חרב חדה בדרך לחברון

יום שישי. אחת אחר חצות היום.

כביש המנהרות לכיוון העיר חברון.

ההרים מוריקים ומזג האוויר נוח. נוף מרהיב דעת פרוש למלוא האופק.

מדובר בציר מתעתע. מעטפת גן העדן של כבישים המתמזגים אל תוך הנוף, יכולה להתקלף בן רגע. במכונית ישבו ידיד מהתפוצות ושני ילדיו. עשרים וחמש שנה לא היה בקברי אבות, וחשקה נפשו לשפוך שיח בקבר רחל ובמערת המכפלה. אני מכיר יהודים שעשרים וחמש שנה לא עזבו את הארץ וטרם היו במקומות האלו, אבל לא נסטה. גם ככה מסוכן כאן על הכביש.

שעה קודם לכן התפללנו מנחה בקבר רחל. גם ככה היה קשה להסביר למג"בניק הדרוזי למה עליו להעלות את המחסום ולאפשר לנו להיכנס לקבר של אימא. ביקשנו את עזרתו של יוסי קורצוויל, יד ימינו הנמרץ של רב הכותל והמקומות הקדושים, שמצודתו פרושה מגבול לגבול כדי להשיג פרוטקציה אצל החייל הדרוזי להיכנס לקבר רחל. לפני שמונים שנה, כשהטורקים שלטו כאן לא היה צריך פרוטקציות.

הוא התקשר למפקדים הנכונים במקומות הנכונים וסלל לנו את הדרך. חמש מאות מטר מירושלים ועלינו להפעיל קשרים כדי להיכנס. חמש מאות מטר מעיר הבירה ועלינו להזדחל בשיירה מאובטחת של ג'יפ מקדימה וג'יפ מאחור, בתוך מנהרה מבוטנת עמוסת מחסומים.

הלב נצבט לראות איך אתר שאלפי שנים היו פתוח למתפללים עשרים וארבע שעות, הפך בחסות הסכמי אוסלו הבזויים למבצר מנוכר, כזה שצריך להיכנס אליו במשוריינים ובאישורים חתומים בשביל תפילת מנחה.

בהחלט היה על מה להתפלל.

הדרך לחברון אינה ממוחסמת ולא מבוטנת. פתוחה לגמרי. היישר ללוע הארי, אם טעית בניווט.

בעצם, כביש שישים המוביל מירושלים לחברון מחולק לשני קטעים. של שתי מדינות, כביכול. עד צומת גוש עציון נסענו ברוגע מסוים וברגשות סבירים. הכבישים פתוחים ונעימים, ההרים מזמינים ומאירי פנים. מקווים לטוב.

אחרי צומת הגוש, בעשרים הקילומטרים לכיוון חברון, מחליפים פאזה. מתחת לגלגלים מתעקלים כבישים זועפים וצרים. העליות, הפניות החדות, הערבים שעומדים בכל פינה, העדר שילוט. אין זכר לנוכחות צבאית. אין מחסומים.

אם פספסת את בני ברק ונכנסת לפתח תקווה רחמנא לצלן, הפסדת לכל היותר את חוויית פרנקנטהל. בהרי חברון, יכול הפספוס להוליד חוויה אחרת.

לתומי סברתי שהמדינה כן שולטת ומשלטת. חשבתי שהחברה הלאומית לדרכים (מע"צ) מתקינה שלטי הכוונה סדורים והערבים עוקרים. שיחת טלפון עם ידיד חברוני גאלה אותי מהנאיביות. המדינה ויתרה מראש. כאן יש שלט לרפואה ושם שלט לישועה. לכיוון מערת המכפלה - אין שילוט לאורך כל הציר.

השיחה עם הידיד החברוני הייתה חכמה שלאחר מעשה. עכשיו אנחנו עוד במעשה עצמו. בעודנו שוקעים, אורחי ואנוכי, בשיחת ניתוח על ההצלחה המטאורית של אובמה, החמצתי את הפנייה לקריית ארבע.

מי מעלה בדעתו שזאת הפנייה למערת המכפלה? הרי אסור להציב שלט. האטתי בציפייה לפנייה הבאה שתהא, כך סברתי, למערת המכפלה. לאחר שיוט של עשרה קילומטרים, שמתי לב שאני מתקדם לתוך אזור בלתי-נעים בעליל. נזכרתי שלפני שבועות אחדים סחב הג'י-פי-אס את ידידי העיתונאי מרדכי לביא לאחד העיקולים אשר בכאן. הוא מאשים את הג-פי-אס, אני - את החברה הלאומית לדרכים.

העיקולים סוגרים עליי. פונה ימינה ושמאלה, מוצא עצמי בתוך אזור ערבי הומה אדם. מבטים תוהים מופתעים מהופעתנו המרשימה. בשלב מסוים, שואל אותי בעדינות האיש שיושב לצדי, אם אני יודע לאן אני נוסע. 'בוודאי, בוודאי', הרגעתיו. רק זה היה חסר לי לארגן מרחב עוין בתוך המכונית לצד המרחב העוין שמתפתח מחוץ למכונית.

והלב - פועם כמו תופים של חתונה ערבית בכפר.

* * *

ראשית החלטתי לא לגמגם בנסיעה. אמשיך לדהור בהתאם לנסיבות, אפגין שליטה במצב, כזקן ויודע לאן גלגלינו מועדים ומתדרדרים. בעיני רוחי ציירתי את הצמיג הבוער המתגלגל לחסום אותנו, את שריקות השבאב הסוגר עלינו. ההצצות במראות למדוני שאני באזור של פנסיונרים חביבים, דוכנים של שזיפים ובסטות של אבטיחים. אבל לך תדע.

בדרך נתקלתי בשני מחסומים שהודיעו על כניסתנו לשטח A ברשות הפלסטינית. לו היו רק כותבים קריית ארבע ימינה או ירושלים שמאלה. אחרי שמונה קילומטרים נוספים, ראיתי ג'יפ צבאי דוהר במהירות על החולות. צפצפתי בפראות ונופפתי בידי. הם קלטו החיילים והתקרבו.

"מה אתה עושה כאן?" הסתכל עליי החייל, מזועזע.

"אני מחפש את מערת המכפלה", עניתי בחיוך מלא ביטחון סטייל משה דיין.

"מערת המכפלה? או שאתה מחפש לך קבר?" חייך האיש בקסדה לקסדה שלצדו.

"סע אחרינו", פקד עליי.

סבתי בתחכום על עקבותינו. בלי שידידי יחוש שאנו מבצעים נסיגה. דהרנו חמשה עשר קילומטרים עד שהגענו ליישוב, ממנו לעוד מקום ומשם לכביש פתלתל שהביא אותנו למערת המכפלה.

עד לרגע זה בטוח האורח היהודי מברוקלין שהמפגש עם החיילים היה יזום ומתוכנן ושלא נסעתי ולו מטר אחד בלי לדעת לאן מועדות פני וכיצד. להשערתו, הוא וילדיו היו שותפים להעברת מסר סודית רבת חשיבות ודי מסווגת ביני לבין החייל בגי'פ, או בין יו"ר ש"ס אלי ישי לאבו מאזן, משהו על שבויים ונעדרים.

רק שיתקבלו התפילות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!