חַשַׂר סַמְכוּת

האם תמיכה בהצבעה על הקדמת הבחירות בכנסת ביום רביעי, תעצור את הבחירות לרבנות ירושלים? שאל את מי ששאל, דייר הר-נופי, במוצאי שבת, ונענה בתשובת הקונדוקטור: רכבת הבחירות לרבנות, יצאה לדרך. יהיו תחנות וביקורות, אבל את הקטר כבר לא ניתן לעצור.
יום למחרת נתברר, כי אם כבר רכבת, האסוציאציה היחידה, הינה לתאונת רכבות. רכבת הרבנות בירושלים, ורכבת הרבנות במודיעין עילית, התנגשו להן זו בזו. היעד המשפחתי של מינוי הבן והחתן, נראה רחוק מתמיד.

בירושלים, הוציא שופט הבג"ץ הדתי אליקים רובינשטיין צו המורה לשר הדתות להימנע מלעשות כל פעולה בנוגע להליך של בחירת רבני ערים. אליוקים נקט בצעד החריג, לאחר שפרק הזמן בן שלושת השבועות שהוקצב לפרקליטות להגשת תשובה לעותרים חלף עבר לו, מבלי שהפרקליטות אמרה את דברה. ודוק בדבר: העתירה אומנם הוגשה על ידי ניר ברקת וח"כ אורי אריאל, כנגד הבחירות לרבנות ירושלים, אך ההחלטה גורפת ותוקעת כל הליך שהוא המתבסס על התקנות לבחירת רבני עיר, מדן ועד אילת. מבן ועד חתן.

בבית ברחוב הקבלן 45, נתקבלה ההחלטה בתדהמה, אך שר הדתות לא אמר נואש. בניסיון להחזיר את הרכבת לפסים, הסתובב כהן במסדרונות הכנסת בצהרי יום שני השבוע, מחליף טיוטות של מכתבים דחופים ובהולים למשרד המשפטים, בקצב בו התחלפו להם הספינים והשמועות, שיצאו מישיבת סיעת העבודה.

איך פישלתם ככה? שאלנו את השר כהן, שמיהר להסביר ובצדק, כי על פי תקנות סדר הדין האזרחי, המצאת כתבי בי-דין לבג"ץ נעשית באמצעות פרקליטות המדינה, כאשר למשרד נשוא העתירה, אין כל אפשרות להיות צד בהליך. "דבר כזה לא קרה כאן שישים שנה", סופק את כפיו, השר הכהן, הרגיל בנשיאת כפיים: "לא להאמין. ליפול בגלל שטות כזאת?".

למשמע ההסבר החצי-רשמי של פרקליטות המדינה, לא ידע השר איציק אם לצחוק או לבכות: עו"ד אבינועם אלעד-סגל ממחלקת הבג"צים שטיפל בתיק, פשוט, היה במילואים. דא עקא, ותשובה דוגמת "הפרקליט עשה מילואים", אינה מספקת, כדי 'להשתמט' מהשאלות הנוקבות של אנשי הבית ברחוב הקבלן 45.

אומרים שאין שקר מכובס נדוש יותר, מהתירוץ "יצאתי למילואים". קטני האמונה שבינינו, מוזמנים לאמץ גירסה אלטרנטיבית, מפיהם מפיק המרגליות של לשונות רעות, המספרות כי הפרקליטות נמנעה במכוון מלהגיש תשובה, מתוך רצון שלא לתת יד למהלך המשפחתי ובפרט לאחר הפרסומים העוינים בעיתונות הכתובה – החילונית וגם החרדית.

כך או כך, על דבר אחד אין חולק. לאחר שיצאה השגגה (המכוונת?) מתחת ידי הפרקליטות, לא נשמעה נימה של צער כלשהי, לנוכח התוצאה. ועל כך אומר לנו בכיר בפרקליטות המדינה, לציטוט ולא לייחוס: גם הפרקליטים המשכילים החילוניים, מכירים את המושג "והמשכיל בעת ההיא יידום".

מה נשאר לכהן לעשות? בעיקר לקטר, אך גם לנסות להפנות את תשומת ליבם של הנוגעים בדבר. במכתב ששלח לשר המשפטים דניאל פרידמן, ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, ולפרקליט המדינה משה לדור, הוא מונה כרוכל את דרך הייסורים של מינוי רב לבירה, שהחלה כבר בשלהי שנת 2006 (לאמור, לא מדובר במחטף שלפני הבחירות), וכל זאת, בליווי צמוד של אנשי משרד המשפטים, על שלוחותיו השונות. והנה, מתנה שר הדתות את צערו, ההליך נתקע בגלל תקלה כה בלתי נסלחת, של העדר תגובה מצד הפרקליטות: "רואה אני בחומרה רבה מצב בו תהליך כה חשוב, חיוני ובעל ערך גדול, נעצר עקב תקלה, שלא לומר רשלנות". לשמוע ולבכות.

ואת מה שחושבים רבים, לא יכול כהן לומר, וודאי שלא להעלות על הכתב: המדובר בהתעלמות מכוונת של הפרקליטות, במטרה לעכב את מינוי הרב הספרדי לירושלים, בעקבות התחקירים העוינים שהתפרסמו בעיתונים ועסקו במעורבותם הפוליטית של הנוגעים בדבר. ואם בכך עסקינן, גם מכתבו של היועץ המשפטי למשרד הדתות עו"ד ישראל פת הממוען אל מנהלת מחלקת הבג"צים עו"ד אוסנת מנדל, לא יביא מזור ורפואה.

אלא שכהן של יום שני השבוע, זקוק היה בדחיפות לתעודת הכשר, שלא לומר 'כתב זיכוי'. כזה שיקנה לו בבית מרן אוויר לנשימה, על אף שכשל במשימה. וכאן באה לעזרתו הגאולה, מעמיתו המלומד לשלוחן הממשלה, כאשר שר המשפטים דניאל פרידמן – אוהב פרקליטות ובג"ץ, ידוע לכשעצמו - תובע במכתבו ליועץ המשפטי לממשלה ובכירי הפרקליטות: "אנא הודיענו מה אירע", וממליץ: "נראה שיש לבקש בהקדם האפשרי את ביטול הצו (בהנחה כמובן שיש עילה לכך)". וכשפרידמן דורש הסברים (מהפרקליטות), כהן יכול לספק הסברים (בבית מרן).

בצד המפסידים הברורים – התנועה הקדושה על כל דרגיה - יש גם מרוויח אחד גדול: יו"ר האופוזיציה בעיריית ירושלים ניר ברקת, שבעקבות החלטת הבג"ץ הופך לאופציה עדיפה יותר בעיני הציבור הציוני-דתי, שכן, אחד מהטעמים המוצהרים להתנגדותו להליך המינוי, הינו הרצון לראות רב ציוני-דתי בירושלים. לתשומת לב המועמד מאיר פרוש, שבונה, בין השאר, על קולות הסרוגים.

חצה קו ירוק

הרכבת בירושלים ירדה מהפסים, ועמה גם הקרונות בשאר ערי הארץ. אבל זהו רק 'קצה הקרון'. מתברר, כי במודיעין עילית, יצא הקטר לגמרי מכלל פעולה.

רק לפני שבוע, חתם איציק כהן על מכתב בו הודיע לראש העירייה יענק'ל גוטרמן, בהתאם לסמכותו, כי יש צורך בבחירת רב לעיר. ההודעה – כך בנוסח מכתבו של כהן - תפורסם ברשומות "ובהמשך אודיעך על הצורך בבחירת נציגך לוועדת הבחירות". המכתב הבהול, לא בא לעולם, אלא כדי לאפשר לשר למנות חתנא דבי מרן, הגר"א בוטבול לרבה הספרדי של העיר. הכל על פי הסמכות הנתונה לו כשר הדתות

כאן, מדובר היה במהלך מתוכנן, שנבנה לתלפיות: הסנונית הראשונה, הייתה הנחתתו של הגר"א בוטבול כחבר ועדת הרבנים לענייני חינוך, לצידו של הנציג האשכנזי הגר"מ קסלר. היו שהרימו גבה לנוכח הבחירה, אולם כעת מתברר כי המהלך כולו, תוכנן מראש, על מנת להכשיר תודעתית את החתן דנן, לבוא בקהלם של אנשי מודיעין עילית, כאוטוריטה תורנית, שוות כוחות לרב המכהן.
בדרך, דאג מי שדאג, להעניק לחתן 'תעודת כושר' לרב עיר, על אף שלא עבר את הבחינות הנדרשות ("כושר על תנאי", קוראים לזה שם, בתנאי שיעבור את הבחינות. ועל זה נאמר: 'כל המתנה על הוראת מרן, תנאו בטל').

במקביל - כפי שחשף בשבוע שעבר זקן הפרשנים יעקב ריבלין ב'בקהילה' - נעשה הכל על מנת שהגר"מ קסלר, לא יעבור את המשוכה של קבלת 'כושר' דומה, למרות הוותק העודף. כל זאת נעשה, כשהשר הממונה, מסתמך על תקנות בחירת רבני עיר, הנותנות את המושכות (ובעיקר את השוט) בידי העגלון – שר הדתות.

איציק כהן חש כמי שמושך בחוטים. זה האחרון, הסתמך בהתנהלותו, על תקנות בחירת רבני ערים, המעניקות את הסמכות להובלת המהלך, לשר הדתות וקובעות כי: "השר רשאי לקבוע שיש לבחור רב עיר". התקנות מפרטות את ההליך המנוהל כולו על ידי השר: הוא זה שמודיע על כך ברשומות, ולאחר הפרסום ברשומות, מודיע למועצת הרשות המקומית הנוגעת בעניין, כי עליה לבחור נציגים לוועדת הבחירות.

ולכל אורך הדרך, המושכות בידיו של השר: ועדה של חמישה חברים מוקמת, בה ניתנת לשר הסמכות לבחור יו"ר, בהסכמתו של לפחות אחד הרבנים הראשיים לישראל (וזאת בהיעדר הסכמה בין שני הרבנים הראשיים), המשמעות, לענייננו ברורה: די בהסכמתו של הספרדי שבין השניים, הראשל"צ הגרש"מ עמאר, שתינתן בלנקו לחתנו של מרן, במקרה דנן.

נציג מטעמו של השר, מכהן בוועדה. גם למועצת הרבנות הראשית לישראל, הזכות לבחור נציג מטעמה. ואילו לרשות המקומית, ישנה נוכחות מוגבלת של שני חברים בלבד (במידה ואין בעיר מועצה דתית, כפי המצב הקיים במודיעין עילית).

וגם סנקציות יש בידיו של השר: במידה והרשות המקומית לא בחרה את חבריה, תוך שלושים יום מהיום שהשר הודיע על כך בכתב, רשאי השר למנותם. ואת התקנות הללו, שכאילו נוצרו עבורו (ובעצם, לא עבורו, אלא על ידו!), ניצל כהן עד תום כששלח את מכתבו בשבוע שעבר לעיריית מודיעין עילית, כל זאת, מתוך הבנה, כי לעירייה ולה בלבד, הזכות לבקש בחירתם של שני רבנים – אשכנזי וספרדי. והיה אם תיאות מליאת העירייה לעשות כן, ידאג מי שידאג, כי גם הרב האשכנזי יזכה לקבל את ה'כושר לרבנות עיר'. ואם לאו, תראה דגל התורה, כיצד רב ספרדי, מקבל לבדו, את רבנות העיר האשכנזית.

פרשת 'צו'

אלא שעיון מדוקדק של כותב השורות - בעזרתו האדיבה של בכיר בפרקליטות - בתקנות שירותי הדת, מעלה, כי כהן טעה ובגדול. וכאן - בפאשלה מס' 2 בסדרה, שעולה על קודמתה - זו כבר לא הפרקליטות שפישלה, אלא השר בכבודו ובעצמו.

לתשומת ליבו של הקורא איציק כהן, הרי שלאחר העיון מסתבר, כי התקנות שעל פיהן פעל, אינן רלוונטיות כלל ועיקר לעיר בה ניסה למנות את החתן.

מודיעין עילית, כידוע ומפורסם, יושבת בתחום שמעבר לקו הירוק, ומשכך, לא חלות עליה 'תקנות שירותי הדת' האזרחיות, אלא צו צבאי: 'צו בדבר שירותי דת (יהודה ושומרון) מס' 807', שתקף מאז 1979. עוד לפני שש"ס באה לעולם. הרבה לפני שדיברו על רב עיר, וחשבו על מינוי משפחתי

ומהן סמכויותיו של כהן על פי הצו? אז זהו, שאין סמכויות שכאלה. על פי סעיף 4 לצו: "הרשות המוסמכת (הממונה ע"י מפקד כוחות צה"ל באזור – א.ב.), תודיע שיש לבחור רב מקומי, אם היא סבורה כי צרכיו הדתיים של היישוב מחייבים זאת". לאמור: לא השר, אלא הרשות המוסמכת. לא תקנה, אלא צו. השורה התחתונה הינה, שהצעדים בהם נקט כהן, נעשו בחוסר סמכות, והמכתב שהוציא לעיריית מודיעין עילית בדרישה לקיום הליך הבחירה הוא לא יותר מפארסה אחת גדולה. עוד אחת בדרך למסמוס מינויי הרבנים המשפחתיים בגבולות ארץ ישראל השלמה.

גם אם יתקן כהן את טעותו ויבקש מ'הרשות המוסמכת' (רמז: גורם בכיר במשרדו. פרטים נוספים, אצל אלוף הפיקוד), לעשות עבורו את המלאכה, לא יעלה הדבר בידיו. מה לעשות, ולדאבון לב, בוועדה שתוקם, לא יהיה לו כל נציג. שכן, בניגוד לוועדה שממונה על פי התקנות, שם יש לשר שליטה, כאמור, הרי שבוועדה המוקמת על פי הצו הצבאי, חמשת החברים הינם: שני נציגי הרשות, שני נציגי המועצה הדתית ויו"ר הוועדה שיבחרו הארבעה. ואף לא חצי נציג לרפואה, לשר הממונה, כך, שחור על גבי לבן, על פי סעיף 4 בצו האמור.

גם כאן, בדיוק כמו בסוגיית הבג"ץ הירושלמי, מסתמן, אליבא דאותן לשונות הרעות, כי היה מי שידע על המהלך כבר בשלבי התהוותו. היה מי שאיפשר לפרקליטות להתחמק מתשובה, והיה מי שאיפשר לשר הדתות לנהל הליך חסר משמעות חוקית, תוך שהוא אינו טורח ליידע אותו, בדבר הטעות הבסיסית, וחוסר ההבנה המשפטית.

כהן אם כן, פשוט פעל בחוסר סמכות. הוא דקדק על קוצו של יו"ד בתקנות, אך מה לעשות ובמודיעין עילית הן פשוט לא רלוונטיות. שוחחנו השבוע עם השר הנכבד, שטען באוזנינו בלהט כי פעל בדיוק לפי כללי הספר, מבלי לסור ימין ושמאל. כעת מתברר, כי כהן, השמאלן שבחבורה, היה שמח, ולו לשבוע אחד, לסור לימין, ולראות את חוקי ותקנות מדינת ישראל, חלים בכל תחומי ארץ ישראל השלמה. גם בשטחים הכבושים.

קונסיליירי על הקופה

במצב דברים שכזה, בו נכסיה "הרוחניים" נשמטים אחד לאחד, אין כל פלא שההחלטה המסתמנת (נכון לעת כתיבת השורות) הינה, להצטרף כגרורה לסיעת 'העבודה' ולתמוך בחוק להקדמת הבחירות ביום רביעי. לא שההחלטה קלה. עדות לכך, ניתן היה לראות בתנועה הבלתי פוסקת, בצהרי יום שני, בין לשכת ראש הממשלה אולמרט ללשכת יו"ר התנועה הקדושה ישי. אולמרט הציע הכל, ממעונות יום ועד מס הכנסה שלילי, רק לא קצבאות.

יבטיח, לא יבטיח. עם יד על הלב, מודים גם הש"סניקים, כי במצבו הנוכחי, כל הצעה פיננסית שיוצאת מבית מדרשו הספינולוגי של אולמרט, לא שווה אפילו לצור על פי צלוחית. הברווז הצולע, יכול לכל היותר לגעגע.

עד כדי כך, שבסביבתו הקרובה של ישי, היו שייחלו לכך שאולמרט לא יכופף את שר האוצר הלעומתי שלו, ויוסיף להקשות את ליבו בסוגיית הקצבאות. "זה מה שחסר לנו, לקבל הצעה משונה שתכלול תוספת מזערית שכולם יודעים שאין שום סיכוי שתמומש", אמר מי שאמר. אם ההצעה משונה, מדוע שתתקבל על הלב, שאלנו, למרות שידענו מראש את התשובה, לאור ניסיון העבר הלא רחוק: אם תוגש הצעה ברורה, גם אם חסרת סיכויי מימוש, בסוגיית הקצבאות, תכריע הסמכות הרוחנית להתנגד להצבעה, ולתמוך באולמרט במליאה. ראה ערך ביתר שעומדת בספירתה ובהקפאתה. ש"ס של ימינו כבר הוכיחה לאולמרט, כי היא מסתפקת בהבטחות, גם אם הן כתובות על הקרח הדק.

באופן מפתיע, ומכיוון לא צפוי בעליל, יש מי שמותח ביקורת מתוככי יהדות התורה המאוחדת, על הצטרפותם של הש"סניקים לספסלי העבודה: "הם לא מבינים שזה לא הזמן לאיים בפרישה?", שואל באירוניה אותו ח"כ אשכנזי בכיר, ומסביר בדוגריות אופיינית, כי לציטוט ולייחוס, הוא יאמר דברים הפוכים בתכלית. לאותו ח"כ אין את הפריבילגיה של זקן השבט רביץ לעשות ככל העולה על רוחו. מה לעשות, וישנם כאלו שבונים גם על הקדנציה הבאה.

כאופוזיציונר פרלמנטרי, מביע הח"כ העקבי את דעתו הנחרצת בעד פירוק הממשלה הכושלת, אך בחדרו, עם יד על הלב, הוא מסביר כי הם – הש"סניקים – פשוט צריכים להישאר ולהשפיע מבפנים. "לא בשביל רבנות ירושלים, אלא למען חוק הישיבות הקטנות".

ולא בכדי. השבוע, אישרה ועדת השרים לחקיקה את הצעת החוק, שתאפשר את תיקצובן של הישיבות הקטנות, לאור חרב הבג"ץ המתהפכת, שעל הלהב החד שלה, נשפכו נהרות של דיו, כולל באכסניה זו.
קדם לאישור, מסע לחצים אינטנסיבי מצידם של שרי ש"ס, אלו האכפתיים לנושא – הבכיר ישי והזוטר נהרי. המטוטלת נעה בין אישור לדחייה, ומי שהכריע את הכף לטובה בהיעדרותו היה דווקא שר הפנים והמועמד המתיימר לראשות הממשלה מאיר שטרית. בציבוריות החרדית, צרוב שטרית בתודעה, כמי שמהווה סמן אנטי-דתי בתנועת קדימה כיום ובעבר בתנועת הליכוד. רק לאחרונה, זכורה חלופת המכתבים החריפה, בינו לבין רבה של אלעד הגרש"ז גרוסמן, כאשר שטרית גלוי ראש, עמד בפניהם של מאות מוזמנים חרדיים ופער פיו כשקרא להם לעזוב את היכלי התורה, ולהסיר את המחיצות.

והנה פתאום, אותו שטרית מגלה אמפתיה ומוצא לנכון שלא להתנגד לצרכים הבסיסיים של הציבור החרדי, גם אם אינם פופולריים, מתוך ידיעה שהיעדרותו, היא שתכריע את הכף, ואין לך תמיכה, גדולה יותר מהיעדרות שכזאת.

מה קרה לו לשטרית שהפך כך לפתע את עורו? לא. אלו לא דברי הכיבושין של המרא דאתרא באלעד. האידיאולוגיה לא השתנתה, ובעצם, לשבחו של שטרית ייאמר, שהאיש לא התיימר מעולם להציג עצמו כאידיאליסט. כמי שהכריז בחדווה עם הקמת קדימה, כי סוף-סוף נפטר מהאידיאולוגיה, דאג שטרית, גם הפעם, אך ורק לכיסאולוגיה. את ההחלטה על ההימנעות-התומכת, הוא קיבל לאחר שיחה אישית לוחצת עם השר ישי, שהבהיר לו כי בהצבעה כנגד הצעת החוק, יקבור את הסיכוי שש"ס תתמוך בו כמועמד לראש ממשלה. ישי מכר את האשליה, ושטרית קנה ונמנע.

כל אחד והשיקולים שלו. בניגוד למועמד לראשות הממשלה (לפחות בעיני עצמו) שטרית, הרי ששר האוצר רוני בר-און, המשיך להלום בחרדים גם בנושא זה. שר האוצר, דרש לערוך רוויזיה תכף לאחר ההצבעה בוועדת השרים, אך נענה בשלילה, לאחר שהוסבר לו, כי אם זה טוב (מבחינת החרדים) ואם זה רע (מבחינתו) אין כבר דרך חזרה. רוני, שחזר משיחת מוטיבציה עם נערי האוצר שדרבנו אותו להתנגד לחוק עקב עלותו (האמת הינה, שאין עלות אמיתית, שכן הכספים משולמים גם כיום, אך מה לא עושים כדי להשמיץ את החרדים), השתולל וזעם, כשהוא מבטיח לעצור את החקיקה. בסופו של יום, הייתה זו שרת החינוך שכמעט וגנבה את ההצגה, כשביקשה להגיש ערר, רגע לפני ההצבעה בכנסת. בתגובה, בשיתוף פעולה השמור לעיתות מלחמה, הוקם בפאתי המליאה חמ"ל רב מפלגתי, לישי, נהרי וגפני, שעשו את העבודה ושכנעו את השרה, ובכך איפשרו לחוק לעבור ברוב רגיל, כהצעת חוק ממשלתית, מבלי להזדקק לרוב של למעלה מחמישים ח"כים, כנדרש מהצעת חוק תקציבית פרטית.

"לא שרת החינוך היא הבעיה שלנו, אלא שר האוצר, שמזנב בנו שוב ושוב, כדי להתגדל על גבנו", הסביר, רגע לאחר ההצבעה, אחד מבכירי התנועה הקדושה, שסמוך ובטוח, כי הצקה נוספת של שר האוצר, בוא תבוא. בר-און חסר העכבות, והבוגדן הסדרתי במיטיביו הפוליטיים (בעבר נתניהו, וכיום אולמרט), אולי מנסה להצטייר כשוטר החילוני הטוב, השומר על הקופה מפני החרדים, אך בפועל יש מי שרואה בו 'מאז ולתמיד' (ללא כל קשר לחברון), יס"מניק אלים, המכה באלתו על כל ראש מזדמן, גם אם יהא זה ראשו של ילד רעב. בריון היה, פושטק נשאר. קונסיליירי להשכיר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!