אם אין קמח

"תפילת ערבית הסתיימה, ואתה ממתין עד שהמארח שלך מתפנה לברך ולהתברך ב'גוט שאבעס' ומסמן לך להתלוות אליו. מלווים במלאכי השרת, אתם נכנסים לבית המהודר, אחרי הכל בגביר ידוע ומכובד עסקינן. בני הבית ישובים מסביב, ומתחילים בשירת 'שלום עליכם'. ואז זה מגיע. אחד הרגעים הקשים שלך בעת שליחותך בחו"ל.

כל השבוע אתה עסוק בהתרוצצויות ואין לך זמן לחשוב על זה. וכעת, כשהטלפונים סגורים ואווירת החולין פינתה את מקומה לאווירת הקודש, אתה מבין היכן אתה. רחוק מהאשה, רחוק מהילדים, רחוק מהאברכים שלך...

ברגעים אלו אתה מדמיין, איך המשפחה שלך מסתדרת עכשיו. איך הילדים שלך שרו לפני כמה שעות, לבד, בלי אבא. האם הם בכלל חושבים עליך כעת, או שרק אתה, שנמצא לבד, זוכר אותם וליבך נצבט.
אתה מתעשת ומנסה להיות מציאותי ולכבד את מארחיך, אבל אז, בעיצומן של זמירות השבת, או סיפורי הילדים או הנכדים, מה למדו בחיידר, הגעגועים צפים ועולים.

אתה נזכר ברגעים הלא קלים כשאתה עוזב את הבית, כשהילד מחבק אותך ושואל: "אבא, עוד פעם אתה נוסע?". ואתה אוצר את הדמעות, מתאפק ושומע את הרעייה מסבירה לבן יקיר, משפטים גבוהים על חשיבות השליחות של אבא לטובת לומדי התורה. אתה מחייך לעברו ועוזב את הבית לעוד מסע שתוצאותיו לא ברורות.

ועכשיו אתה כאן, בנכר, וליבך שם, בישראל. זה לא קל, אבל הכל שווה למען לומדי התורה".

***

חשבנו, כי דווקא מונולוג זה, ששמענו מפי אחד מראשי הכוללים הגדולים בארץ, שבנשיאות מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן, יכול להיות הפתיח הנכון לכתבה הזו. ההיגיון אומר, שכתבה זו אמורה להיפתח בדרמטיות ובתיאור המצב הכלכלי הקשה של הכוללים בישראל, אבל לאחר שעות של שיחות עם ראשי ומנהלי הכוללים, הרגשתנו הייתה, שצריך דווקא לפתוח מהפן האישי.
לפני שנכנסים לתיאורים ופרטים על הקשיים הכספיים וההתמודדויות היומיומיות, חשנו שיהיה זה נכון לתאר דווקא את מה שעובר על ראשי הכוללים, דווקא מההיבט האישי. הפרטי. זה שבדרך כלל הם לא מרבים לדבר עליו ולפתח אותו, וזה לא היה קל להגיע לשיחות הללו.

עם הצטברות הנתונים והמידע על מצבם הכלכלי הקשה של מרבית הכוללים הגדולים ברחבי הארץ, פנינו למספר ראשי כוללים, וביקשנו מהם שישתפו אותנו במתרחש. התשובות השליליות לא איחרו להגיע. כל פעם מסיבה אחרת, אבל המשמעות אחת – אנחנו לא מדברים ולא מספרים ומנסים להתמודד לבד עם הבעיה.

אלא שכנראה שמציאות מכתיבה את ההתנהלות. ושהמצב הולך ומתדרדר, ו"הגיעו מים עד נפש", חשנו, כי זו העת להעלות את הדברים לידיעת הציבור. שיידעו הנדיבים, שיידע הציבור בארץ, והכי חשוב – שיידעו האברכים, עם מה מתמודדים ראשי הכוללים שלהם. אלו שלפעמים הם כועסים עליהם על העיכוב בשכרם, או ההפחתה במענקים ובצ'ופרים הנלווים שניתנו בעבר, והיום הם בגדר חלום בלבד.

המשבר הכלכלי וירידת הדולר

שוחחנו עם ראשי ונכבדי הכוללים הגדולים בארץ שבנשיאות מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן, ועם מקורביהם, שמפאת כבודם ומחמת רגישות הנושא, לא נציין את שמם, והמסקנה ברורה: "אם לא יקרה נס ולא יחול שינוי דרסטי במצב הכלכלי הקשה – כוללים רבים ייסגרו ואברכים רבים עלולים למצוא את עצמם בשנה הבאה, בלי מסגרת ובלי כסף", כפי שמזהיר אחד מראשי הכוללים. וזה במקרה הטוב.

במקרים אחרים, אברכים רבים כבר כיום לא קיבלו את שכרם על מספר חודשים, וישנם כוללים שלמרות שטרם הודיעו רשמית על כך, בפועל נסגרו והאברכים ממשיכים להגיע וללמוד, למרות שברור להם שאף אחד, לא ישלם להם על החודשים הללו. במהלך השיחה ניסינו להבין, מה קרה פתאום?

מסתבר שזה לא קרה בבת אחת, ומדובר בתהליך שהתחיל כבר לפני כשנה, ובחודשים האחרונים הלך והתעצם בקצב ובעוצמה מבהילה. זה התחיל בתקופות "הזוהר" של ראשי הכוללים. כל אחד בנה לעצמו מסגרת, שכללה מספר נדיבים גדולים שנתנו את התרומות הגדולות והמשמעותיות, ולצדם עוד כמה עשרות נדיבים נוספים, שהיו נותנים סכומים שונים, שיחד הצטברו לכדי מחייה.

"שלא יובן לא נכון", הם ממהרים להבהיר, "אף פעם לא היה עודף כסף, אבל היו תקופות שזה לא היה קשה כל כך, ובכל פעם שהתקרבנו לאיזון, זה איפשר לנו להוסיף עוד אברכים ולתת מענקים ותוספות לאברכים העמלים בתורה, שמתקיימים בקושי ממה שהם מקבלים". ואז החלה שרשרת התקלות.

הסיבות למצוקה, הן רבות. החל מהמשבר הכלכלי הפוקד בעיקר את ארה"ב, שגרם לכך שגבירים ונגידים הורידו משמעותית את היקף התרומות שלהם. סיבה נוספת, היא צניחת הדולר בישראל. גם התרומות שכן ניתנות, הינן בדולרים, ובארץ, המחיה וההתנהלות היומיומית הינן בשקלים.

סכומי עתק הפסידו ראשי הכוללים מירידת ערך הדולר. כל תרומה, שגם כך לא ניתנת בקלות כמו בעבר, שווה הרבה פחות מאשר פעם. ראש כולל שהיה צריך לממן 12 חודשים בשנה, צריך כיום להתאמץ ולממן 5 חודשים נוספים בעקבות ירידת הדולר מ-4.4 ₪ לדולר, ל-3.2 בימים אלו. ראשי הכוללים לא הצמידו את השכר לדולר והשאירו אותו על הערך השקלי, כמו בעבר. האברכים מקבלים את אותו הסכום, וצריך להתאמץ הרבה יותר כדי להשיג את התקציב.

אם נוסיף לזה את הפגיעה הדרסטית בתקציב מוסדות התורה בשנים האחרונות, קיבלנו מצב קשה מנשוא.
"מפסח שנה שעברה ועד פסח האחרון, צריכים לגייס עוד סכומי עתק. אם היו מצמידים לדולר, אולי לראשי הכוללים היה יותר קל, אבל מי שהיו סובלים מכך קשות היו האברכים, ואת זה מנהלי הכוללים לא היו מוכנים לעשות", מסביר אחד המנהלים. אני מבקש קצת יותר פרטים, ומקבל אותם מאחד המנהלים. לו קל יותר לדבר ולספר על אלו שעושים את העבודה, ראשי הכוללים.

"אתן לך דוגמה", אומר מנהל אחד הכוללים הגדולים ביותר בארץ, "ראשי הכוללים הגדולים שבנשיאות מרן הרב שטיינמן, שמחזיקים אלפי אברכים, הרב שלום בער סורוצקין (עטרת שלמה), הרב פריינד (בית אבא מודיעין עילית), הרב דויטש (מעלה אדומים) הרב ויסבורד (שכר באוהליך) הרב פכטר (מדרש אליהו), בחודשים עברו הם נסעו לחו"ל שבוע בחודש, בארבעת החודשים האחרונים הם היו בבית שבוע בחודש, וגם זה בקושי. אם זה היה מביא את התוצאה, ניחא. אבל לצערנו, התוצאות לא כמו פעם"
.
ומדובר באותם ראשי כוללים, שבחגים ובזמנים מיוחדים בעבר הלא רחוק, היו נותנים לאברכים, חליפות, כובעים, חלוקים לנשים, קמחא דפסחא כולל כל המוצרים בשפע, מענקים מיוחדים לחתונות ילדים ולשמחות אחרות, מלבד העובדה שתמיד נתנו את הכספים החודשיים בזמנם. למרות הקשיים, הם עבדו כל העת לעמוד ביעדים.

בתקופה האחרונה הם מגיעים למשרדי הנדיבים בחו"ל, לאותם אנשים שהיו נותנים סכומים של מאות אלפי דולר בהינף כתיבת צ'יק, והנה היום, הנדיבים מסבירים את המצב הכלכלי הקשה בעולם, מדברים על זינוק מחירי הדלק, המשבר הקשה בענף הנדל"ן וכד'.

"הם לא מתנערים מהרצון לתת, הם מבטיחים שכשיהיה, הם יקראו לנו חזרה וייתנו כמה שיוכלו", אומר אחד מראשי הכוללים. גבירים שהיו קובעים אתם פגישות לשעות הערב בבית, לאחר יום העבודה, אומרים להם היום, "תבואו למשרד ביום, מילא אין לנו עבודה"... שלא לדבר על מצב קיצוני יותר, בו מבקש הנדיב מראש הכולל, לעכב הפקדת צ'יקים שנתן לו בעבר והגיע מועד פרעונם. "לכשירווח, אני אומר לך ואתה תוכל להפקיד אותו", אומר הנדיב לראש הכולל שכבר בנה על חשבון הצ'ק הזה הרים וגבעות, לקח הלוואות על החשבון ועכשיו נותר עומד אובד עצות.

מה הוא יכול לומר לו לנדיב, שהוא לא בסדר? שהוא בנה עליו... הרי מדובר באדם שבמשך תקופה ארוכה נתן מהונו סכומי עתק, אז אם הוא מבקש קצת התחשבות, אין ברירה. ממשיכים לחייך ולהתפלל לרווחתו הכלכלית של אותו אדם.

חשוב לו לראש הכולל להדגיש, שאין פה התנערות והתחמקות. "הם מאוד רוצים לתת ולעזור, אבל מסבירים לנו שכרגע הם לא יכולים. מדובר במחזיקי תורה שיש להם זכויות רבות באחזקת עולם התורה בשנים האחרונות, רק שכעת הם נקלעו לקשיים".

"אני רוצה, אבל לא יכול"

משעות השיחה עם ראשי הכוללים, ניסינו לבנות סדר יום ממוצע של ראש כולל, שנמצא בחו"ל ומנסה להביא טרף לאברכיו. וכך זה נראה בתקופה האחרונה: קמים לוותיקין, טועמים משהו בפינת האורחים בבית הכנסת, ומתקשרים למשרדו של הנדיב הראשון אתו נקבעה פגישה. מדובר באדם בעל שם, שהבטיח בשיחה מקדימה, לתת סכום נכבד. צלצול ועוד צלצול ואין מענה.

ראש הכולל מחליט בכל מקרה לצאת לפגישה. המזכירה מתנצלת, שהוא יצטרך להמתין קצת, כי הבוס בפגישה. הדקות הארוכות חולפות. הדלת נפתחת, הנדיב מכבד את ראש הישיבה בכוס קפה, ומתחיל בנאום אותו שמע ראש הכולל לאחרונה, אין ספור פעמים והוא יכול לדקלם אותו בעל פה.

"בדיוק עכשיו התפוצצה לי עסקה גדולה", מתנצל הנדיב, "מאד לא נעים לי, אני רוצה לתת, אבל תאמין לי שאני לא יכול. אל תדאג, אני לא שוכח אותך. נתראה בהקדם בעז"ה"...

במפח נפש ממשיך ראש הכולל לעיר רחוקה במרחק כמה שעות נסיעה. גם שם קבע עם כמה נדיבים. חלק התחמקו מהפגישה, לא ענו ונעלמו מהמשרדים. באחד המקרים, הגיע לביתו של נדיב שכבר נראה שמאד רוצה לתת, אבל אז האשה התערבה בשיחה ואמרה, ספק לבעלה ספק לראש הכולל, "איך אנחנו יכולים לתת סכומים גדולים, בשעה שאנחנו לא יודעים מה יהיה המצב הכלכלי מחר. אני מאוד רוצה שבעלי ייתן לכם, אבל תבינו אותנו, אנחנו במצב לא טוב". וחוזר חלילה.

בשתיים בלילה חוזרים למקום הלינה. עייפים ועם תפילה ותקווה, שמחר יהיה טוב יותר. אבל אז נזכרים שמחר ראש חודש... היום בו מעבירים את הכסף לאברכים. לא מסתכלים על השעון ומתקשרים למנהל הכולל בארץ, לראות אם מנהל הבנק הסכים 'להעביר את החודש', על בסיס הבטחה טלפונית מחו"ל ש'מחר-מחרתיים' יגיע הצ'ק.

המנהל עונה ולפני שמספיק להישאל, פותח ומספר על (עוד) צ'ק שחזר. מה עושים? "תבין, שכל ראש חודש בשבילנו הוא יום הדין. אף פעם לא חזרו אצלנו תשלומים ותמיד עמדנו בזמן וזה בניסי ניסים", אומר אחד מראשי הכוללים. וגם זה כבר קרה.

גביר שנתן מאות אלפי דולרים בשנה, נקלע לקשיים ובמקום להוציא כהרגלו את פנקס הצ'קים ולהרים תרומה, ביקש מראש הכולל שמולו, אם הוא יכול לסדר לו הלוואה של סכום נכבד... ראש הכולל הפך עולמות ודאג להלוואה, אלא מה. הכרת הטוב.

לא רק בחו"ל יש להם עבודה. ראשי הכוללים, כשהם בארץ, לא יכולים לנוח על זרי הדפנה עד ליציאה הבאה לחו"ל. הנדיבים מגיעים לארץ וראשי הכוללים מתוך הוקרה והערכה, מביאים אותם לכוללים שיראו על מה מדובר, לוקחים אותם לקברי צדיקים, לברכות אצל גדולי ישראל שיברכו אותם להצלחה בעסקים וכד'.

"הגענו למצב שאנחנו מתחילים מהתחלה. מחפשים נדיבים וגבירים שיוכלו לקחת על עצמם את אחזקת עולם התורה. כל מה שבנינו בעשר אצבעות במשך שנים, והייתה לנו מערכת בסיסית של תרומות שהחזיקו את הכולל, הכל התמוטט כמגדל קלפים", אומר ראש כולל ועמיתו מוסיף, "לא פחות קשה לנו לראות את הנדיבים במצב אליו נקלעו. רק לאחרונה הגיע אלינו לארץ לכולל נדיב, שביקש להתפלל במקום אותו הוא החזיק במשך שנים, אולי יחוס עם עני ואביון, אולי ירחם", כהגדרתו...

צריך להבין, שכשמגיעים אחת לשלושה חודשים, אתה מלא מרץ וכוחות, יוצר כמות של כתובות – אבל ראשי הכוללים שבחודשים האחרונים היו שם כל שבוע, מגיעים לעתים למצב של עייפות החומר, והקושי לתפוס את האנשים הוא גדול יותר.

את הקשיים מנסים לפתור מנהלי המוסדות וראשי הישיבות במפגשים בחו"ל. בשעות הלילה המאוחרות, לאחר ש"סיימו את העבודה", את איסוף הכספים, הם נפגשים ומנסים לטכס עצה. מה לעשות, איך להתמודד.

זה לא המחזה הכי נעים, לראות את זקני ראשי הישיבות וראשי הכוללים הותיקים, שבמשך שנים החזיקו וגלגלו מאות מיליוני דולרים, והיום הם מתייעצים בצעירים ומנסים יחד, לגבש דרכי פעולה והתמודדות. בפרט לאור העובדה שהכלכלנים בחו"ל מעריכים, שהמיתון עוד לא הגיע לתחתית. ויש עוד לאן לרדת...

משנות השובע לשנות הרעב

היה מי שבמהלך השיחות אמר בחשש, כי הוא מקווה שלאחר "שנות השובע" שהיו, לא מגיעות חלילה "שנות הרעב", ומדובר רק בתקופה קצרה שתחלוף מהר. ראשי הכוללים הגדולים, הפכו בשנים האחרונות לאבא של האברכים. תמכו בהם וסייעו להם ככל יכולתם. מלבד התשלום החודשי ששופר לאין ערוך, ניתנו מענקים מיוחדים, גמח"ים והלוואות ומתנות לחגים שלא היו נהוגים בעבר.

הכל ניתן מתוך הרצון לתת את התחושה, שהאברכים הם מעל לכל. שלהם מגיע הכל. ובשביל זה ראשי הכוללים הקדישו את חייהם ועשו הכל, כדי לאפשר להם לשבת בשלווה וללמוד. כיום הם הגיעו למצב, שבקושי משלמים את הבסיס.

"האברכים צריכים להבין את זה. לא לכעוס עלינו. לדעת שאנחנו עושים את הכל", אומר אחד מראשי הכוללים, "אנחנו רק שליחים, אם נקבל כסף, נוכל לתת ואם לא, לא נוכל".

ויש גם סיפורים שנולדו בעקבות המצוקה. כך למשל, ראש כולל שחזר מוקדם, נשאל ע"י מכריו, מדוע חזר לפני הזמן שתכנן. והוא השיב, "לא לעשות, אני יכול גם בארץ". עצוב.

אחד ממנהלי המוסדות הגדולים הגיע לנדיב ידוע בחו"ל. שאל אותו הנדיב, "מישהו במשפחה שלך חולה?" לא, למה אתה שואל?, תמה המנהל. "ראיתי אותך היום בבית הכנסת, איך שאתה בוכה... אמרתי לעצמי, בטח קרה משהו". הוא נדהם לשמוע, שהמנהל בוכה, בגלל המצב של הכולל...

וסיפור נוסף התרחש עם איש בטחון באל-על שהתפלא לראות ראש כולל, שמגיע רק עם תפילין. זה היה חשוד בעיניו. הוא היה בטוח שתפס איזה בלדר שמעביר דברים אסורים. בפרט לאור תקופת החשודים החרדיים בהברחות שנתפסו לאחרונה. הרב יוחנן חיות הוזעק לסייע, ואז שאל איש הביטחון: "מה זה פה, קו 400 שאתם באים רק עם תפילין?"

התשובה הייתה, שהבגדים והציוד האישי נשארו בחו"ל... והוא רק קפץ לסידורים דחופים בישראל וכעת, הוא ממהר לחזור לנסות לגייס כסף. שיחות טלפון קוטעות כל העת את השיחות עם ראשי ומנהלי הכוללים. פעם מהבנק או מהגמ"ח על הלוואות שקרובות לפרעון, פעם זה נדיב, או אברך שזקוק לסיוע, מתנה את צרתו ומקבל הבטחה לסיוע.

שניים מאלו שעמם שוחחנו, כל אחד בתורו חזר במהלך השיחה שנים אחורנית. עת התדפקו מדלת לדלת ברחבי הארץ והחתימו עוד הוראת קבע, או קיבלו תרומה חד פעמית של עוד מאה ועשרים שקלים.
הזמנים השתנו, חו"ל הפך למקור אחזקת עולם התורה, עד למשבר הכלכלי האחרון שפוקד את הנדיבים בגולה.

ולא, אין להם בעיה לשוב ולכתת רגליהם ברחובות בני ברק, ירושלים ביתר, מודיעין עילית ואלעד. גם את זה הם יחזרו לעשות בקרוב. הבעיה היא שסכומים אלו, לעולם לא יכסו את ההתחייבויות שנטלו על עצמם בתקופת השפע.

כשמדברים על מצוקה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכלל מוסדות התורה באותה מצוקה, אבל בעוד שלישיבות, מלבד תקציב משרד הדתות, יש את התשלומים שמגיעים מההורים, ולמרות הקושי, יש עדיין בסיס גדול של כסף. אצל הכוללים, זה משהו אחר לגמרי. אין מי שמשלם את הבסיס, מלבד סכום מזערי של הדתות.

ניסיון משמים

לאורך כל השיחה, מקפידים בני שיחנו להדגיש, כי הם יודעים שהכל זה ניסיון מהשמים. "המלאכים של עשו נלחמים במלאכים של יעקב. דווקא בגלל כל הפריחה שהייתה לעולם התורה, הגיעו עכשיו הניסיונות והקשיים, ואנחנו נתגבר עליהם. הציבור צריך לדעת את המצב ולהתפלל עלינו".

ברגע של אמת, כשההרגשה הייתה "שנפתחו הלבבות" והכל על השולחן, העזתי לשאול את אחד מראשי הכוללים: "לא מגיע רגע שכבוד הרב אומר לעצמו, בשביל מה אני צריך את כל זה? אולי הגיע הזמן לעזוב ולסגור את הכולל, שמישהו אחר יעשה זאת במקומי?

"חס וחלילה", נזעק ראש הכולל. "אני מאוד מקווה שלא זה הרושם שקיבלת. זכות האברכים תמיד תעמוד לנגד עינינו ואנחנו מאמינים שזה ניסיון ונעבור אותו, עם כל הקושי".

מה מחזיק אתכם?

"להיכנס לכוללים ולראות את כולם יושבים ולומדים – לראות ספרי תורה חיים. אברכים שבמסירות נפש עוזבים את הוויות העולם הזה, מוותרים על תענוגות ופרנסה מסודרת ויושבים ללמוד... כשאנחנו מקבלים, קונטרסים של חבורות שנכתבו ע"י האברכים, בני העלייה, זה מחזק, זה מעודד, זה מה שנותן את הכוח להמשיך".
בשיחה מתערב ראש כולל אחר שמוסיף: "את העידוד הגדול אנחנו מקבלים, ממרן הרב שטיינמן ומהגאב"ד הרב מרדכי גרוס. בכל שעה ובכל זמן הדלת פתוחה. אנחנו מגיעים עם נדיבים שבאו מחו"ל ומרן מברך אותם ומעודד אותם להרים תרומות גדולות".

אנחנו שומעים סיפור על הגר"מ גרוס, שלקח על עצמו לסייע לכולל, שבו לא שילמו לאברכים במשך כמה חודשים. הרב גרוס פנה לנדיבים שישלמו את אותם חודשים. כעת, הכולל נסגר ולאברכים נמסרה הודעה, כי מעתה הנהלת הכולל אינה מתחייבת לשלם.

ואכן, לאורך כל השיחה עולה שמו של מרן הגראי"ל שטיינמן שמוגדר בפיהם כ"אבי הכוללים". למרות הקשיים, הרב שטיינמן מעודד את ראשי הכוללים לחזק ולהגדיל את הכוללים, להוסיף אברכים ומברך את ראשי הכוללים שיראו בזכות כך סייעתא דשמיא

ואכן, אנחנו שומעים על נסים ונפלאות שאירעו לראשי הכוללים. על תרומות שלא ייאמנו שהגיעו פתאום ועל ימים שהיו בטוחים, שלא יהיה מהיכן לשלם לאברכים את החודש, ופתאום ממקור בלתי צפוי, הגיעה הישועה.

במקביל לברכות ולתפילות, מרן הרב שטיינמן גם מורה לראשי הכוללים לא להתחייב מעבר ליכולתם.
"הראש ישיבה אמר לנו, שנודיע לאברכים שאנחנו משלמים רק אם יש לנו, ושאנחנו לא מתחייבים", אומר ראש כולל ועמיתו מבהיר: "הכוונה היא לא לרפות את ידיהם של האברכים, אלא שהרב שטיינמן לא רוצה שנקח חובות, מעבר לאלו שכבר יש לנו, ושאם התחייבנו לאברכים, מצד הדין אנחנו מחוייבים לשלם, לכן הוא אומר שזה לא יהיה בגדר התחייבות שתופר. אבל הוא כל הזמן מעודד אותנו ומסייע בדרכים שלא ייאמנו, כדי שהנדיבים ירימו תרומה ועוד תרומה".

כמה ראשי כוללים נכנסו למרן הרב שטיינמן ואמרו, שהם רוצים לעבור עם בני משפחתם חודשיים רצוף לחו"ל, כדי לנסות ולעשות מהלך יוצא דופן ולהיות בקרבת מקום, כדי להיחלץ מהמצוקה.
השאלה שלהם הייתה, האם זה לא יזיק לילדים.

שאל מרן בחיוך: מדוע אתם חושבים שלכם זה לא יזיק?

השיבו לו: אנחנו בשליחות של הראש ישיבה, יש לנו את הזכות של השליחות.

השיב מרן, כי כיוון שזה עלול להזיק לילדים, לא לעשות את זה.

"תתפללו עלינו"

אנחנו מתקרבים לסיום השיחה. קשה לתמצת את כל הדברים, אבל אנחנו מנסים להבין לסיכום, מה הולך לקרות. "אם לא יהיה פה שינוי דרסטי – לא תהיה אפשרות לשלם לאברכים. אנחנו לא קוסמים. אנחנו יכולים להתאמץ, אבל אם הגזירות הנוראיות והמצב הקשה בו אנחנו נמצאים לא ישתנו, אנחנו בסכנת סגירה. אם לא יתפללו עלינו ולא יתעוררו לסייע – הכל יכול לקרוס", מזהירים ראשי הכוללים.

"אנחנו נמצאים בתקופה הקשה ביותר בשנים האחרונות. מוסדות רבים נמצאים בסכנת סגירה. מיצינו את מקסימום היכולת לקחת הלוואות מגמ"חים, מקרנות ומידידים שהיו לנו לעזר. הבנקים, שעוד איכשהו נתנו לנו הלוואות, כשהם נהנים מהריבית שחונקת אותנו, גם הם שהריחו לאן הרוח נושבת, מתחילים להצר את צעדנו ולדרוש ערבויות חזקות, שבעבר לא היינו צריכים להביא".

תוך הדברים אנחנו שומעים על כולל גדול מאוד של אלפי אברכים בירושלים, שראש הישיבה הודיע, שאת התשלום על שמירת סדרים ועל המבחנים, לעת עתה, לא ישלמו, ושיתפללו על הבסיס שיהיה בזמן.
כמו כן, כולל גדול בבני ברק, מאימפריית הכוללים, שלא שילמו בו לאברכים אפילו את התקציב שמגיע מהדתות. לאור החובות והמינוס הגדול בבנק, התקציב שמועבר ע"י משרד הדתות, נבלע במינוס ולא מגיע לידי האברכים.
"אתה לא מבין את הכאב העצום של ראש כולל, שיודע שהכסף לא יגיע בזמן. אנחנו יודעים ממה חי האברך ושהוא נבנה על התשלום החודשי שלו, וזו הרגשה לא קלה", אומר אחד מראשי הכוללים.
אז מה עושים? "קודם כל מתפללים", עונים כולם, "מבקשים מהרבונו של עולם שירחם עלינו. שיראה את המאמצים שלנו".

במקביל, עולות הצעות שונות בבית מרן הרב שטיינמן. להוריד את התשלום החודשי, לנכות מעשר ממה שניתן לאברכים, לנסות ולחזור לגייס כספים בארץ, פנייה לחכ"ים שיפעלו להגדלת התקציבים – הכל כדי לעבור את התקופה הנוראה והקשה.

אחד מראשי הכוללים מחזיר אותנו לעיקר, "אנחנו לא מבקשים כסף מהאברכים, אבל החיזוק שלנו, זה שהם מקבלים על עצמם להתחזק יותר בלימוד, בשמירת הסדרים, מקבלים על עצמם תענית דיבור ומרבים בזכויות, עבורנו, שזה בעצם עבורם".

הכתבה התפרסמה ב רשת המקומונים 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!