הפוסט הראשון בבלוג שפתח גאידמק: הסיפור החסידי שלי

היום (ו) עלה לאוויר הבלוג החדש של ארקדי גאידמק באתר "תפוז". בבלוג, המנוסח ברהיטות שאינה מאפיינת את סגנון דיבורו של איש העסקים, וככל הנראה נכתב על ידי אחד מאנשיו, מספר גאידמק על תרומותיו השונות, ומתייחס בהרחבה לפינוי תושבי הצפון במהלך מלחמת לבנון השנייה, תחת הכותרת: הסיפור החסידי שלי.

וכך התפרסם בבלוג:


לפני מספר חודשים, כלי התקשורת בישראל הביעו דעות, פרשנויות וסיפורים שונים אודות בנייתו ופתיחתו של מבנה בקרית שמונה שנועד לשמש מצבת לזכרם של 73 החיילים שמצאו מותם בתאונת המסוק הטרגית ב-1997.

רבים העירו כי מצבת זיכרון זו היתה צריכה להיבנות על ידי רשויות המדינה, אולם למעשה מומנה על ידי ארקדי גאידמק בעקבות פנייתה של עמותת המשפחות השכולות של אותם חיילים שנהרגו בתאונה נוראית וקורעת לב זו, שהיכתה יגון רב בליבו של כל ישראלי.

רבים אמרו כי גאידמק שוב פעל בנדיבות לטובתו ותועלתו של עם ישראל. לצד אלה, ניתן גם היה לשמוע קולות שהביעו הערות כגון: "גאידמק שוב הפך מצב נתון לתועלתו האישית"; "גאידמק מנצל נסיבות מעין אלו למען עבודת היחצ"נות שלו". וגם היו כאלה שהרחיקו לכת באומרם: "גאידמק העז לגעת בידיו המלוכלכות באחד מהדברים הקדושים ביותר לישראל – בזכרם של חלליו". כל זאת התרחש לפני מספר חודשים, בסוף שנת 2007.

ישנו פן נוסף לסיפור זה, שוודאי אינו ידוע בקרב הציבור הרחב:

בשנת 1998 כאשר גרתי באופן קבוע בפריז, אחד מחבריי, יהודי ממוצא פולני, הזמין אותי לבוא עימו לישראל על מנת לחגוג את תרומתו של ספר תורה חדש אשר הזמין לזכרם של הוריו. הספר נועד להיתרם לבית כנסת שאך זה הוקם בעיר פתח תקוה.

כאשר הגענו עם ספר התורה לפתח תקוה, גילינו שבית הכנסת טרם נבנה היות ולקהילה המקומית אשר לה היו כוונות להקים בית כנסת, חסרו כספים. היות והמסורת והמורשת היהודית מאז ומתמיד היו קרובים לליבי, הצעתי לממן את בניית בית הכנסת למען רווחתה של קהילה זו.

בתום שנה, עמד על כנו בית כנסת יפה ומרווח. הרב המקומי אמר לי, שכמייסדו של בית הכנסת, ניתנה לי הזכות לבחור עבורו שם. יחד עם זאת, הוא אף ביקש את רשותי לקרוא לאחד מהחדרים במבנה החדש על שם אחד החיילים שנהרג באסון המסוקים ב- 1997. חייל זה היה אחיו של אחד מהחברים הפעילים בקהילה זו. השבתי כי נוכל לקרוא לבית הכנסת על שמם של כל 73 החיילים שהקריבו חייהם בגבורה. ואכן כך היה. שמותיהם של כל 73 החיילים חקוקים על דלת בית הכנסת.

כל משפחות 73 החיילים השתתפו בטקס הפתיחה של בית הכנסת, ומאז אירוע זה, הם דואגים לשמור על קשר הדוק ביניהן. על פי בקשתם, אני נותן, מעת לעת, תמיכה כספית כלשהיא כדי לתמוך במטרתם.

הרב לאו השתתף אף הוא בטקס הפתיחה של בית כנסת גדול ויפה זה מתוקף תפקידו כרבה הראשי של מדינת ישראל באותה עת. גם אני נוכחתי בשמחה הזו יחד עם משפחתי והיה לי הכבוד ללחוץ את ידיו של הרב לאו. כל המאורעות הללו התרחשו בשנת 1998.

וישנו גם נדבך נוסף שקשור לסיפור זה:

הדבר התרחש לפני כשנתיים וחצי, כאשר כבר הפכתי לדמות ציבורית ידועה בישראל וכמעט כל מאן דבעי יכל לזהות אותי. יום אחד, נפל בחלקי כבוד גדול והרב עובדיה יוסף קיבל אותי אליו. הוא הזמין אותי באופן אישי להשתתף בחתונתה של נכדתו. בחתונה עצמה, הוא הרעיף עלי כבוד עצום – הוא הושיב אותי בשולחן שיועד לרבנים ומיקם אותי לשמאלו. לשמאלי שלי, ישב הרב לאו. הרב לאו ידוע כנואם מרשים ומנוסה וכאדם בעל זיכרון מדהים ויוצא דופן. הוא הביט בי ואמר: "מר גאידמק, אני זוכר את הפעם הראשונה שבה נפגשנו. היה זה במהלך טקס הפתיחה של בית כנסת יפהפה בפתח תקוה אשר נבנה הודות ליהודי מצרפת שהעדיף להישאר בעילום שם".

השתלשלות אירועים היסטוריים אלה, על כל צדדיה, מראה כיצד האמת הניצבת מאחורי דבר מה עשויה ברבות השנים להתעוות ולהצטייר לגמרי אחרת, בצורה לגמרי שונה וכך להיות נתונה לפרשנויות והבנות שרירותיות לחלוטין. זו התוצאה של שיפוט שנעשה באופן שטחי מבלי לחקור את הדברים קצת יותר לעומק. פשוט משליכים ביקורת ומעלים ספקות מבלי לעשות מאמץ כלשהוא לגלות את הסיפור האמיתי.

במהלך מלחמת לבנון השנייה, כאשר חלקה הצפוני של ישראל היה נתון להפגזות קשות ובלתי פוסקות, כמו שאר הישראלים, הייתי מוטרד מאוד לרווחתם ולביטחונם של תושבי הצפון. ידעתי כי אני רוצה להציע כל עזרה שאוכל למען תושבי הצפון בזמנים הקשים והבלתי וודאיים הללו.

כהתחלה, כפי שנהגתי כבר מספר פעמים קודם לכן, סיפקתי את התקציב הנחוץ למגן דוד אדום במחוז צפון לשלם את משכורות העובדים ולשלם עבור הדלק לשינוע האמבולנסים.

התחוור לי, שכפי הנראה אנשים רבים, מסיבות שונות, לא יכלו לעזוב את אזור הצפון. לי יש בית גדול בקיסריה, ואני יכול לקבל בברכה משפחה אחת להתארח בביתי, הרחק ממטח ההפגזות. ואז אמרתי לעצמי: "הבית שלי הוא בעצם גדול מספיק כדי לארח עשר משפחות". ואז עלתה לי המחשבה – "אני מכיר אנשים, הם ידברו בקול רם, הילדים וודאי יהרסו לי את הרהיטים, הם יעשנו בכל מקום....." (אכן, כאן עלי להודות, התחלתי להרהר על האינטרסים האישיים שלי...). כך, התחלתי לחשוב שיהיה זה רעיון טוב לשכור בית מלון ולארח בו כמאה משפחות. אולם, מדובר היה באלפי משפחות שהן במצוקה.

ואז, עלה בתוכי הרעיון של מחנה אוהלים. פיתרון זה וודאי ייתן מענה לכל הרבבות הכמהים למקום בטוח לישון בו. ידעתי כי עלי יהיה לקבל עזרה מרשויות המדינה, אולם ידעתי גם שדבר זה עשוי להתארך זמן רב מאוד. מסיבה זו, שכרתי חוף פרטי בניצנים, ו-48 שעות לאחר פרוץ המלחמה, התחלנו לקבל בברכה אנשים במחנה האוהלים.

כאשר הכתבים שאלו אותי כמה אנשים ניתן לאכלס במחנה ולאיזו תקופה נשאיר את המחנה פתוח, תשובתי היתה – "עד תום המלחמה ולמספר האנשים שיידרש להם למצוא מקום מפלט בטוח ומוגן לשהות בו".

שערי מחנה האוהלים היו פתוחים עד ליומה האחרון של המלחמה. סה"כ אירחנו 27,000 אנשים. מהיום השלישי של המלחמה ואילך, אני לא ביקרתי יותר באופן אישי בניצנים. לא בגלל שלא רציתי, אלא בגלל שעשרות כתבים מכל העולם צבאו על המקום.

מספר ימים מתום המלחמה רואיינתי על ידי כתבת טלוויזיה צעירה. היא אמרה: "אתה יודע, מר גאידמק, מה שעשית בניצנים הולך נגד המסורת היהודית. מצד אחד מה שעשית היה חיובי (צדקה). אך מאידך גיסא, דאגת שידעו כי אתה הוא זה שתורם וממן". השבתי לה כי אני מתנצל שאכן הלכתי נגד המסורת היהודית במהלך המלחמה, אך גם הוספתי כי מחנה האוהלים בניצנים היה מקום חדש שנבנה במיוחד עבור הפליטים מהצפון והרבה מחשבה ומאמץ הושקעו על מנת להנעים את שהותם ככל האפשר באופן המסודר ביותר. היו אלה זמנים של נסיבות קיצוניות ביותר. אנשים לפתע מצאו עצמם חיים תחת צלן של הפגזות אשר גרמו לפחדים ואימה לחדור לחייהם והיו נואשים למצוא מקום בטוח ומוגן. אם רק אלוהים ואנוכי היינו יודעים על מיקומו של מפלט חדש זה, כיצד היו יכולים כל אלה שהם במצוקה, ושלהם הוא נועד, למצוא אותו? מאחר וזמן היה גורם מכריע, להישאר בעילום שם היה כמעט בלתי אפשרי. בפרט כאשר מדינה זו כה קטנה, וכל דבר נודע ברבים במהירות רבה, היה קשה להישאר אלמוני. היינו מחוייבים לידע את כל אלה שחיפשו מקלט דרך העיריות וכלי התיקשורת היכן הם יכלו לבוא ולמצוא עזרה, אילו כלי תחבורה עמדו לרשותם, ולספק עוד מידע על מיני עניינים לוגיסטיים הכרחיים אחרים.

כאן, שוב, אנו יכולים לראות כיצד דעות וקונספציות יכולות לצבוע מצב נתון בצורה, בפרשנות ובהבנה שונים לגמרי, מבלי להתחשב כלל בנסיבות האמיתיות העמדות מאחורי הסיטואציה. אלה הם החיים. בכל הנוגע להתנהגותו של אדם, כמעט ואין דבר שהוא נחשב למוזר. "אין חדש תחת השמש."

מה שכן "חדש תחת השמש" הוא שהשבוע, מחלקת היחב"ל במשטרה, החלה לחקור כיצד מימנתי את ההוצאות של מחנה האוהלים בניצנים. בברור ניתן לראות כאן, מדוע נכון הדבר, שצדקה יש לתת בסתר. אחרת, היחב"ל יעניש אתכם.

תפילתי היחידה היא, שאזרחי ישראל יראו את המציאות אשר בה היחב"ל הינו גוף של המשטרה שאינו נתון לפיקוח של אף רשות ממשלתית. הם מתנהגים כאילו הם היו אלוהים הכל יכול – שבכוחם להגיד ולעשות ככל העולה על רוחם.

לרוע מזלם, את רוב הצדקות אני נותן בדיסקרטיות, בהתאם לתכתיב של המסורת היהודית, או שמא אני נוהג כך בצורה בלתי מודעת מתוך פחד מפני שלטון השררה של מחלקת היחב"ל?

קישורים:
הבלוג של גאידמק

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!