הילד מה'חידר' גנב את ההצגה

קשה, קשה היה לעמוד אדיש מול קולות השמחה שבקעו השבוע ממזנון הכנסת, דקות ספורות לאחר שאלי אפללו, יו"ר הקואליציה, מונה למשרד שר הקליטה. חברי כנסת חרדים נישקו אותו מימין ומשמאל, שרי ש"ס עמדו בתור להרעיף עליו דברי ברכה ולרגע היה נדמה שהמפלגות החרדיות זכו בשר חדש.

"תאמינו לי, אם הרב עובדיה יורה לי לעשות דבר ואולמרט יסרב", הצהיר השר החדש מקדימה, "אשמע בקול הרב. אפילו אולמרט יודע את זה. תשאלו אותו", מיהר להרגיע את סוכני החרש של קדימה. גם ביהדות התורה יודעים שחזקה על אלי אפללו שישכב על הגדר כדי לבלום בגופו חוקים אנטי דתיים.

ההתמנות לשר היא פסגת חייו של היהודי החילוני. אצל שר הקליטה החדש, אלי אפללו, זה משהו שונה. ההתרגשות אחזה בכל עצמותיו כשירד מדוכן הנאומים. האושר הציף אותו. הוא התקשה לעמוד שווה נפש מול המעמסה הרגשית.

מדובר בסיפור סינדרלה אמיתי בלי קיטש מיותר. ילד יתום ועני שגדל בכנסייה. עלה ארצה והעביר שנים בפחונים ובדלות. בעשר אצבעותיו בנה את חייו, בעמל מפרך ובהרבה זיעה. לקח לו זמן להגיע למעמדו כיום כאיש אמיד שבבעלותו תחנות דלק, מגרשי בנייה ונכסי נדל"ן. אחרי כל כך הרבה דחיות, היה לו חשוב לסמן וי גם על משבצת השררה.

בתחילה, כשהוקמה הממשלה, הציע לו אולמרט באבירות של מנצחים - "אתה אלי תהיה השר המקשר בין הממשלה כנסת".

"לא, תודה", נהם בזעף העסקן מעפולה, "אני לא הולך להיות השר של השאילתות", מפקיר את הכיסא לחברת הכנסת רוחמה אברהם בלילה. חלפו יותר משנתיים ואלי אפללו ראה בעיניים כלות כיצד ההבטחות מתנפצות. מה לעשות ובלשכת ראש הממשלה לא כל כך פחדו ממנו. חמש שנים הוא בכנסת. בסוף הקדנציה הקודמת תפקד כסגנו של אולמרט בתמ"ת. תשעה חודשים בקדנציה הנוכחית שימש כיו"ר הקואליציה.

בסוף, זה הגיע, והיתום ההוא בן העשר, הביא את נכדיו עם הפאות מעפולה עד לירושלים, רק כדי לחגוג את הקליטה האמיתית שלו בישראל. אחרי עשרות שנים.

הילד גנב את ההצגה

הסירחון שליווה את הליך המינוי, נדף למרחקים. אבל המינוי כשלעצמו, יפה. אפילו יהדות התורה שהפכה את האופוזיציוניות לאובססיה, יצאה מגדרה כדי לחבקו ולתמוך במינויו. אפללו רשום לטובה כנקודת האור בימי 'שינוי' האפלים. הוא גיבש בלוק של 13 ח"כים שהלכו מלשכת הרב עמאר היישר ללשכת שרון ואמרו לו 'עד כאן'. עיצרו את המשך הפקת מיזמי ההרס של שינוי.

"איך אפשר שלא להצביע לו?" מסביר ח"כ ר' שמואל הלפרט, "הרי בכל חוק דתי הוא הראשון שעובר מחדר לחדר לגייס תומכים".

אלי ישי ראה זאת כשיעור בהכרת הטוב. "אני הייתי קורא לו הקברן של כל החוקים האנטי דתיים בחמש השנים האחרונות", אמר ראש ש"ס בתמציתיות. זוכר לו כיצד התגלגל במליאה כמו בולדוזר קואליציוני. מוצא שפה אינדיבידואלית עם כל כל קשיש בגמלאים.

אבל היה מישהו אחר שגנב את ההצגה לכולם. דניאל יצחק בן השלוש, ילד יפה תואר, כיפה לבנה צחורה וגדולה מכסה את ראשו, פאות מסולסלות תלויות על לחייו. תלמיד חיידר צלול קול שאינו מש מחיבוקיו של סבא אלי: שר הקליטה החדש.

את עיקר תשומת הלב הרעיף הסבא המאושר על ראשו. במזנון מזג לו שר הקליטה כוס שתיה. דניאל יצחק בירך 'שהכל נהיה בדברו' בקול רם, בעגה אשכנזית ובחיות ברסלבית. הסבא הפטיר אמן מסולסל, מציג אותו בפני כל השרים והפוליטיקאים שבאו ללחוץ יד.

אמו של הילד התעטפה בצניעותה ועמדה מן הצד. לא מתקרבת. מוודאת מרחוק שהילד יברך בקול. אביו של דניאל יצחק, חתנו של השר, נפטר לפני שנתיים מהמחלה. בת השר נישאה בשנית לאבנר, חסיד ברסלב ועובד אלוקים. "לא, לא, הוא לא קופץ על הגגות של המכוניות, חס וחלילה, מה פתאום", הסביר לי בחברות נדירה אחד מחמולת אפללו. "לא, מה פתאום, אבנר לא כזה, אבל החברים שלו דווקא כן".

סיפורו הנוגה של דניאל יצחק היתום, קושר אותו באלפי נימים לסבא. נכון שבמבט מרפרף נראה השר אפללו כמי שיודע לדקלם את 'פתח אליהו' מגיל שלוש. זהו, שממש לא. סבא אלי התייתם מאביו בעודו תינוק. אמו שחיה בעניות מרודה הפקידה אותו בבית היתומים של הכנסייה. כשעלה ארצה בגיל עשר וגם הרבה שנים אחר כך - ידע רק לשנן טקסטים נוצריים.

איזו זכות עמדה לו לתינוק שנשבה הזה שבתו ובנו יחזרו בתשובה, שנכדיו ימלאו את הספסלים בתלמודי תורה ובבתי ספר חרדיים? בש"ס לא מופתעים. כבר מזמן מכתירים אותו כשר החמישי של ש"ס. בנו, חנן אפללו, 28, אדם מלא קסם, ניסה לעזור לנו לפתור את התעלומה.

גם הוא היה בכנסת. בא לשמוח עם אבא בשמחתו. חובש כיפה שחורה. חזר בתשובה על ידי הרב אברהם ליפשיץ - רבו של כפר גדעון. למחייתו הוא מחזיק חנות נעליים בעפולה. שלושת ילדיו לומדים בחיידר של הרב קלצקין בקהילת בעלי התשובה המתהווה של פעילי קרן וולפסון בעפולה.
את דרכו אל היהדות התחיל לפני שש שנים. בהתחלה הגיע לברסלב. "כבר התחלתי לרקוד על הגגות של המכוניות כשרב חשוב תפס אותי ושם לי את הראש במקום", הוא מספר ומתחיל לתאר את פעילותם של האברכים הוולפסונים בעפולה שלימדו אותו "מה זה להתפלל שמונה עשרה".

"שאיפות אחרות"

"יום שמחה, אה, חנן, אבא מגשים חלום של שנים", שאלתי.

"לי יש שאיפות אחרות", מתוודה חנן, "אני, החלום שלי זה לעלות ולהתגורר בירושלים עיר הקודש. עפולה אינה בשבילי. עיר שנוסעים דרכה לצפון ולאחרונה גם זה כבר לא כי יש כביש עוקף. ב"ה יש לאחרונה התעוררות. אבל בכל זאת אני מעדיף את ירושלים שיש בה קדושה".

חמיו של חנן, איש מפלגת שינוי, מתקשה עדיין מול חזרתו בתשובה של חתנו. הוא בנה לבתו ולחתנו על נכדיו פינת מטבח נפרדת.

"אמרתי לא מזמן לחמי, 'תראה מה קרה לך, לא רצית את החרדים בכנסת אז קיבלת אותם בדלת הראשית. אתה האמנת שהנכדים שלך ילמדו בחיידר ושאתה תכבה לכבודם את הטלוויזיה?!"
על הדרך נמצא יריב, הבן השלישי. חנן כמעט מאבד את סבלנותו. "נמאס לי ללכת מסביב, אתה חייב להחליט איפה אתה נמצא. ובחרת בחיים", הוא אומר לאחיו.

מבחינתו של אלי ישי, החגיגה הייתה שלו, לא פחות משל אפללו. לשר התמ"ת יש זיכרון ארוך, אבל במקרה הזה הוא לא נדרש לעשות בו שימוש. הנקמה הגיעה מהר. חדה וקולעת. הגיעה עת התשלום. רק לפני שבועיים ברח שר הביטחון ברק באישון לילה והשאיר אותו בלי פיזור הכנסת. הנה, התגלגלה הזכות לידי זכאי וכבר השבוע הראה אלי ישי לאהוד ברק סוד כוחה של פנקסנות מתויקת שמבשילה נקמה מתקתקה.

שר התמ"ת נתקל השבוע בעוד ברית פיגולים מגובשת בין העבודה לקדימה. עוד עסקה שאין בה דבר מעבר לג'ובים ולמשרות בעונה של כינוס נכסים. חוטפי הביזה אפילו לא מסתתרים מאחורי אידיאה אלא אומרים בפה מלא - הבו לנו לשכות הבו לנו תפקידים. הבו לנו את ברוורמן בראשות ועדת הכספים וקבלו את צמד השרים שלכם.

הסיסמוגרפים של ש"ס נעו בחוסר נוחות. לא יתכן שברק שברח לנו ברגע האחרון ימשיך לרקוד את ריקוד המושחתים ויסרב להעביר מאה מיליון שקל לסעיף קצבאות הילדים. האות ניתנה ואלי ישי יצא למחול עצמאי שנועד לבתר לגזרים את הריקוד המושחת של שני האהודים. ישי לא הסכים לשידור חוזר של מחזה שילוב הידיים בין צמד השורדים בכל מחיר.

בעבודה חרוצה גייס ישי רוב בועדת הכנסת להפלת מינויו של ברוורמן לראשות וועדת הכספים. במקביל, נרקמו דילים לתמיכה במינויו של אפללו. או למצער - להימנעות מהצבעה נגדה. יהודים טובים כמו אביגדור ליברמן ויורם מרציאנו נטשו את המליאה ברגעי ההצבעה. מאפשרים לרוב להתגבש. אותו רוב שפירק את השותפות של שני האהודים.

ח"כ חיים אורון, יו"ר מרצ, אדם ישר וטיפ טיפה נאיבי, ראה איך אנשי האופוזיציה בורחים ונדהם. "מה קרה? כולם מרגישים טוב? איפה רופא הכנסת?" במרכז המליאה ישב חיים רמון, המשנה לראש שהיה בפריז, רודף אחרי החליפה של הנשיא הסורי. מימינו אהוד ברק. משמאלו אלי ישי שלא פסק מלהסתודד איתו. רוקחים את התרגיל.

כשהסתיימה ההצבעה לא אצר עוד הרב רפאל פנחסי, איש מאופק שראה כבר הרבה בחייו, כח, וצעק בהתרגשות: "עכשיו כולם יודעים מי בעל הבית". מרגי, המשיך והסביר בהטעמה דרומית לקשיי הקליטה: "מעכשיו כל מי שרוצה להיות שר צריך לעבור אצלנו". לתשומת לבו של פרופסור ברוורמן, איש גבוה ועצוב שראה בפעם השלישית את התפוגגות החלום. אדם חכם שיכול עוד להרשות עצמו ללמוד סעיף או שניים בהלכות פוליטיקה ותככים.

חוק תחילה

כך למעשה גיבש אלי ישי את המתווה לשבועות הבאים. המתווה החדש של ש"ס מורכב משני חלקים. אפילו יהדות התורה המרירה, זנחה לרגעים את זעפה ונשאבה בקסמו של המתווה.

חלק אחד אומר שתחילה יש להעביר את החוק שמסדיר את תקציב הישיבות הקטנות, לראשונה תכיר המדינה במוסדות חינוך שלא לומדים בהם ליב"ה. אלה יתוקצבו על ידי המדינה בגובה של 55%. זהו הדובדבן שראש הקואליציה אפללו הביא ליהדות התורה וש"ס כדי שימנו את שר הקליטה, גם הוא אפללו.

אבל לא להתבלבל. אלי ישי כועס על ברק אבל על אולמרט הוא ממש זועם. יו"ר ש"ס רוצה לנקום בראש מפלגת העבודה, אך לראש הממשלה הוא אורב בפינה. למרות שחייו הפוליטיים אזלו זה מכבר.

הסיפור של ביתר עלית הוא סוף עידן היחסים הטובים בין ישי לאולמרט. עשרה חודשים עברו מאז המהפך שש"ס חוללה בביתר ואולמרט לא איפשר לה לחגוג ולו יום אחד של שליטה בעיר החרדית. שבועיים אחרי הבחירות הוקפאה הבנייה ועד היום ממשיכות הספרניות בסיעת ש"ס לקטלג את ההתחייבויות להפשרה היורדות כמו מטר בלילות טבת הארוכים - נוכח שעון העצר של ליצמן.

בהתחלה אמרו להם רק תלך מכאן קונדוליסה. אחר כך אמרו שבוש בדרך לישראל וחייבים לחכות. אחר כך היה אסור להרגיז את ברק שמפחד להרגיז את הבוחרים שבורחים. אחר כך שוב באה רייס. אחר כך היה תורו של בוש לבקר כאן פעם נוספת. כשאזלו התירוצים הגיעו השיחות עם סוריה בתורכיה.

אחרי פיגוע הדחפור כשהאווירה היתה בשלה למחווה לאומית, הציע ישי לאולמרט להפשיר את הבנייה בביתר. הוא הבטיח לבדוק. אחרי יומיים אמר המזכיר שיש ועידת מזרח התיכון בפריז ואי אפשר עכשיו.

השפלה ציבורית כה מהדהדת, נחקקת היטב. לישי יש סבלנות. הוא ממתין בקור רוח להעברת חוק הישיבות הקטנות. רגע אחרי קבלת החוק, הוא יאמר את דברו. חכו.

נגד כל מה שש"ס

כל מי שעוקב אחרי יומונה המפלגתי של יהדות התורה מסיק כי המפלגה מרוכזת בשנה האחרונה בעיקר בדבר אחד: זעם.

ש"ס הביאו את תקציב הישיבות? יכול להיות, אבל באגודה 'מתריעים', איפה כל הכסף שגזלו הגזלנים. ש"ס מצליחה להחיות במשהו את נושא הקצבאות, אז מצליחה. באגודה עסוקים בלבנות טורים מפולפלים של 'לא יעלה על הדעת' ו'לא יקום ולא יהיה' ו'הגיע הזמן'.

בש"ס פעם מצליחים ופעם לא. כך דרכה של תורה. אבל ביהדות התורה מגלים עקביות מופתית. אין שום הישג משמעותי שהניבה יהדות התורה ליהדות החרדית בקדנציה הנוכחית. ח"כ אחד מתיימר להיות שומר הסף של שני ח"כים בש"ס. ח"כ אחר טוען שאילולי נאומיו הם היו יוצאים לתרבות רעה. כולם מרוכזים בלהיות העומדים על משמרה של ש"ס. באמת הישג חשוב ליהדות החרדית.

יהדות התורה שכרגיל מאוחדת בזעמה נגד ש"ס, למעט רביץ שאוהב להיות האחד החריג מול החמשה הזועמים המנפנפים בשבט האופוזיציה, התפלגה השבוע באותה מתכונת של חמשה מול אחד, אבל בשינויי פרסונות.

אלי ישי, האויב הגדול שבא עם מתווה חוק הישיבות תמורת מינויו של יו"ר הקואליציה אלי אפללו לשר קליטה, הצליח לתקוע טריז בין שני הינקלים של גור. הכהן בעל הלחי הסטורה הצביע עם עמיתיו בעד. יעקב השני (הראשון, הראשון!) הצביע נגד. אביב חדש בפוליטיקה הגוראית. נהרא נהרא ופשטיה בתוך החסידות. או שאולי יש במפלגה הזאת אנשים שהתאהבו בדווקאיות של נגד כל מה שזז. סליחה, נגד כל מה שש"ס.

קדם להחלטה הזאת דיון סוער. ויותר יעקב לבדו - מול החמישייה שגילתה בגרות והבינה שכבודה של אופוזיציה במקומה מונח אך יש שיקולים נוספים. יהדות התורה, ברובה השפוי, חזרה לראייה הפרקטית של פעם. בג'ונגל הפוליטי כמו בג'ונגל, ספסרות בהצבעות תמורת אינטרסים עדיפה על התבצרות קטנונית באדמת הישימון של האופוזיציה.

אגב, היומון המפלגתי לא דיווח ביום שלישי - למחרת הדרמות בכנסת - מאומה על מה שאירע בכנסת. האם את קוראיו לא מעניינת העובדה שקליטת ישראל זוכה לעדנה ושהתיירות תתחיל לפרוח?! גם אם נאמר שליהדות התורה עשירת ההיסטוריה יש הרבה מה ללמד את ש"ס - הרי שש"ס יכולה ללמד את יהדות התורה בגרות אופוזיציונית מה היא. ש"ס האופוזיציונית מעולם לא השפילה את יהדות התורה הקואליציונית. הדברים רשומים בדברי ימי הכנסת.

עת לשתוק

הקולות שבקעו השבוע מרחוב אדוניהו הכהן במעצמת החינוך העצמאי היו קולות עגומים. לא קול ענות חלושה. כדרך היומונים הכשרים, גם אנחנו - אשרינו שזכינו - לא נדווח חלילה על חלופי המהלומות המילוליות, על סיורי האימה, על ההשתלטויות הכוחניות, על חילופי המנעולים ועל גירודי השלטים.

אש אוחזת בקירות הבית שמטפל בחינוך החרדי. להבות משתוללות במקום משכנם של אלו שמחליטים מי המחנכים ומי המחנכות, מי המורים ומי המורות. תגרות ומריבות התנחלו במקום שבו קובעים מי ילמד את בנינו ובנותינו תורה והלכה.

כמה טוב שלא מדווחים על האירועים האלו בעיתונות המפלגתית. כמה נעים לגלות רגש אחריות כל כך כן ונוגע ללב. כי מה יאמרו צעירי הצאן ומה יחשבו לכשייחשפו חלילה להתנהלותם של נושאי דגל החינוך. הלוואי ומישהו יצליח לעצור את הביזיון ויהיה זה חלקנו, בסיקור המינימאלי והזעום, ויסלחו לנו הקוראים שמשוועים לכל בדל של ידיעה מבית החינוך העצמאי, במקום שהיה ראוי להקדיש לו כפולת עמודים.

טורו של יוסי אליטוב מתפרסם בעיתון 'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!