דרוש דובר רשמי לציבור החרדי

1.

בכלא ישראלי, מתארח צעיר פלסטיני, עזיז צלאחה מרמאללה, שהלם במצקת של מרק, באוקטובר שנת 2000, באבריו המפרפרים בעוויתות גסיסה של ואדים, צעיר ישראלי, בלינץ' הנודע. כשאחרון האברים נדם, טבל את אצבעותיו בדמו ונופף בהם באושר להמון המריע בחוץ. כעבור תקופה עצרה אותו ממשלת ישראל במבצע מורכב ורב-תושייה.

עזיז 'מתארח' מאז האירוע בכלא הישראלי, והוא מקבל שם מזון, חימום, רחצה, מרצים, עיתונות ושקיות שוקו, אותן הוא שותה באצבעות המדממות שלו. רשימת ההטבות הנדיבה הזו של עזיז, נמנעה, לפחות עד שבוע שעבר, מילדי 'חינוך החובה' החרדי: הישיבות הקטנות והת"תים.

חינוך חובה משונה: הממשלה מחייבת בכוח הזרוע, לחנך אותם ('חוק חינוך חובה'), אבל היא אינה מתחייבת לכלכל אותם.

דמוקרטיה מעניינת: שלמה דוברת, יולי תמיר ו'תכנית הליבה' שלהם - יכתיבו בכוח הזרוע, למאות אלפי הורים בני תורה, איזה מקצועות ראוי שילדיהם ילמדו.


2.

ראוי שנכה 'על חטא'. שגינו בתהלוכות העסקונה הזעירה שלנו, בסחיטת ה'פריץ' שישליך ל'מושקה' שאריות, במקום לזעזע את אמות הסיפין, על שמלכה ורבקה, מעצם שמן, אינן זכאיות למגלשה וארגז חול השמורים רק ליפעת ורווית.

למה, אני שואל מדם ליבי, למה כשאנחנו תובעים את מה שמגיע לנו בדין, אנחנו נאבקים יותר מאשר תובעים. מדוע אנחנו מצטיירים תמיד בעיני העולם החילוני, ובעיני עצמנו, כעכברים מבוהלים, האורבים בדריכות בפינה חשוכה, לשעת כושר; לצוד שעת מצוקה של מנהיג זה או אחר, על מנת לזנק על טרף שמגיע לנו לפי כל כלל חוקי, מוסרי, משפטי ויהודי.

מדוע לא נשמעת מילה הסברה אחת. שומו שמיים! מילת הסברה אחת! על-ידי הנציגות הרשמית שלנו, בעיתונות הכללית? למה אנחנו לא מגישים תביעות דיבה על השמצות ודרכי-ניסוח, שהיו נזרקים לסל מערכת ה'לה מונד'? מדוע זכתה כת ה'היימיש' בארה"ב לפטור גורף מלימודי חול, בגלל סיבות ערכיות, על-ידי כל ערכאות השיפוט של ארצות-הברית?

אנחנו תובעים דברים שקונטאר צמא-הדם קיבל עד שלשום בכלאו. אנחנו נאבקים על דם-התמצית של ילד יהודי: כיתת לימוד. גן ילדים, שקית שוקו, והזכות לשמר את החינוך היהודי של בית-המדרש, שעל הטוהר שלו נאבקנו בהצלחה מזהירה לאורך כל הגלויות.

לימודי חול בגיל הנערות גם מנוגדים באופן מוחלט להלכה (שו"ע יו"ד רמ"ו). מדוע אין נציגינו משתמשים בקלף המנצח של זכויות הדת?


3.

הורתה, לידתה וגסיסתה של 'תוכנית הליבה', לפני שנים אחדות, על-ידי 'ועדת דוברת'.

אותו שבוע עצמו, בו הכתיבה 'ועדת דוברת' תנאי 'ליבה' להחזקת מוסדות תורה, התכנסו גאוני הדור, חברי 'מועצת גדולי התורה', לישיבת חירום. הכינוס ההוא דמה להתכנסות גדולי הדור בפטרבורג, לפני סגירתה של וולוז'ין. מרן הגרמ"י לפקוביץ דיבר דיבורים חמורים. מוטב, אמר אז, לסגור את הישיבות הקטנות והת"תים, ולא להפקיר אותם בידי פיקוח חילוני, שהממון והתאווה לו לאלוהים.

החלטות מעשיות התקבלו שם ברוח דבריו.

ובאותו שבוע עצמו, בו התכנסו גדולי הדור להגן מפני איומי החינוך החילוני, נפצעו ברחבי הארץ ארבעה מורים ומורות בפרץ אלימות קשה בבתי הספר. באותו שבוע עצמו - ניצבו 'נערי-הליבה' של דוברת, חניכי תיכון באשדוד, והשליכו מהגג - סתם כתחביב - על שתי מורות בכיתתם, אשפתונים מלאים מים וקרח. שתיהן אושפזו במצב קשה.

בעקבות האירועים, התקיימה באותו שבוע, שביתה והפגנה של מורים בבתי הספר היסודיים והתיכוניים, על האלימות של בני-נוער-ה'ליבה', המסכנת בפועל את שלום המורים.

למחרת ההפגנה ההיא, התגייסו כותרות העיתונות החילונית למאבק פתטי ב'יבנה וחכמיה':

"הישיבות הקטנות מנציחות את הבורות".

זה היה מצחיק אלמלא המשוגע הזה היה שלנו.


4.

ולא נמצא אחד במרחב החרדי, שייצא אל התקשורת עם המשוואה המדהימה הזו: הנה כופים על טפינו דרך חינוך 'ליבתית', ששפכה אותו שבוע עצמו דם של מורים!

מה לעשות, אנשי 'ליבה' יקרים, אנחנו מעדיפים שימושים אחרים לאשפתונים.

5. .

יותר מ-600 זגוגיות מנופצות בחלונות כיתות תיכונים וגימנסיות, נרשמו בשנת 07' במשטרת מחוז המרכז. הגימנסיות היוקרתיות ביותר, בתוכן ספינת-הדגל 'גימנסיה רחביה', קיבלו התר מהמשטרה לבדוק בשער בכיסי נערים, ולפשפש אחר סכינים.

לפני כחצי שנה הוגשה עצומה על-ידי קבוצת מורים מהדרום, להכיר בהוראה בתיכונים, מקצוע עם 'תוספת סיכון'...

לא ידוע לי על אף זגוגית שבורה במחוזות ה'בערות' וה'בורות' של הישיבות לצעירים; ב'קול תורה' לצעירים לא מפשפשים אחר סכינים בכיסי תלמידים, והר"מים בתפרח ו'בית מתתיהו' טרם הגישו תביעה שתכיר במקצועם כמקצוע עם תוספת סיכון.


6.

הנה משפט נורא שאמר לי פעם פרופ' ישעיהו לייבוביץ, בשיחה גלוית לב (לא הייתה לו, בעצם, שיחה שאינה גלוית-לב), לפני שפלט עוד אחד מאמירות-הרפש שלו:

"הכרתי אישית את השימפנזות המאולפות מ'ייל' ו'קיימבריג'', הכרתי אותם ללא עניבה, כשלא ניצבו מול תרועת המונים, אומר לך את האמת: לא היה נעים לשהות במחיצת שימפנזה ללא נוכחות המאלף..."


7.

בשבוע שעבר תוקנו 60 אחוז מהעוול הנורא, ועמלי תורה המקדישים חיים שלמים לעינוגי הדעת, זוכים למחצית ההכרה, שזוכים לה עדר מנפצי הזגוגיות וסכינאי 'גימנסיה רחביה'.

וכמו בימים ההם - בזמן הזה - וב מוצגים עמלי תורה כחבורת בורים נבערים מדעת; ואין קול שפוי במרחב התקשורתי החילוני, שיטרח להסביר לציבור, שמבחינה מדעית, אדם המקדיש 12 שעות ביממה, כל ימי חייו, לעולם של עיונים שכליים - נבער פחות מחבורת תיכוניסטים חילונית, הבוהה מול ספרי מתמטיקה בין ניפוצי זגוגיות, השתכרות במועדוני-לילה וזלילת שווארמה.

לו היה לנו 'דובר' רשמי - משפט הפשוט הזה לא היה חומק מסדר היום התקשורתי.


8.

בשעה זו ממש, כשאני יושב ומקיש את הש' של המילה 'ממש', בשעה 5.18 אחר הצהריים, רכונים רבבות תלמידי הישיבות לצעירים, ה'חדרים' ו'תלמודי התורה', אלו שהמדינה "מנציחה השבוע את בורותם" - על הגיונות דקים של תוספות ור"ן וריטב"א ורשב"א בפסחים ובגיטין, ובכל מקום שדבר המלך ודתו מגיע.

ובשעה הזו עצמה, בה מטיפים לנו על 'בורות' ו'בערות', יושבים מיליוני בני נוער, במזללות השווארמות והפיצות, שקועים בהגות פילוסופית מעמיקה של משחקי הבאולינג, האינטרנט והסרטים שטופי-הזימה, ומבליינים את עצמם למוות רוחני.

גם ב'ספטמבר' הקרוב, בו ישובו שוחרי דעת הסרטים ושואגי ה'גול', וסכיניהם באמתחותיהם, אל מחברות המתמטיקה והאנגלית, הם ישתחררו מהלימודים בשתיים בצהריים להיכלי-הדעת של משחקי הכדורסל. בעוד ילדי הבורות והנבערות החרדית, יעמלו בעינוגי-השכל עד השעות הקטנות של הלילה.

לו היה לנו דובר רשמי לא הייתי נאלץ ללחוש את האמת הפשוטה הזו ב'שעה טובה', השרוול החרדי האישי.


9.

דרוש באופן קריטי דובר ליהדות החרדית.

הגיעה השעה, כמעט עברה השעה, למנות דובר רשמי לקהילה החרדית. דובר רהוט. נחוש. עם עור של פיל, ועם שליטה ברזי המדמנה העתונאית, שיוזמן מטבע התפקיד, ויזמין את עצמו מטבע התפקיד, לתקשורת. ויגרור עיתונאי-ביבים נבערים, לתביעות דיבה.

אין ערוך לחשיבותו של דובר רשמי. שייקרא מטבע הדברים להגיב. שיהיה נוכח בסמפוזיונים מתוקשרים.

מי? יוסי אליטוב למשל, או הרב משה גרילק למשל. ואני מודע לכך ששניהם מעורכיו של עיתון מתחרה. שניהם אנשים רהוטים, מבריקים בכל קנה-מידה, מצויידים בכלים למאבק באשפי תקשורת. עם חשיבה רעננה, ועם נינוחות של מנצח, גם כאשר הנצחון במגרש של השני.

זעיר שם שניהם גם עושים את זה. לא מספיק. לא רשמית.

יש לנו גם אופצייה מזן אחר. שגם תתקבל יותר ציבורית. אדם עם ניחוח אינטלקטואלי ואופקי-דעת רחבים, תלמיד חכם מזכות עצמו וחילו, הרב מרדכי נויגרשל שליט"א. הצגתי בפניו אישית את ההצעה: האם הוא מוכן לשמש כדובר רשמי ליהדות החרדית?

"אני מוכן", אמר לי, "אם גאוני התורה יפקידו בידי את השליחות".

לא רחוקה היא. בשיחת טלפון אחת בין מרנן הגרי"ש אלישיב, האדמו"ר מגור והגר"ע יוסף - יכול דבר כזה לקרום עור וגידים.

אין צורך לטרוח אפילו בחיפוש ספר טלפונים בשביל ליצור שיחה כזו. מספרו של הגר"י אפרתי לצורך העניין, הוא 5815174 02.

10.

יש לנו בפועל מי שכבר לכאורה עשה משהוא בכיוון הזה, אבל - איך לומר? נראה כמו ברווז, מגעגע כברווז - אבל לא ברווז: קובי אריאלי.

קובי אריאלי - סיפור של הצלחה והחמצה נוראה - באותה רמת עוצמה. לגמרי לא 'דובר' מעונב, אבל הוא עשה תקופה קצרה שירות נפלא: דוברות בדרך העקיפה (העדיפה על דוברות ישירה), והחדיר ברוח שובבה - נימה יהודית למחוזות רפש חילוניים.

אריאלי, בוגר 'פורים רב' של חברון, מצויד ב'טורים' ושלל תכניות בתקשורת הכללית, הפך עם השנים את הכישרון האדיר שהוא מצויד בו, ואת היתרון התקשורתי שלו, ל'ויץ'. הצחקה לשם הצחקה, שעל עליבותה דיבר בגילוי לב אמיץ, הוא עצמו, באחד ממאמריו המשובחים.

במקום להפוך את כישרונו, שקשה להפריז במימדיו, לשליחות רוחנית מפעימת-לב, בשירות עולם התורה והישיבה שמהם ינק, הפך לבורג נוסף במכונת הבידור העיתונאית הגרוסה.


11.

יצפאנים יש למכביר, קובי יקר, בעולם החילון. זיפי-זקן וכיפה לא יהפכו את ההלצות שלך למצחיקות יותר. מאידך, כתיבה מושחזת עם מסר רוחני מקופל, יהפכו את כתיבתך ל'דרך חיים' מרוממת. תגלה אז שגם הומור יכול להפוך למסלול רוחני, עם ייעוד ומשמעות.

חוננת קובי, בכוחות, והוענקו לך כלים. ינקת מכור ההיתוך הסלובודקאי. ואין כמו בוגר כור-היתוך כזה, המסוגל להבין את ההבדל, בין 'שליחות' הרואית בשרות העניין האלוקי - לבין מקום עבודה, הכרה תקשורתית, ופינה לצחוק בה עם החבר'ה.

מאחורי הסטנדר, טורו של יעקב ב. פרידמן, מתפרסם בעיתון 'שעה טובה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!