"ר' שימע'ן, ס'קומט באלד שאבעס"

"ר' שימען--- טייערער ר' שימע'ן, ס'קומט באלד שאבעס. און עס שטייט דאך – באה שבת באה מנוחה. אוו איז מיין מנוחה. איך האב דא געקומען צו בעטן א ישועה. איך וויל זיין ביי דיר שאבעס, איך וויל זיצען דא רוהיג און זאגן תהילים. זיי שוין פועל א ישועה און ברענג מיר די מנוחה".

("רבי שמעון, רבי שמעון. שבת מתקרבת. והרי כתוב: 'באה שבת באה נוחה'. איפה היא המנוחה שלי. באתי לכאן לבקש ישועה. אני רוצה להיות כאן בשבת, אני רוצה לשבת כאן במנוחה ולומר תהילים. תפעל כבר ישועה ותביא לי מנוחה").

משפטים מרטיטים אלו שמענו, נודה על האמת, שלא בהיתר ושלא בכוונה. האיש עמד כשראשו דבוק לפרוכת המכסה את הציון הקדוש, גופו כאן ונשמתו שם. הוא לא שת ליבו לסובבים אותו. ומכיוון שכך, לא הרגיש כלל כיצד לחישתו האיומה והמתחננת הופכת לזעקה גדולה ומרה. הוא הרפה את חיבוקו מהציון והסתובב לאחוריו, כשעיניו אדמות כדם, והוא נראה כאדם ששב מעולם אחר.

עקבנו. לאחר 20 דקות נצפה האיש שוב. סימני הבכי נסתלקו להם מעל פניו. פיאותיו הרטובות מעידות על טבילה חפוזה במקווה. הוא ישב בניחותא, וקרא, כך נראה, מספר הזוהר. האם כבר נושע, או שמא הוקל לו לאחר שפרק מעליו את העול? לא העזנו לשאול.

מירון היא אגדה. קבר רבי שמעון בר יוחאי – משאת נפש. הרבה נאמר, הרבה גם נכתב. על מירון בל"ג בעומר, על מירון בז' אדר. על מירון של יום חול ושל מוצאי שבת, על מירון של 'שבתות התאחדות' ושל ערבי ראש חודש. על אנשי מירון והטיפוסים האופפים כענן את מתחם הקבר, כאילו נחקק חוק טבע מיוחד.

מירון של ערב-שבת, דווקא אז, מתייחדת מן המיוחדים. שאון ההמון אינו בנמצא. רק כמה עשרות נמצאים סביבות המערה והציונים הקדושים. אבל האווירה – מיוחדת במינה. מן תחושת קדושה עילאית, שקטה, אופפת את המקום. השוהים במקום מדברים, בינם לבין עצמם ובינם לבין קונם, בלחש רחש. כאילו פוחדים הם להפר את השלווה שלא מעלמא הדין העוטפת את כולם.

הנה ה'מאקווער רוב', יושב הוא על ספסל עץ, הכבול בכבלי ברזל (מחמת הגנבים) לשולחן דומה. לפניו פתוחים ספרי-קודש, והוא מתענג על נועם השבת. דומה הוא כולו כאילו אצלו שבת פרשה את כנפיה זה מכבר. שקוע בתלמודו, עד כי הבזק המצלמה המתקתקת מולו כאילו חולף מעליו. הוא לא מרגיש. רק יהודי אחד, המזהה את מראה פניו וניגש ביראת כבוד לקבל ברכה, שולף אותו לרגע קט מעולמו. שניות לאחר מכן, הוא כבר שם, שוב.

מטר וחצי ממנו, כשהוא שעון על עמוד, יושב ציון. "עד לא מזמן מכור לסמים. עכשיו מכור לסדיק", הוא מודה. ציון מסיים את ספר התהילים מידי יום שישי, בהיכלו של רבי שמעון בר יוחאי. הוא ישוב סמוך ונראה לציונו של רבי אלעזר ברבי שמעון, "בין הצדיקים. לא מפספס ולא עושה אפליות". רק אחרי שיסיים את פרק ק"נ, יעלה על רכבו המקרטע, ויחזור ליישובו הסמוך, לעשות את השבת.

בהיכל השני, הסמוך למרפסת, ישובים, עומדים ומתרפקים עשרות חסידים ואנשי מעשה. הם רובם יעשו את השבת כאן, ויבלו את רוב שעותיה בציון הקדוש. אבל על ערב שבת במערה אי אפשר לוותר, ולו יהיה זה למן מועט. מהם תמצא גם יהודים מבני צפת, חצור, אור הגנוז ויישובים נוספים. "קפצנו רק לכמה דקות. פרק תהילים אחד וחוזרים", יאמרו לך.

מסביב למתחם הקבר הכול שקט, נראה כי אין כמעט נפש חיה, וההמולה הקבועה הסובבת את המקום באופן תמידי כמעט ונעלמה. במבט שני ומעמיק יותר אתה מגלה סימני חיים. במסדרון החדרים, השקט לכאורה, עמו גם במבואות ובאכסדראות הנסתרות, נגלים לפתע יהודים, העוסקים במרץ בהכנות לקבלת פני שבת המלכה.

זה מצחצח את נעליו, חברו מוסיף עוד כמה 'בעבלאך' לטשולנט, והשלישי בכלל ישן ("כל הלילה היינו בקברי צדיקים. הוא נהג ברכב"). ברקע, קרוב להרים, נצפית שורת אוהלים, ביניהם תוכל להבחין בעשן המיתמר ועולה. נמשכנו למקום כאל מגנט, ואז גילינו את מיכאלה, ואת אמה מרגול. מיכאלה שבה בתשובה לפני כמה שנים ("לא מגלה כמה. זה יעשה עין הרע"), לאחר גירושיה השלישיים.

על המנגל נשרפים כנפי-תרנגול, ובצד עומדים, מוכנים לצלייה, שיפודים רבים. נטיפי השומן מהעוף נופלים על הגחלים ומשמיעים קולות נפץ. "זה לכבוד רבי שמעון. זכותו יגן עלינו ועל כל עם ישראל. אמן. יהי רצון כשמו העוף הזה שנשרף על האש, ככה תלך הממשלה הרעה הזו מהעולם", נאום מרגול. את מי את רוצה בראשות הממשלה? "רק את ביבי, כפרה. ישמור עליו השם".

חזרנו לציון. נכנסנו מהקומה השנייה, מול מתחם בתי הכסא. לא הופתענו לגלות יהודי ספרדי, על מזרן, במעבר, כשהוא ישן שנת ישרים. באחד החדרים מכין לנו חבר וותיק כוס תה של ערב שבת, יצאנו לשוחח כשאנו נשענים על הגדר המקיפה את החצר. באחת נשאבנו בחזרה לאווירה המיוחדת, שלא מעלמא הדין.

בחצר הריקודים הידועה, על חלוקי האבנים, חולפים להם ביעף יהודים קדושים. חלקם סיימו את פרקם, והם שבים לביתם או לאכסנייתם, חלקם ממהרים פנימה. יש גם כאלו שכבר סיימו את הכנות השבת, והם באים כאן לעשות ישיבה של קבע, עד יפתח החזן במזמור: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו".

צילומים: שמעון מירוני. כל הזכויות שמורות

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!