מפשיר ולא מתפשר

בוקר יום ראשון שלמחרת שבת פרשת קורח. שרי ממשלת ישראל שהאדמה כמעט ובלעה אותה בסוף-השבוע האחרון, שבים ונאספים, כמידי יום ראשון סטנדרטי, לישיבת הממשלה השבועית. הפעם, לא יריבות ותככנות פוליטית עומדת על כף המאזניים, אלא נושא אקוטי, כבד משקל ומעורר תוגה. הסוגיה רווית הכאב והסבל של 'עסקת חילופי השבויים' מול החיזבאללה.

ההכרעה קשה, עד שאפילו ראש הממשלה הזחוח דרך כלל, אהוד אולמרט, מודה, כי הוא מתקשה לקבל החלטה. מחד, ראשי השירותים החשאיים – יובל דיסקין ראש השב"כ ומאיר דגן ראש המוסד, מתריעים ומאיצים בשרי הממשלה להניח לתחושות הלב, ולהצביע מהראש. והראש – הם יודעים – אומר, כי שחרור ארכי-טרוריסטים עם דם על הידיים, תמורת גופות בלבד, מהווה מסר שישראל לא יכולה להשלים עם תוצאותיו.

מנגד, מדבר הרמטכ"ל גבי אשכנזי מהלב, בעגה שמזכירה את משפטו של דוד בן גוריון שהפך למיתוס: "תדע כל אם עברייה, כי הפקידה גורל בנה בידי מפקדים הראויים לכך". אמו של רון ארד, הלכה לעולמה, מתוך ידיעה כי הפקירה - ברי"ש ולא בדל"ת – את גורל בנה בידי מפקדיו.

כעת מבקש אשכנזי, כי לפחות אמותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר, תחושנה קצת אחרת.
ובעוד כולם מיטלטלים בין לבו של הרמטכ"ל, למוחם של ראשי השירותים החשאיים, יש גם מי שחושב, ומבטא זאת בקול, כי דווקא עמדתו הרגשית של אשכנזי, היא גם העמדה השכלית יותר.

המדובר במי שבמשך השנה האחרונה שם דגש מיוחד על מצוות 'פדיון שבויים'. לצורך כך הוא שבר את הקו הרשמי של מדיניות החוץ הישראלית ונפגש עם נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר, כדי שיפעל לשחרורם של החטופים, בלבנון ובעזה, התעמת עם ראש הממשלה, במהלך ארוחת הערב בעת ביקור בוש בישראל, ומסר מכתב בעניינו של פולארד לידי נשיא ארה"ב. כעת הוא פונה ישירות לראשי השירותים החשאיים: "תגידו", שואל אותם יו"ר ש"ס אלי ישי: "אם היו מציעים מחיר דומה כיום בעד גופתו של רון ארד, הייתם מתווכחים?". לא! משיבים דיסקין ודגן בהוגנות, וישי ממשיך ומתווה את קו המחשבה: "הרי כיום אנחנו מוכנים לשלם מחירים גבוהים, אפילו בעבור מידע". והמסקנה אם כך מתבקשת. לא רק רגש, אלא גם היגיון צרוף: "אז למה בדיוק אנחנו ממתינים? שגולדווסר ורגב יהפכו לרון ארד? שנתחנן לשלם מחיר גבוה בהרבה בעוד עשרים שנה, אבל לא יהיה בשביל מה?".

"בכלל", מסביר לנו ישי בלשכתו הצנועה בכנסת (צנועה בהשוואה ללשכתו בתמ"ת, וצנועה לא פחות ביחס ללשכות חבריו בבית המחוקקים), "הטיעון כאילו מדובר בתקדים מסוכן, הוא מופרך. עסקת השבויים הנוכחית, היא מהזולות שהיו אי פעם". על גופותיהם של החללים פינק ואלשיך במלחמת לבנון הראשונה, שיחררה ישראל 40 מחבלים לבנוניים, ו-123 גופות מחבלים מארגונים שונים, שהיו ברשותה. בעסקת חילופי השבויים הקודמת נתנה ישראל בכפל כפליים, אם כי שם מדובר היה לא רק בגופות, אלא גם בחייו של ישראלי מפוקפק אחד. ומי מדבר על עסקת ג'יבריל הזכורה לשמצה, שם נכנעה ישראל ללא תנאי לדרישות המחבלים. ומדוע אם כן הסכים נסראללה לעסקה שכזו? חולשתו – מסביר ישי – היא שגרמה לו לנסות ולהגיע להישגים בכל מחיר.

את ההיסטוריה, זוכרים גם ראשי שירותי הביטחון החשאיים, ובכל זאת, הם מביעים התנגדות נחרצת, כמעט היסטרית. ישי מאמין, שגם הם, למרות הצהרותיהם מהשפה ולחוץ, הבינו, כי העסקה, איתם או בלעדיהם, תצא לדרך, אלא שהתנגדותם, לא הייתה בגדר אמצעי לסיכול העסקה, אלא מטרה בפני עצמה: "הם פשוט רצו לשדר מסר לחמאס, לקראת עסקת שליט, שהדעות אצלנו חלוקות, והנכונות לשלם מחיר גבוה תמורת גופות, אינה פשוטה כבעבר, ואת זה, הם השיגו".

הצעטאל'ע של אהוד

בשעה שנפשם של הנוכחים התייסרה וחשה בכאבם של בני משפחות החטופים, שעמדו בפתח בניין הממשלה, היה גם מי שחשב וכתב פוליטיקה. בין סקירה של הרמטכ"ל, להבהרה של ראש המוסד, מצא לנכון שר הביטחון את הפנאי, להעביר צעטעל'ע לידי שר התמ"ת, בלא שהוא שוכח לרשום בראש הדף: בס"ד. כנראה שבמצבו, גם אהוד ברק מבין, שהוא זקוק לסיעתא דשמיא. "ר' אלי", כתב יו"ר העבודה ליו"ר ש"ס: "דרושה הבנה ב-3 נושאים. 1. ביתר. 2. ועדת כספים. 3. כללי הקואליציה".

פחות משבוע אחרי שברח ברגע האחרון, והותיר את התנועה הקדושה בודדה במערכה, חוזר אהוד ברק ללהטט כאילו כלום לא קרה. בניגוד לח"כ יענק'ל ליצמן, שהמשיך השבוע בספירת ביתר ב'המודיע' ומנה 92 יום להבטחה, הרי שאנו כבר הפסקנו לספור את הימים שחלפו מאז הובטחה הפשרת ביתר. בשעתו, בעת שבמשרד השיכון הכריזו על יציאה למכרזים, חשפנו על פי מידע שקיבלנו מגורם בכיר בלשכתו של ברק, כי בכוונת שר הביטחון לעכב את ההפשרה, וזאת במטרה להפוך לכתובת ראויה בפני עצמה, לחיזורי התנועה הקדושה.

את אשר יגורנו בא. ברק, מבטיח לישי את 'הפשרת ביתר' בשתי מנות (ובין מנה למנה, שוב יוציאו לנו את הנשמה). ברק מצידו מעוניין, שש"ס תתמוך בהעברת ראשות ועדת הכספים, לידי אבישי ברוורמן, איש העבודה. ישי מצידו נחרץ: הוא אינו מתכוון להעניק את הוועדה למפלגת העבודה, של אחרי סוף-השבוע שעבר, על מגש של כסף. ומה עוד, שבינתיים, מספק היו"ר הזמני, איש ישראל ביתנו, ח"כ סטאס מסז'ניקוב, את הסחורה. "הנה", הוא אומר, "בעזרתו של סטאס, הצלחנו להעביר השבוע מאה מיליוני שקלים לשירותי דת". ישי מקווה, שברק יתעורר מקיפאונו ויפשיר את ביתר: "ואם לא, נעביר החלטת ממשלה שתאפשר את ההפשרה, מעל ראשו של ברק ובניגוד לדעתו", מבטיח היו"ר, ומחייג בו זמנית לשר הביטחון. "זה לא הולך ככה", הוא מטיח בברק: "אי אפשר לשתף פעולה כשאתה מתחמק מכל התחייבויותיך, אם את הבטחתך לתמיכה בפיזור הכנסת לא קיימת, לפחות בביתר תעשה משהו". ברק שומע ומבטיח לחתום בו ביום: "אתה צודק, הבטחתי ואקיים". מלומד בהבטחות, תובע ישי לקיים עוד לפני השקיעה. וברק, אכן עמד בהבטחה ושיחרר את המנה הראשונה. "אלי, חתמתי", הוא הודיע ליו"ר ש"ס מאוחר יותר.

אהוד ברח, ואלי נותר בדד. "ש"ס חטפה שוס", הגדיר זאת הח"כ בעל הפה מפיק המרגליות משה שרוני. עד שש"ס גילתה נכונות אמיתית, לממש את איומה, הוא הפך לבלתי רלוונטי עם בריחת העבודה.

הפכתם את האיום לבדיחה, אנו אומרים ליו"ר התנועה. פעם בביתר, פעם בסוגיית חלוקת ירושלים – אז איימתם ולא מימשתם, ועכשיו, עד שסוף סוף התכוונתם לכך והלכתם עד הסוף, באה העבודה וסגרה דיל מעל ראשכם, הפכה אתכם לבלתי רלוונטיים. ישי שומע ומבקש לתקן, אם יש דבר מה שחורה לו, זהו הניסיון להופכו למאיים סדרתי: "בביתר לא איימנו לפרוש, רק אמרנו שנימנע בהצבעת האי אמון ונכביד על הממשלה". הבנייה עדיין מוקפאת. לא נמנעתם ולא הבכתם, אנחנו מזכירים נשכחות (נשכחות? קרובות!). ישי בשלו, שב ומזכיר כי ברק, ולא אולמרט הוא שמעכב את ההפשרה, ומבקש להדגיש: "הקצבאות הוא הנושא היחיד שהודענו שנלך עד הסוף, והלכנו". שעה קלה לאחר תום הראיון הופכת גם ההפשרה, לעובדה קיימת.

הם הלכו עד הסוף, אך עשו זאת בעקבותיה של 'העבודה', כנגררים אחר החלטת הסיעה ולא כמובילים. ישי לא רואה בכך פסול. לדידו, אין זו גרירת רגליים, אלא פיכחון פוליטי של סיעה בת שנים עשר מנדטים, שמכירה את מגבלות הכוח: "הבטחנו שנילחם על הקצבאות, אבל אי אפשר לאיים בלי כדורים. זו הייתה הפעם הראשונה שלאיום היה סיכוי להתממש, בעקבות תמיכת העבודה בהקדמת הבחירות, ובפעם היחידה הזאת הוכחנו שאנו עומדים בדיבורנו", ויו"ר ש"ס כאילו מתריס בדבריו, כנגד אמירותיהם של קטני אמונה, דוגמת זו שצוטטה באכסניה זו, מפיו של ח"כ בכיר ביהדות התורה, שלא האמין שש"ס תהא מסוגלת להיפרד ממנעמי השלטון, והעריך, אך בשבוע שעבר, כי ברגע האמת, ש"ס, ולא העבודה, היא שתציל את הממשלה.

אם המטרה הייתה להשיג את הגדלת הקצבאות – היא לא הושגה. אם השאיפה הייתה להפיל את הממשלה – התוצאה שנתקבלה הפוכה. התנועה הקדושה, הפכה לכאורה ללא רלוונטית. לכזאת, שניתן להסתדר בלעדיה. האם משמעות הדבר הינה הפסד במערכה? ישי שולל זאת מכל וכל. הפסד בקרב אולי כן, אך לא במערכה. הן אמת, הלחצים שהפעילו שמחון, מג'אדלה, הרצוג, פואד, תמיר ושות' על יו"ר מפלגתם ברק, עשו את שלהם. האופציה שכך יסתיים הקרב, בבריחה מהמערכה, הייתה כמעט כתובה על הקיר, אך לש"ס לא הייתה כל אלטרנטיבה אחרת: "וכי מה יכולנו לעשות? ידענו שייתכן שברק יתקפל בסוף, אבל היינו חייבים למצות את ההזדמנות היחידה ולנסות להפיל את הממשלה על רקע הקצבאות".

שנים עשר כדורים בקנה

ש"ס הצמידה אקדח לרקתו של אולמרט, כשבתוכו שנים עשר כדורים. בסופו של קרב התברר, כי גם לאחר שנורתה כל התחמושת, לא היה בכוחה לחסל את אהוד אולמרט, בעל שבע הנשמות. אי אפשר שלא להיזכר, בימי המו"מ הקואליציוני, כשמצידם של אנשי אולמרט, הייתה נכונות לחלק – ולא רק לקבל – מעטפות לקצבאות הילדים, בסך של מיליארד שקלים. ישי הסכים בשעתו, לחבירה לבלוק טכני משותף עם יהדות התורה, שיימנה שמונה עשר מנדטים, הוא שב ומזכיר כיצד אמר לו אז אולמרט: "אם יהיו לכם שמונה עשר כנגד התשעה עשר של העבודה, אלך אתכם עד הסוף ובנוסף לביטול הקיצוץ בסך 1.8 מיליארד, אוסיף לקצבאות". אבל היו מי שהתנגדו – הן לבלוק מחד, והן להגדלת הקצבאות בסכום עליו דובר מאידך. בבית מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן ברחוב חזו"א 5 בבני ברק, דובר על מגבלות הכוח, והובע חשש, כי אם תינתן בידי גורמים ביהדות החרדית עוצמה רבה מידי, ייעשה בה שימוש בלתי מושכל בעליל. ואילו בביתו של כ"ק מרן האדמו"ר מגור, הובעה עמדה נחרצת ולפיה, אין להתפשר בנושא הקצבאות.

לישי יש מסקנה ברורה: "התברר ששנים עשר כדורים בקנה לא מספיקים. צריך שמונה עשר כדורים ומסתבר, שאנחנו לא יכולים להסתמך על אלו של יהדות התורה. בבחירות הבאות, נצטרך להביא שמונה עשר לבד", הוא מסמן את המטרה, וכבר חושב על הרשימה לכנסת הבאה.

ויש גם אמירה נחרצת כלפי ההתנהלות, שלדידו, כמו גם לדעתו של הלוחם הפרלמנטרי מוישה גפני, גרמה לכך שכל משפחה חרדית תפסיד בכל חודש 500 שקלים: "אי אפשר ללכת בגישה של הכל או לא כלום", הוא מתריס כלפי יו"ר סיעת יהדות התורה ח"כ ליצמן, על אף שהוא נזהר מלהזכיר את שמו, פן יתפרשו דבריו כמתקפה אישית, אליה הוא מתעקש שלא להיגרר: "בפוליטיקה צריך להתפשר, לדעת לקבל את מה שאפשר בהתאם לנסיבות". ליצמן, ולא ישי, היה זה שהעריך, בין השאר באוזני פוסק הדור מרן הגרי"ש אלישיב, שלביתו ברחוב חנן 10 הגיע בערב שבת, כי איווט ליברמן לא ייכנס לממשלה וכי לאולמרט לא תיוותר ברירה, אלא לצרף את יהדות התורה ולהיכנע לכל דרישותיה.

בסופו של יום התברר שאיווט, בניגוד לליצמן, מוכן להיכנס לממשלה כמעט בכל מחיר: "אנחנו ידענו זאת מראש ופעלנו בהתאם. זה היה או אנחנו או איווט. האם יש מי שמוכן לקחת על עצמו את האחריות על ממשלה נוספת ללא חרדים, על התוצאות הכרוכות בכך?".

אי אפשר להימנע מהתחושה שמה שלא הושג בעבר, לא יושג בעתיד. הרי לא תהייה פה ממשלה יציבה יותר. ביבי או לבני לא יהיו ראשי ממשלה אוהדים יותר. באופק לא נראית קונסטלציה שבה תמולאנה הדרישות, והשאלה המתבקשת הינה האם ישי מוכן, כמו ליצמן, להתחייב כי לא יישב בממשלה ללא הקצבאות? אחרי שמנפים את הנאמר, ומגיעים ל'שורש התשובה' המושמעת, ניתן לקבוע בבירור, כי התשובה היא 'לא'. גם בעתיד, ייתכן מצב בו תשב ש"ס בממשלה, כשהקצבאות אינן בידה. ישי רק מקווה: "אם נהייה לשון מאזניים, ואני מתפלל ומייחל שנהייה, נשיג את הקצבאות".

יהא אשר יהא ראש הממשלה הבא, סנטימנטים לא יהיו לו: "אף אחד מראשי הממשלה הפוטנציאליים, לא אוהב אותנו. כשאנחנו חזקים, סופרים אותנו. כשניתן להסתדר בלעדינו, התוצאות הן בהתאם". ובאותה נשימה הוא שב ומזכיר, כי גם במצב בו ש"ס מצויה במלוא תפארתה ועוצמתה, חובה עליה להשתמש בכוחה במינון נכון: "חלפו הימים שבהם, על כל דבר מזעזעים את המדינה", הוא אומר ומכוון לימים עברו, בהם משלה ש"ס בכיפה וניהלה את המדינה. את התוצאות חווינו על בשרנו, כאשר מפלגת השטנה שינוי, התפשטה כמו מחלה ממאירה: "צריך לעשות זאת בחוכמה ובתבונה, לדעת מתי לקפוץ מהעגלה ומתי לתקוע מקלות בגלגלים", וכל זאת, במערכת יחסים אישית, ולא בשפה מאיימת שגורמת לריאקציה, שיוצרת אנטגוניזם. שעוד עלולה להוליד לנו טומי חדש במערכת הפוליטית.

כאן מציע ישי לאמץ מטבע לשון אחרת. מרוככת יותר. להפסיק להשתמש במונח 'קצבאות' שדי בצליל שלו לבדו, כדי להחריד את החילוניים משלוותם, ואת כל זה הוא אומר, בהבינו את מגבלות הכוח. בהכירו בכך, שהדרך אינה בניהול מלחמה, אלא בכבישת מסילות. בעוצמתיות, אך לא בכוחניות.

מצליף סיעת יהדות התורה

יו"ר התנועה הקדושה מדבר על אוחזי משרות תורניות, על ראשי ישיבות שמתקשים להתמודד עם חרב הפסקת התמיכה התקציבית בהוראת הבג"ץ, ואנו תמהים, האם ש"ס אינה מחשבת בהתנהלות הפוליטית, ג'ובים תורניים אחרים לגמרי. משרות של רבני ערים משפחתיים, שגם על צווארם מונחת חרבם של אותם שופטי בג"ץ.

לפני שבועיים צוטטו באכסניה זו, דבריו של בכיר לוחמני מדגל התורה, שהסביר מדוע אופציית החבירה לבלוק טכני עם ש"ס אינה ריאלית: "וכי אם נסכם על בלוק טכני ויציעו להם את רבנות ירושלים, האם יש בכלל ספק שהם ירוצו לסגור דיל מאחורי גבנו?", צוטט מי שצוטט. יריביכם, אנו שואלים את ישי, אומרים עליכם, שרק הג'ובים המשפחתיים עומדים בראש מעייניכם. שאתם מעדיפים רבנות על ריבונות.

כדרכו בימים אלה, מעדיף יו"ר ש"ס שלא להתנצח: "אני בטוח שמי שאמר את הדברים, הצטער עליהם רגע לאחר שיצאו מפיו". לגופה של גלימה רבנית, הוא מבקש להזכיר, כי רק לפני שבוע, היה זה הוא, שהזעיק את ח"כ גפני למליאה, ונלחם כמו אריה (לא דרעי), להעברת חוק הישיבות הקטנות.
ערב ההצבעה (שלא הייתה) על החוק לפיזור הכנסת, בשעות הצהריים של יום שלישי, הוא ביטל את פגישותיו בתל-אביב (בניגוד לבכיר ביהדות התורה, שהעדיף להמשיך את שגרת יומו התל-אביבית כרגיל) ועלה לירושלים כדי לפתוח בקרב מאסף, מול שרת החינוך שהחליטה ברגע האחרון, להגיש ערר על החלטת ועדת השרים לחקיקה שתמכה בחוק. הערר שהגישה תמיר בצהרי היום בשעה 12:07 הפכה את ההצעה להצעת חוק פרטית בעלת משמעות תקציבית, המחייבת את תמיכתם של חמישים חברי כנסת. ולך תשיג רוב שכזה, כשחגיגת הפיזור בעיצומה.

אבל ישי לא התכוון לוותר. הוא סגר קצוות, עם הסיעות הרלוונטיות והבטיח תמיכה מאסיבית, של למעלה מחמישים ח"כים, הוא התקשר לשותפו לניהול החמ"ל, מוישה גפני, ודרש שח"כי יהדות התורה, שהיו בדרכם לשמחות משפחתיות, יישארו בבניין המליאה. גפני מצידו דאג לוודא את נוכחותם של הש"סניקים בבניין, ולרגע נראה היה שישי הפך למצליף סיעת יהדות התורה, וגפני למצליף סיעת ש"ס. כשהח"כים החרדיים כולם (למעט שניים מש"ס), נוכחים בבניין, וכשבאמתחתו, נדוניה מכובדת, של תמיכת ראשי הסיעות הגדולות בבית, הגיע ישי לשרת החינוך תמיר והעמידה על מקומה. תמיר הבינה כי מקרב המאסף הזה, לא ישי הוא שייצא וידו על התחתונה, ונכנעה.

לא מדובר רק בחשבונאות פוליטית של שרת החינוך, אלא באיום משמעותי ואימתני. כשהוא נשמע מפיו של מי שאך לפני דקה דיבר על מגבלות הכוח, יש בצעד החריף שננקט, כדי להעיד על החשיבות אותה מייחס השר היושב לפנינו להעברת החוק. מהבית ברחוב הקבלן 45, שם יושב מרן הגר"ע יוסף ודואג את דאגת חינוך ילדי ישראל, נתבקש מי שנתבקש, להבהיר, אם יהיה צורך, כי במידה ותמיר תעכב את העברת חוק הישיבות הקטנות, תטיל ש"ס וטו על חברותה כשרה בממשלה, בכל ממשלה עתידית שתקום. ישי הגיע לקרב, כשבאמתחתו פצצת המצרר הקטלנית, אך בקונסטלציה הפוליטית שנוצרה, לא היה צורך לשולפה. תמיד נכנעה, ברגע שהבינה, כי התנגדותה, לא תעכב את העברת החוק.

"צריך גם להבין את תמיר", מלמד ישי זכות על השרה, כאילו היה סניגורם של שרי ישראל: "היא מותקפת מכל עבר ומואשמת על ידי התקשורת שהיא נכנעת לחרדים. מבחינתה מדובר בסיטואציה הגרועה ביותר". לעניין זה, מגלה ישי, הוא הביע באוזני תמיר נכונות, לקיים ביחד עימה, פגישה משותפת עם בכירי הכותבים בעיתונות החילונית, על מנת להסביר להם, כי אין מדובר בסחטנות, אלא במאבק לגיטימי על זכות הקיום של החינוך החרדי.

ובכל זאת, אנו שבים ומתעקשים, אתה אומר שהישיבות בראש מעייניך, אבל הלכת למהלך של הפלת הממשלה תוך כדי חקיקה. הרי גפני אמר לפני שבוע, שהוא אינו מבין כיצד אתם יכולים להרשות לעצמכם להפיל את הממשלה דווקא עכשיו, כשהחוק הכל כך חשוב מונח על כף המאזניים. ישי שומע ומחייך. את גפני הוא משבח כיריב הוגן, כזה שיודע להתווכח מרות, אך גם לשבח ולפרגן: "אבל הוא אמר זאת, כי לא ידע את מה שאני ידעתי", מסביר ישי. ההבנות עם הסיעות הגדולות, היו ברורות. החוק לפיזור הכנסת לא היה מוגש לקריאה שנייה ושלישית, אם חוק הישיבות הקטנות, לא היה עובר לפני כן, את כל שלבי החקיקה.

מדוע צריך היה להמתין לרגע האחרון? "אנחנו לא הכתובת לשאלה", אומר ישי, בצדק. הויכוחים סביב הליך החקיקה, לא התנהלו בתוככי סיעת ש"ס, אלא במסגרת יהדות התורה: "מהרגע שוועדת הרבנים נתנה את ברכת הדרך, יצאתי לקרב על העברת החוק ומדובר במערכה קשה". והמסקנה באשר להתנהלות ברורה: "אם יהדות התורה, לא הייתה מושכת זמן בדיונים ובוויכוחים פנימיים, היינו כבר מזמן אחרי קריאה שנייה ושלישית". ראינו אותו מדבר על הקצבאות, על ביתר ועל שאר ירקות – שמענו נחרצות, תוך נכונות להגיע לפשרות. ראינו אותו מדבר על הישיבות, ושם לא שמענו אף לא נימה של נכונות להתפשר על קוצו של יו"ד: "כמו שהעברתי את חוק טל בשלמותו, כך אעביר את חוק הישיבות הקטנות במלואו", הוא מבטיח. וזו בדיוק הסיבה לחביבות היתירה לה זוכה ישי ברחוב חזו"א 5. רק בשבועיים האחרונים, ניתן היה לראות במוחשיות, כיצד למען ה'חינוך' נכון ראש הישיבה לחרוג מדרכו ולצאת למלחמה. ואת המסר הזה בדיוק, גם אם במערכה אחרת, משדר גם נציג התנועה הקדושה, שלעניין זה, נראה כמו שלוחו האישי של מרן הגראי"ל.
ישי לא מסתפק בהישגים, וחושב כבר על המו"מ הקואליציוני הבא. ברור לו שהמצב הנוכחי בו החינוך התורני, מתמודד יום אחר יום עם גזירה חדשה, לא יכול להימשך, ומשכך הוא משחרר הצהרה מפתיעה: "בממשלה הבאה, תדרוש ש"ס את תיק החינוך", אומר לנו ישי. ותעשו זאת באותה רצינות שדרשתם בקדנציה זו, את תיק האוצר? אנו שואלים, וישי מתעקש. הוא לא עושה זאת למען החינוך החרדי, אלא מתוך ראייה קולקטיבית של טובת החינוך הממלכתי: "חייבים להחזיר את המסורת והשורשים לחינוך היהודי. אחרת, אין לנו פה זכות קיום", דברי השר החרדי, בעל הראייה הממלכתית.

עם כל הכבוד לדאגה לכלל ילדי ישראל, אי אפשר שלא לזהות בין השורות, את היעד האמיתי של בעל המימרא, שמנסה להעביר את המערכה מהחזית החרדית, לזו החילונית. אם הדרישה הראשונית תהיה "תיק החינוך הכללי", יושג היעד של קבלת אוטונומיה ל"תיק החינוך החרדי". המערכה כבר החלה. ולוואי שתשיג את מטרתה.

לא יוצא לפנסיה

מה נותר להם כעת? קצבאות הרי, כבר אין סיכוי לקבל בקדנציה זו. ראש הממשלה, גם אם ירצה, כבר אינו יכול להוביל מהלך שכזה. אולמרט של השבוע, למרות 'נס ההצלה' שאירע לו בסוף-השבוע שעבר, הוא ראש ממשלה שזמנו קצוב. התקנון של קדימה, איפשר לו להחזיק את המושכות ואת השוט. מרגע שהם ניטלו מידיו עם קבלת ההחלטה על עריכת פריימריז מוקדמים, אולמרט הוא ראש ממשלה לפרוטוקול בלבד. זה כבר לא אהוד המוכר. העיניים כבויות, הכתפיים שחוחות. הברומטר הבוגדני בר-און, שנמלט באורח סדרתי מספינת פטרוניו הפוליטיים, ברגע שהוא מבחין שרגליו טבולות במים, כבר עושה את דרכו לעבר ספינתה של ציפורה לבני.

מה קרה לו לבר-און, היכן הוא אותו קבלן קולות ליכודניק ש"התעסק" עם המתפקדים החרדים, הכיצד שינה לפתע את עורו? ישי מתייחס לכך בסלחנות, שלא לומר ברחמים. רוני בר-און קיבל את המושכות בתקופה הטובה ביותר, כשפירות הצמיחה במשק הבשילו, וכעת, הוא עומד להפוך לשר האוצר הכושל ביותר שהכרנו. ההאטה במשק, התרסקות הדולר, הסכסוכים עם ההסתדרות והמעסיקים. אפילו מהרפורמה עליה הכריז בקול רעש גדול, הוא נסוג בקול ענות חלושה. ובמצב של כישלון מקצועי קולוסאלי, לא נותר אלא להכות בחרדים ולנסות לצבור פופולריות.

קיבלת קומפלימנט היום, אנו אומרים ל"שר הדתי" אלי ישי. דתי, לא חרדי. כך הוא הוגדר בבוקרו של יום בכותרת בביטאון 'המודיע': "בעוד שבראשו עומד שר דתי – משרד התמ"ת מבקש מבית המשפט לדחות עתירה לחייבו לאכוף חוק, האוסר להעסיק עובדים בשבת".

ישי שומע ומחייך: "קל לשבת באופוזיציה ולהכתיב ידיעה לעיתון", הוא אומר ומציג קבלות – לא של רכישת כרטיסים בגן החיות התנ"כי מחלל השבת (וד"ל), אלא של עשייה במשרד התמ"ת. כששלח פקחים לקיבוצים, פסק בית המשפט שחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על אגודות שיתופיות. בפעם אחרת נפסק, שמועד כניסת השבת, הוא בחצות הלילה. הייתה גם הזדמנות בה פקפקה השופטת בזהותו היהודית של הנקנס: "מה לעשות והשופטים, כמו גם היועץ המשפטי לממשלה, לא מסתמכים על עיתון המודיע", הוא אומר באירוניה: "בנושא האכיפה בשבת, איש לא יטיף לי מוסר. אני עושה כל מה שאני יכול, אך מה לעשות שהמילה האחרונה, היא בידי היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט".

בתחום הקרוב לליבו של כותב השורות ומסוקר באכסניה זו בעקביות, אנו שואלים את שר התמ"ת, מדוע אינו עושה די לאכיפת הצו עליו חתם, המחייב את המעסיקים להפריש לעובדיהם כספים לקרנות הפנסיה. בעיקר אמורים הדברים כלפי מעסיקים משלנו, שמנצלים את מצבן הקשה של העובדות החרדיות, שהאלטרנטיבות שעומדות לרשותן אינן רבות, ומעבידים אותן בפרך, תוך התעלמות מזכויותיהן הבסיסיות.

ישי מבקש להזכיר, כי במסגרת תפקידו הוא אחראי לתוספת של אלפי מקומות תעסוקה לנשים חרדיות. ובאשר לאכיפה האמורה, בימים אלו, הוא עמל על הצעת חוק שתצמיח שיניים, לחובת הפנסיה, ותאפשר למשרדו לאכוף את הוראת החוק על המעסיקים. רשמנו לפנינו, ונשוב לבדוק זאת גם בעתיד. בנושא חשוב זה, לא נצא לפנסיה, עד שנקבל תשובות.

'בית ספר לפוליטיקה', טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!