגיגות הענק. העיר ביתר עלית מחויכת ועליזה בימים אלה כפי שלא היתה במהלך כל השנה האחרונה. ענני הפגרה הקייצית שהוציאו את ממשלת אולמרט לחופשה כפויה הביאו בכנפיהם את הבשורה לעיר השלווה: מכרזי הבנייה למאות יחידות הדיור ייצאו סוף סוף לדרך.

זה לא לקח יום ולא יומיים, לא חודש ולא חודשיים. עשרה חודשים של עיכובים והתעמרויות, אילוצים מדיניים שהחלו בנימוקים דיפלומטיים שתחילתם בהליך אנאפוליס שקבור אי שם בנבכי הפרוטוקולים, דרך ביקורו האחרון של דוד סם האמריקאי, עבור לגברת הפרו פלסטינית קונדוליסה רייס שהתחננה לאולמרט לבל יכלים פניה אל מול הפלסטינאים ותחילת המשא ומתן עם הסורים, והסתיימו במכשלות הפוליטיות שבאו לידי ביטוי, בין היתר, בכבדות ידו של שר הביטחון שגרר את חתימתו על פני שבועות ארוכים ובכך הותיר על כנו את מנעול הנחושת כבד המשקל שהוטל על התפתחותה של העיר החרדית ביתר עלית.

רק בבוקרו של כ"ז תמוז האחרון צירף ברק את חתימתו ונראה היה כי הישועה מנצנצת. אבל בעירית ביתר לא הזדרזו לחלוץ את פקקי השמפניות. עד שלא נראה מכתב, לא נאמין, אמר איש שלומי אמונים שלא נתן אמונים. בש"ס אמנם אוהבים לחגוג כל שלב ושלב במעגל ההצלחות אבל גם שם הבינו כי יש גבול למספר הכותרות שהם מסוגלים להנפיק לביטאון האגודאי וכי את הספירה המעצבנת הזו יש כבר להתחיל לאחור.

יממה לאחר מכן פוגש אריאל אטיאס את עמיתו במשרד השיכון, זאב בוים. "נו, מה הסיפור"?, מקשה בפאתוס, מנסה לעמוד על האילוץ הסדרתי הבא. "תשמע, אומר לך את האמת", עונה לו בוים ופוכר ידיים לצדדים. "אהוד ביקש ממני לחכות עד שיחזור מוועידת מדינות הים התיכון".

בש"ס שמעו והתפוצצו מזעם. "עוד פעם הצגות. בכל פעם שראש הממשלה רוצה להתחמק הוא נוסע לחו"ל לאיזו וועידה ערבית וידחה אותנו עד לוועידה הבאה", התבטא שם מי שהתבטא. גם הגר"ע יוסף עודכן והתבטא במילים חריפות כנגדו. אבל את הנעשה קשה היה לשנות.

אהוד אולמרט חזר לארץ, שמע את הקולות והברקים ובשיחה עם מקורביו מוציא את כל תסכולו על יו"ר התנועה הקדושה. "ישי עושה לי את המוות. הוא כבר סימן את המטרה ליציאה מהקואליציה ערב אנאפוליס בלחץ הימין וכל הישארותו כאן היא בשביל לחלץ ממני דיווידנדים פוליטיים. מה לא נתתי לו?! הם יודעים בכלל כמה אש חטפתי שהקמתי את משרד הדתות?! הכל הוא קיבל והוא ממשיך לאיים עלי בפרישה ובפיצוץ הקואליציה.

"ברק מפחד מבחירות פחד מוות. אבל הוא רואה את הפיצוצים והמהומות של אלי ישי ולא יכול היה להישאר אדיש. ברק מרגיש שהוא חייב להוביל. לעשות מעשה למרות שזה עלול לחזור אליו כבומרנג". בהמשך הביע את כאבו על כך שישי אינו מתייחס לאילוצים המדיניים שהוא נתון בהם. "הוא לא מבין שאצל ערבי חלקת אדמה משתווה לגוף ונשמה?! בכל פעם שאני מעדכן את האמריקאיים והאירופאים לפני כל הפשרה, ההתייחסות היא כמו לאחר פיגוע".

בשיחה אחרת עם אחד משרי קדימה המקורבים ביותר אליו, תמה רה"מ על התנהלות ש"ס מולו. "ההסכם הקואליציוני שנחתם עמם פרוס על פני ארבע שנים. שלושה סעיפים מתוך ארבעה קיימתי בתוך פחות משלוש שנים (חוק העברת סמכויות בתי הדין הרבניים עדיין לא עבר בלחץ העבודה מ.ב.). אז אני ראש ממשלה שמקיים הסכמים או לא?", נאום הברבור הגוסס.

ואז הגיע הערפל הגדול. אהוד אולמרט הודיע על סיום דרכו בממשלה. בתנועה הקדושה היו כאלה ששמחו על הטיימינג. הבינו שמיצו עצמם בממשלה, סגרו על כל הפינות האפשריות וזה הזמן לצאת קצת להתרענן, ומי יודע, אולי אף להשתדרג. אבל היו גם כאלה שגרסו כי העסקים הכי טובים בעיר נסגרים רק עם אהוד אולמרט, וחבל על כל דקה שהוא לא כאן עמנו. אלה לא חיפשו סיבות מיוחדות להישאר בקואליציה אך גם לא חיפשו אמתלאות שונות ומשונות לצאת ממנה. הסבורים כך הבינו כי אהוד אולמרט, המבין רק את שפת הפוליטיקה לא ינקוף יותר אצבע למען הישגים שעולים לו בכאב ראש ולו הקלוש ביותר.

לפני כשבועיים התיישב אריאל אטיאס על הווריד של אהוד אולמרט וניסה שוב את מזלו. הוא הגיע אליו ללא ציפיות של ממש. שר התקשורת ידע היטב שרה"מ אינו מחויב לכלום. אבל אהוד אולמרט הפתיע. "אני מבטיח לגמור עם זה עד סוף השבוע". במהלך סוף השבוע עדכן ראש הממשלה את האמריקאיים בדבר ההפשרה הצפויה והמהלך החל לעבור לפסים מעשיים.

יום א' בשבוע שעבר, ישיבת הממשלה. רוני בר און, כלב השמירה הנאמן של אולמרט מגיש בפני הממשלה קיצוץ רוחבי על סך ששה אחוזים בכל משרדי הממשלה. טרם החלה הישיבה משגר אטיאס פתק מקופל לראש הממשלה. "מה קורה עם ביתר", שרבט על ניר מקומט שמצא בחיקו. "תצביעו בעד הקיצוץ", משיב אולמרט בגב הפתקה. "בשום פנים ואופן. לא תעשה מאיתנו צחוק ותסחט אותנו אלף פעמים על כל הבטחה", ענה אטיאס.

"תצביעו לפחות בעד נוסחת הפשרה", ניסה שוב אולמרט את מזלו. "חד משמעי לא". הדיאלוג הסתיים וההצבעה נערכה לקול התנגדותה של ש"ס. ברם, זו היתה בדעת מיעוט וההצבעה זכתה לרוב (שמאוחר יותר התבררה כרוב שגוי – ראה בעמודים הבאים בראיון עם השר יצחק הרצוג).

בתום ישיבת הממשלה טיפס אטיאס ללשכת אולמרט לשיחה ממושכת. השיחה נסבה סביב יחסי ש"ס-קדימה ועלו בה סוגיות פוליטיות רגישות נוספות שהשתיקה יפה להן. בתום השיחה הבטיח אולמרט כי למחרתו של יום הוא חותם את הסיפור הביתרי. "לא רוצה להישאר עם הכתם הזה אל מול הגר"ע יוסף", אמר לאטיאס. במקרה הזה עמד אולמרט במילתו ושוחח עם בוים על ההפשרה הצפויה. בסיום הפגישה המדינית עם אבו מאזן יצאו המכרזים לדרך והעיר ביתר צהלה ושמחה.

"לא צריך להתבייש לומר את האמת", אומר השר אטיאס. "בסופו של יום היה אהוד אולמרט פייר איתנו ומותר לומר זאת בקול רם, כי בכל זאת מגיע לו מילה אחת טובה".

התקדים הקויפמני

תחילה הכל נשמר בסוד. בכירי המפלגה ראו את מופז מתרוצץ בכפרים הערביים, עושה את העבודה שפואד עשה בצידו השני של המתרס בימיה העליזים של העבודה, וגורף קופונים בזה אחר זה, אך הם בחרו למלאות פיהם מים ולשתוק. אם הבוס הבליג, אזי מה להם לדאוג. כעת, משהסתלק הפטרון מזירת הקרב, נאלצו הבכירים להסיר את הכפפות והחלו לזרוק בוץ איש על רעהו.

דילים, קומבינות, רחיצת ידיים עם קבלני קולות, הבטחות עתידיות והורדת השמים, הארץ וכל צבאם מובטחים על ידי עושי המלאכה בקדימה, רוחשות השמועות העקשניות ומכוונות את חיציהן לסמן הימני בה. מופז שומע את קולות המכפישים המריחים את ניחוחות הארגזים ומתפוצץ על היריב. "לא, אני לא אגרר להשמצות אישיות; אנחנו יודעים הטיב מי מכפיש אותנו ומדוע", אומר במופזיות תמימה מה ואינו מבין מדוע כולם מסתכלים עליו כברווז מנופח במטווח.

בטבורו של החור השחור הזה נכנסים בלאט עוטי החליפות השחורות. זה לא גימיק פרי דמיון הזוי. זו מציאות עגומה. הסיוט החרדי שחגג בתקופות הזוהרות של שרון ונתניהו משכפל עצמו שוב במהדורה בתרא. השטיקים אותם שטיקים והטריקים אותם טריקים בעלי הניחוח הליכודי המוכר. חכו למהדורות החדשות הססגוניות שעוד תחגוגנה על זה בקול רעש גדול. בינתיים, הם שומרים על פרופיל נמוך.

הם צעירים אנרגטיים יושבי אוהלים המתייגעים בהוויות אביי ורבא בשעות היום והלילה ומעולם לא טעמו טעם חטא פוליטי. יש להם שמץ של מושג מיהו מופז שאול. אין להם שמץ של מושג את מה הוא מייצג, לפני מי הוא עומד ועל שום מה הוא בא. אינם מבדילים בין דין לדיל, בין חוק לחול, בין מצעדי חיים למפקדי ארגזים ובין ביצה שנולדה לזו שאף פעם לא תבוא לעולם.

אבל הם יודעים היטב לאן הוא הולך ולאן הם הולכים. הם הולכים ליזום מהלכים, לבחוש בקדירה הרותחת בפעולה בת דקה וחצי, בנקיטת הצהרה קלה, לנסות ולהשפיע במדינה החילונית צרת העין ובעצם לתת פייט אמיתי למתפקד החילוני הפוקר הכופר. מן סוג של שכרון כוח שעושה להם את זה, יש כאן אמצעי קליל שבנקל מקודש למען המטרה. אם זה לא אידיאל, הם אומרים, אז מה זה בדיוק אידיאל?!

ובכלל, אין קל מלאמץ את האידיאל המשודרג הזה שעה שעולם האידיאות האותנטי הולך ומתכלה. בישראל המודרנית האידיאל פסה. מונח שמקורו בימי הביניים החשוכים. משהו שהיה ואיננו עוד. לפחות לא במימי הפוליטיקה העכורים של 2008. נגוז ונמוג לאן שהוא יחד עם מקימיה הציוניים שהתנדפו להם באבק העולם כלא היו. אין חזון. אין אג'נדה. הכל קוסמטיקה. וכי מישהו מבין המתמודדים בקדימה דיבר על הקצאת משאבים לחינוך המידרדר? מישהו צייץ בגין תוכניותיו העתידיות בתחום שירותי הרווחה?

רוצים דוגמה נוספת? צו השעה העכשווי של המתמודדים, למשל, מצדד בהתרחקות והסתייגות מהגדלת קצבאות הילדים. את כל ההבטחות המגומגמות לש"ס בעניין הם מצניעים מתחת לשולחן והן יישלפו רק כשממש לא תהיה ברירה. היום מדברים ודוחפים קדימה רק את מי שיצליח להרכיב ממשלה חלופית ובונים רק על מי אשר לו הכוח והתעוזה ללכת לבחירות כלליות ולהתנגח ראש בראש עם היריב בקרב השוורים האכזרי. העיר רבתי עם היתה ונותרה כאלמנה.

לדברי אחד מקבלני הקולות החרדיים מדובר בכ-6,000 מתפקדים חרדיים. מספר עצום לכל הדעות גם אם הוא משוער ועדיין לא סופי, כשסביר להניח כי סלסלת השמות תתברר במרוצת הימים כמתובלת בלא מעט טשולנט וקוגלים. הצצה בספר המתפקדים תעיד על כך, כי רובם של המתפקדים החרדיים מתרכזים בבירת ישראל, אך אלו אינם יושבים בדד. לדברי קבלן הקולות החרדי קיימים כמה אלפי מתפקדים חרדיים הפזורים בכל רחבי הארץ.

וכיצד מתרגמים את מעוף הדמיון למספרים ולתוצאות? אין לדאוג. בעזרת השם יהיה בסדר, אומר הפתגם השגור בפי המון העם וגם כמובן בפיות מופז את לבני. וליתר דיוק: בעזרת הרבה שמות וכמה שיותר. מופז חזק בשטח, לבני בצמרת. זה לעומת זו חותרים ליותר שמות, ליותר עזרה. זה מלמעלה זו מלמטה. בעזרת אלו, ורק אלו, ידורג הראשון ראשון והשני שני. כך מנצח נולד וכך נולד מפסיד.

אי שם בדרום הארץ במהלך השבת האחרונה, מ', חבוש בגלגל שבתי (שטריימל בלע"ז), הקיש באצבע צרדה תלמודית וניסה להסביר לנו במה בעצם מדובר. לעורר אותנו מ'הבועה החרדית', שלדבריו, בה אנו שרויים. "תשמע, יש כאן חלון הזדמנויות נדיר להשפיע על המצב במדינת ישראל", אמר לנו בנאורות ישראלית-חרדית (תמהיל מוזר לגמרי אך מוכר). "אנו יכולים לעזור למופז להיבחר ובבוא היום הוא יזכור לנו את תמיכתנו. זה חשבון מתמטי של אחד ועוד אחד", אמר לנו בלהט תוך כדי ניסיונו לשכנענו בצדקת דרכו.

ויש גם את ה'מפוקחים' שביניהם. "אני עושה את זה בשביל האטרקציה. סתם. ממש סתם. אני אוהב לבחוש בזה. זה פשוט מסקרן אותי". בחלוף יום-יומיים אף ימצא באקראי בתיבת הדואר האישית שלו את מכתב התודה העמוק של שאול. הפרצוף המופזי המחויך שניבט מתוכו עשוי להציף את המתפקד ברגשות של אושר והשתתפות באטרקציה. הנה, יאמר לעצמו, יש לי פרטנר לריקוד הקייצי שלי.

ולצד החכם והתם, לך תדע אם רגליו של זה שאינו יודע לענות לא נעדרו. לא שמענו ולא ראינו, אבל גופנו נאחז חלחלה רק מלדמיין את תסריט חקירות המשטרה הכאוב, את הניחוח הפלילי שדבק בהם כשחרדים תמימים ושאינם תמימים ישבו זה לצד זה בחדרי החקירות עם הלשון בפנים ועם הקישקעס בחוץ. לך תדע אם קיימים עובדי מדינה משלנו הסבורים כי משכורתם העתידית תלויה ועומדת בראש הממשלה הבא ופוקדים אברכים מאנשי שלומנו לאנשי שלומם תמורת נזיד עדשים.

חודשים ספורים יגידו כיצד זה ייגמר. שיני המקלדות יעבדו שעות נוספות על התחקירים השמנים ומי יודע מי יהיה הקרבן הבא של התליין התורן. מלבד הפקפוק הגדול שבהתעסקות הזו, התחושה המעצבנת הזו, המעוררת חשש מהבלתי נודע אך צפוי למדי, מקננת היום יותר מתמיד בליבותינו ובליבות כולנו.

הטשולנט של לבני

בעוד הכל תמהים איכה, אוי מה היה לנו בליכוד ואיכה זה קורה לנו שוב, יש מי שממש, אבל ממש מסרב להיפגע ולחשוש. סביר להניח שהפעם לא ניחשתם, אבל שוב מדובר בח"כ ר' אברהם רביץ, שתמיד ישמיע את התשובה אליה לא ממש צפית וציפית.

"תראה, אני לא אוהב את זה", אומר רביץ ומביע את הסתייגותו העקרונית מכך, "תאר לך שמישהו היה הולך ופוקד צעירים חילוניים ליהדות התורה (בהנחה שיהיה פעם פריימריס ביהדות התורה, פולט רביץ באנחה גדולה. מ.ב.) כדי להשפיע על יחסי הכוחות בה. אני חושב שאנשים צריכים לכבד את הדעות שלהם ולא להתערב בסיעות לא להם".

ברם, לצד הסתייגותו המתונה האמורה מבטל רביץ במחי יד את התופעה, שלדבריו איננה אפילו בגדר תופעה. "אני לא מאמין בתופעות האלה. ישנם כמה מאות חרדים ברחבי הארץ שבתמימותם או בטיפשותם מצטרפים למפקד בקדימה. נו, לכן אני אבהל וירטון?!. אפילו משה פייגלין שניסה להשתלט על הליכוד מתוכו לא הצליח לטעת בה שורשים ואין לו כל השפעה משמעותית בה. חבל לבזבז אנרגיה וכוח בכדי להילחם נגד התופעה הזו. אני יודע שאוהבים לדבר על זה ולכעוס אבל זה לא שווה את עוגמת הנפש".

תחת ההתעסקות בסחי החרדי של מופז מבכר זקן הסיעה לומר כמה מילות פרידה על ידידו אהובו ראש הממשלה אהוד אולמרט שסופר את ימיו האחרונים בתפקיד. "כעת מתברר שאהוד אולמרט היה ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה אי במדינת ישראל במובנים רבים. כולם אומרים זאת". (מי זה כולם, לא שאלנו).

ואם בהטחת אשמות עסקינן, אזי רביץ מעדיף את ההלקאה העצמית. "אם הציבור החרדי היה יודע כיצד להתנהג איתו הוא היה מקבל את כל מה שהוא אי פעם חלם להשיג, ובזאת אני מאשים אך ורק את הציבור החרדי". ככה, ללא סנטימנטים.

כשרביץ מציץ על רשימת היורשים העתידיים הוא מסמן את ציפי לבני. לא מתוך העדפה אלא מתוך היכרות מוקדמת וסתמית שאינה מצביעה על דבר וחצי דבר בבוא היום. אחד הצמתים בהם נפגשו השניים היה בישיבה המשותפת בקבינט השירות האזרחי שהקים אריק שרון בהיותו ראש ממשלה בו רביץ הוצב כחבר ולבני שימשה כיו"ר. "מלבד זאת, היא ניהלה לא אחת משאים ומתנים בינינו לסיעת הליכוד בשעתו ובהצלחה לא מבוטלת", מספר רביץ.

לא שאלנו לאיזה משא ומתן כוונתו אך מעשה טוב שהיה כך היה: היו אלה ימיה היותר יפים של יהדות התורה שהיתה מחוזרת על ידי שרון לאחר שניתק את טומי לפיד ונעריו ממנעמי השלטון בתקופת טרום ההתנתקות. יהדות התורה מצאה עצמה ישובה באינטנסיביות אל מול צוותות המו"מ מטעם הליכוד שלא הרפו.

את אחת הפגישות שהתרחשו באותה תקופה בין שני הצדדים איש מבין המשתתפים בה לא יכול עד היום להסיר מזיכרונו. היה זה לילה שחור-לבן עמוס עליות וירידות ורווי קטטות. משרדו המפואר של יורם ראב"ד, מי שכיום נמנה על מובילי הקמפיין של ציפי לבני, הכיל את השחקנים מזכיר הממשלה דאז ישראל מימון, קובי הבר מהאוצר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז אילן כהן, רבקה פאלוך שהוצבה על תקן יועצת ראש הממשלה לענייני חרדים והמומחית ל"מצבים מיוחדים" חכ"י יהדות התורה וכמובן, ציפי לבני.

האינטרסים היו מנוגדים. התחושות היו מעורבות. הישיבה החלה בשבע וחצי בערב, ונראה היה שאין לה סוף. "בבקשה", אמר מי שאמר, "יש לכם סבלנות, גם לנו יש. נשב עד הבוקר". וכך היה. ישבו, ודיברו ושרבטו על החינוך החרדי ועל התקציבים ועל מה לא.

עם הגיע עת חצות אזלו המצהל'ך שסיפקה פאלוך מבני-ברק ואת החברים פקד רעב קל. נהגו של אייכלר יצא דחוף ובהול להביא מכל טוב מעדני בני ברק שכללו טשולנט, קוגל, לאטקעס ומה לא. לאחר שהופיע ובידיו מיני התרגימה פרץ וויכוח קל על איכות הכשרות בין כמה מח"כינו, אך לא חלפו הדקות וכולם התמוגגו בצלחות.

היחידה שלא היתה שותפה לחגיגת הטשולנט היתה לבני. זו ציינה ש"הטשולנט של אמא שלי יותר טעים". כולם הנהנו. הטשולנט אכן לא היה משהו. מאוחר יותר התברר כי השלכותיו אף היו גרועות למדי: בחלוף הדקות, מבלי משים לב, נמסה אחת מצלחות הפלסטיק שהכילה את הטשולנט. בעל הבית, עורך הדין ראב"ד, הביט בעיניים כלות על השמן שנשפך ונספג בעץ המהגוני של השולחן היקר והמהודר של משרדו והתקשה להישאר מרוכז בהליך המשא ומתן.

הלילה הארוך ומורט העצבים הזה לא הסתיים כאן. רביץ, שראה שהמו"מ המייגע לא מוביל לשום כלום, פתח בהצעה משלו ולפיה תיכנס יהדות התורה לקואליציה לתקופת מבחן וללא תפקידים. אומרים שהצעקות הרמות שהיו בחדר באותה שעה ראויות להיכנס בשקט לפרק המרכזי בספר מלחמות היהודים למלכות יהדות התורה.

מאותה פגישה טעונה כמובן שלא יצא שום דבר למרות ניסיונות הגישור של הגברות לבני ופאלוך. אך כידוע, בסופו של יום הצליחה יהדות התורה איכשהו להשתחל לקואליציית שרון מה שלא נעשה בקואליציה האחרונה.

סיפור טוב אך למגירה בלבד. "רק מעשיה העתידיים יוכיחו את כוונותיה האמיתיות", אומר רביץ ומוסיף כי השאלה הגדולה תהא באיזו מידה היא תוכל להתגמש לדרישות הציבור החרדי. לא ברור מה יקרה כעת, לאחר שרוני בר און מהאוצר (שבדרך כלל יודע להמר על הסוס המנצח) הכריז על תמיכתו בה. האם קיים סיכוי לחלץ את קצבאות הילדים? לא ברור. מה שבטוח הוא, כי לא על צלחת טשולנט חמה אחת, טעימה ככל שתהיה, ייפול דבר.

טורו של מאיר בר מתפרסם בעיתון 'מרכז העניינים'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!