יש עולם מחוץ לפוניבז' וויז'ניץ

1.
שושן-פורים תשמ"ו, ירושלים.

גוש שחור מכסה את עין הארץ, מכיוון 'מחנה יהודה' עד ה'תחנה המרכזית'. מאות אלפי חרדים צעדו לבושי חג, בעיצומו של יום הפורים הקדוש, אחר מיטתו של גדול פוסקי העם היהודי, מרן הגר"מ פיינשטיין. בכיו המר של הידיד הגדול מרן הגרא"מ שך בהספדו – כאילו התנפץ אל המשי של רבבות הקפוטות והשטריימלים החגיגיים, ויצרו אווירה סוריאליסטית, בלתי נתפסת.

ניצבתי אותה עת בקרן רחובות 'שרי ישראל' 'מלכי ישראל'. בצומת הזו עצרה המשטרה את תנועת האוטובוסים והרכבים. נהגי אוטובוס, שעבודתם העניקה להם את הסגולה לא להיאבק עם מציאות, דוממו את המנועים וירדו להתארגן בחוויה המוזרה. אחד מהם אמד את הנחיל העצום ששטף את מרחב העין, וניסה למצוא את עצמו בחוויה המוזרה:

"איך אמרת, קוראים לרבי הזה?"

"הרב משה פיינשטיין".

הוא מנסה להתמצא:

"הרב, איך אמרת? פייגיינש... תגיד, הרבי הזה, הוא היה הרבי של ירושלים או הרבי של פוניבז'?"

"הוא היה", משתטה אברך לידי ומסביר לו, "הוא היה הרמב"ם של דורנו".
הנהג מושך במבוכה בכתפיו. ה"רמב"ם של דורנו" מעניין אותו כמו הרמב"ם המקורי מקהיר. הוא חוזר במהירות אל האוטובוס, אל המחוזות המוכרים לו יותר, 'גלי צה"ל' וסיגריות 'פרלמנט'.


2.

ובאותה שעה סיכמו ברשתות הרדיו בצורה בהירה ומעמיקה יותר את האירוע. זה נשמע כך:
"הלוויה של רב מארצות הברית, יוצרת היום בבירה הפרעות לזרימה התקינה של התנועה, נוצרו פקקים גדולים, והשתבשה צעדת ה'עדלידע'. נהגים המבקשים להגיע למרכז העיר, יפנו בצומת... מזג האוויר מחר ללא שינוי ניכר".


3.

ולכן, ולכן צריך כל-כך דובר חרדי.

צריך את אליטוב, שיאמר לאלפי חוגגיה הנבערים של העד-דלא-ידע, שהרב משה פיינשטיין אינו חוויה טורדנית, שנולדה לפני 89 שנה ברובע אוזדה במינסק, ועבר בימי חייו 300 פעם על כל חלקי השולחן-ערוך עם נושאי כליו, וחיבר ספר פסיקה שילווה את העם היהודי לדורות עולם - רק כדי להפריע לזרימת התנועה ברחוב יפו בעיצומו של קרנבל ה'עד-דלא-ידע'.

ושמותו של עמוד הפסיקה היהודי, אמורה להיות חדשה מרעישה ומרכזית יותר, מתחזית מזג האוויר.
ולכן, כל-כך כל-כך לא משנה אם הדובר המיוחל יהיה נציג ה'שונאים' או ה'מחבלים', ומה השקפתו על יורשה של חסידות ויז'ניץ.

ולכן כל-כך לא משנה אם ליטאי, חסידי, או ספרדי יספר לעולם החילוני המלגלג, עד כמה הלגלוג שלו נבער.


4.

בעקבות מאמרי בדבר הצורך בדובר ליהדות החרדית, הותקפתי השבוע על-ידי ידידים מכובדים,שלגלגו/בקרו/התפעלו מהרעיון.

הנה כמה מהטענות:

הצגת מספר הטלפון של הגר"י אפרתי – היא חדירה לרשות הפרט. בפרט 'פרט' נכבד כל-כך, והיא גם נושאת גוון צהבהב.

ראשית, פרסמתי את המספר הלא פעיל של הגר"י אפרתי. ובאשר לחוסר המכובדות של הצגת המספר – טענה ראויה מאוד. צר לי.

טענה נוגעת ללב, שהיא יותר מאשר טענה, מעין קריקטורה-מאפיינת של הפרהסיה החרדית, הופנתה אלי ביום פרסום המאמר, ברבע לשש בבוקר, על-ידי אברך מבוהל מפתח תקווה:

"מדוע מנית את השמות של גדולי התורה שיקבעו בעניין: מרנן הגרי"ש אלישיב, האדמו"ר מגור והגר"ע יוסף, אתה דילגת על שמו של מרן...! ומה עם בזיון התורה?"

טענה מוחצת, ידידי. אבל לא היית צריך להעיר אותי בשעה כזו.


5.

הטענה השכיחה היתה, שאם ל'ועד בית' אי-אפשר לבחור נציג מוסכם בחברה החרדית המפוצלת, איך ניתן להסכים לנציג שידברר את החברה כולה?

טענת הבל. הבל ורעות-רוח. הדובר אינו אמור לייצג דעה או קפריזה - ירחם השם - כזו או אחרת ב'גבעת הישיבה', ב'חינוך העצמאי' או בקרית ויז'ניץ. או ליצור שלום-בית.

מדובר בדובר שידבר אל הלב החילוני, שאינו יודע איך מאייתים בכלל את המילה 'ויז'ניץ'.
החילוני המצוי נדיב-לב בהאצלת סמכויות: הוא רואה בכל חרדי, נציג אותנטי של כל עוול המתרחש ברחבי העולם התורני.

כל לבוש-שחורים הוא נציגם הרשמי של פרחחי רחוב יואל וצמיגי ההפגנות האוויליות שלהם. כולנו זורקי-אבנים מכביש בר אילן, ו'תלמידיו' של ה'רב' המטורף שהתעלל בילדים.

לפני כעשרים שנה כשל רב פלוני בחטא. התקשיתי באותם ימים לעבור באזור חילוני:

"נו, והרבי שלך מה? כולכם אותו דבר..."

ולא עניינה אותם כמובן העובדה, שבמקרה אפילו לא ידעתי את שמו הפרטי של "הרבי שלי".


6.

בשנת 99' הופק בארץ סרט אנטי-חרדי נורא, 'קדוש'. הסרט גרף פרסים והוקרה גדולה באירופה.
'קדוש' הכריז מאבק ארסי - בהלכה היהודית, על-ידי שימוש ציני בחומר השחוק ביותר בברנז'ה: ניצול דמע ורגשנות הצופה. הוא דן בסיפורו 'קורע הלב' של זוג שחי באושר עשר שנים, ילדים לא נולדו לו; וכיוון שההלכה מחייבת לאחר עשר שנים לגרש את האישה - התנפצה זוגיותם לרסיסים, ניפוץ שגרר עימו נהר של סבל ודמע, ורווחים קלים לכיסו של עמוס גיתאי, הבימאי.
בעקבות התהודה העזה שהסרט יצר, כינסה התקשורת בישראל סימפוזיונים מעמיקים על מעמדה הנרמס של האישה החרדית. 'חוזרות בשאלה' סיפרו על חוויות 'משפילות' שעברו. נמצאה, כצפוי, דוסית-מחמד שסיפרה, עד כמה יש דווקא פה ושם חרדים שהם 'בסדר'.


7.

ולא נמצא אז אף אדם שיקום ויצביע באזני התקשורת הנבערת, על הפרט הזניח, שפשוט אין הלכה כזו בנמצא! איש אינו חייב לגרש את אשתו העקרה לאחר עשר שניות עקרות!

זו היתה עלילת-דם בגלגול מודרני, מעודכנת לצבריות-הישראלית הרעננה, אבל תוך שימוש באותם חומרים עתיקי יומין:

ניצול בורותם העלובה של מיליוני צופים, עם נופך מודרני: 'קדושת' האמנות. מותר בשם האמנות, להכפיש ציבור ענק בשקר גס ונבער, להסריט אותו בעולם כולו - וגם לקבל על הבערות הזו פרסים.

אני מנצל את ההזדמנות והבימה הזו לומר לגיתאי:

שקרן עלוב-נפש. השב את הפרס. בעולם האמנות מקובל אמנם לקצור פרסים ותהילה על יצירות של רשע. אבל גם שם אין מקבלים פרסים על בערות.


8.

אני מודע לקושי הנורא להיאבק באויב כזה. אין דרך להחדיר למיליונים המנגבים חבילות טישיו, מול ה'אופיום' המודרני, והתאהבו במצוקתו קורעת-הלב של הזוג הערירי החרדי, מה אומרת ההלכה.
דמעה רגשנית היא תמיד כוח חזק, קליט, אלים - מאמיתות יבשות, חסרות צבע ודמע, ומציטוט פסקי 'שולחן ערוך'.

בגלל זה אנחנו צריכים את שלוות הנפש והשפה הקליטה והמתמצתת של, למשל, יוסי אליטוב. או למשל, הרב נויגרשל. שיתייצבו בשלווה, בלב לבו של השיח התקשורתי, ויאמרו בפשטות וקול צלול:

'שקרנים'.

במקום עקרת-הבית מדימונה, שסיפרה בשפה טרחנית עילגת ומבזה, עד כמה ש'דווקא מעמדה בסדר'.
יש לה סיכוי מול אימפריית-הרשע הרגשנית של גיתאי?


9.

'שדרות התמרים' ברמת-גן היא פינת-חמד ירקרקה, קרובה וסמוכה לבני-ברק, ולביתי הפרטי. הזדמן לי פעמיים לעבור בה בשבתות האחרונות. מולי צעדו ישישי רמת-גן בנינוחות לרוח היום. אני, בלבוש של שבת, חמוש במצב רוח שבתי נינוח, הארתי פנים לשלושה ישישים עוברי-אורח, וברכתי אותם בשבת שלום חמימה.

תגובתם הפחידה אותי.

אחד מהם נבהל בהלה של ממש, ומלמל משהו כמו, "לא לא, הכל בסדר"... אחר, הסתכל בי בתדהמה, כאילו הייתי שריד לזן אנתרופולוגי נכחד, שירד הנה מרחוב הקצבים בוורמייזה.

הוא סטה במהירות רבה מדרכי, עם נכדו הקט.

מה קרה שם? בהלה מהצבע השחור? מהניחוח השבתי?

לא. משהו חמור בהרבה.


10.

הפקרנו עשרות שנים את שטח ההסברה. ומה שקורה לתפוח מרקיב המוזנח בשקית ניילון - קורה למעמדנו.

בתקשורת יש פינות קבועות, המציגות אותנו כעלוקות המוצצות את ממונה ושלוותה של המדינה. בתחילת מלחמת לבנון, כשהקונצנזוס היה בשטחו של אולמרט וחייליו, צולמה קבוצת פרחחים ממאה שערים, שצווחה 'שבעס' על לוחמים שנסעו לתגבר כוחות בלבנון, במצב של פקוח נפש גמור. ואיש לא טרח לספר למיליוני צרכני התמונה הקשה הזו, שמדובר בחמישה אנשים מעוותי-דעת מתוך מיליון.

תמונה אחת מדברת יותר ממיליון אנשים.

איפה היה אז הדובר שלנו?

הידע הכללי של החילוני המצוי מ'נאות אפקה' או קרית ביאליק, מתחלק פחות או יותר, לשניים: החילוני המיושן יודע שחרדים הם זורקי אבנים בכביש רמות. החילוני המודרני יודע, שחרדי זורק אבנים בכביש בר אילן.

איש לא טרח מעולם להסביר לחילוני, צרכן התמונות, שהמצב שונה. וכשאברך כמוני, מגיח מסמטא אפלולית במאה שערים ל'שדרת התמרים', הוא לא נתפס כאדם שבין זריקת אבן לאבן - גם אוהב לטייל בשבת לרוח היום, יודע לחייך בנימוס, וילדיו אוהבים להתנדנד ולגלוש בגן ציבורי.


11.

דיירי 'שדרת התמרים' מתעניינים בעלייה האחרונה בתעריפי הדלק, ובמצבו של מופז ב'קדימה'. אדם טורח בבירור מידע על נושאים הקרובים לליבו. הם, בצדק, לא ישקיעו בירור רציני על עניין שולי בחייהם, כאישיותו האמיתית של החרדי. מי הוא, מאין יבא ואנה יילך.

בנושאי שוליים אנשים מסתפקים באינפורמציה שטחית, הנקלטת מן ההפקר.

איך רואה אותי איש 'שדרת התמרים'?

אני הדוס ממאה שערים שצווח 'שאבעס' על גיבורי התהילה של אולמרט; אני חניכו של "הרב" אליאור חן; אני הוצאתי את גופתה של תרזה אנגלביץ מקברה, וסחט על הדרך את כל כספי המדינה. עכשיו הגעתי לכאן, עם ערימת אבנים בכיסי.

והם לא רוצים ש'שדרת התמרים' תהפוך לכביש בר אילן.

דרוש בדחיפות דובר חרדי, שמבין שיש חיים מחוץ ל'גבעת הישיבה' ולאדוניהו הכהן. ושם מפעפעת שנאה ובורות תהומית. דרוש דובר שיסביר את החרדי המצוי גם לאוזני ישישי גינת 'שדרת התמרים'. אנשים טובי לב, המבקשים רק שהשחורים ממאה שערים לא ישליכו עליהם אבנים, כשהם צובעים את זקנתם באחר-צהריים שבתי, בנכד מקפץ על נדנדה ומגלשה.

מאחורי הסטנדר, טורו של הרב יעקב ב. פרידמן, מתפרסם בעיתון שעה טובה

קישורים:
דרוש דובר רשמי לציבור החרדי

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!