טוחן מים

מן העיתונות: ח"כ ר' יעקב כהן, הגיש הצעת חוק האומרת כי מי שיסע באוטובוס בעמידה, ישלם רק מחצית המחיר

היה זה בוקר קראנצ'י אחד, בו ישבתי והעליתי על לוח מוחי דמיונות לרוב. והיה בהם, בדמיונות, אחד שעלה כנגדי ושימח ליבי שמחה רבה. היה זה כאשר דמיינתי בעיני רוחי כיצד תראה המדינה דנן לאחר ישום החוק. לא אכחד כי הרהורים אלו גרמו לי לחיוכים ומעלה, עד אשר סביבתי הקרובה סובבה את רקתה ליד אצבעה – כאומרת נפל דבר על ישראל.

שערו בנפשכם את קו 402, אשר דורשי רשומות נוהגים לומר כי עיתים ששווה מספרו הסידורי למספר נוסעיו, עוצר לו בתחנה בפאתי בני ברק, אך הנהג מכריז לאותם מועמדים להיות נוסעים: "צר לי, אזלו מקומות העמידה".

רואה אני בדמיוני את ר' שלמה, יהודי יחסית יקר, העולה לו למונית וחפץ הוא ללמוד מהנהג פרק בהלכות נסיעה במונית, באם היושב על ברכיו, מעלה עליו הנהג כאילו עמד, או שמא מונית אינה אלא לעשירים המרופדים להם בתענוגות העולם, ומרשים הם לעצמם לשבת מעדנות ולחזות בנועם במונה המנתר לו כצ'יטה.

מגרגר אני במחשבתי את אותה האישה הניצבת בזה מולי, עומדת לה בשולי האוטובוס, אך פתאום נחשדת היא שמא הרה היא, ומיד נאלצת לשבת, שהרי מי ידמה לה ומי ישווה לה, לבריאות.

פתע, ומדמיין אני צעקות מקדמת האוטובוס. הנהג צועק ככרוכיה במות בנה על ילד קטן, לא טען הילד המסכן אלא שהניקוב בכרטיסיה אינו ניקוב שלם, אלא רק מחציתו. הנהג אינו מאמינו. זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. אמרו, באותה שעה בירכו שכוחו וגבורתו מלא עולם בשם ומלכות.

ועל כל אלו, אין דבר המעלה חלחלה בגוום של הנוסעים יתר על החשש שמא יעלה יהודי זקן לאוטובוס, לא זו אף זו אם הדור זקנו. והדרת פני זקן. בלית ברירה, אחד הנוסעים נצרך לישב ולכבד את העולה במקום עמידתו, שהרי יהודי מבוגר ונטול מרפקים הוא, והיאך יוכל להיאבק כאחד האדם על מקום לעמוד ולהתגדר בו.

תגרה קלה נשמעת באוטובוס בה בשעה שנוסעת תובעת לשלם רק רבע המחיר ואינה חפצה בפשרות, שהרי לא זו בלבד שהיא עומדת לה כשיבולת בשדה, אלא שמשכנה הוא בדיוק על הגלגלים, דבר הגורם לה לבחילה. טוענת היא כי אם תזכה ותקיא תאלץ לשלם רק שמינית המחיר.

או במילים אחרות, דה-הרטוך השיג את מטרתו, ויענק'ל כהן במקום להשקיע במקומות שמפריעים לדה-הרטוך, שהם הם המועילים לנו, משקיע את כוחותיו בקולקציה של כלום.

הנקמה

השבוע נזכרתי בו, בזקן האלמוני.

מזה שנים רבות, ואני נושא בקרבי פצע חבוי שותת דם - צלקת של ממש - ממעשהו של הזקן האלמוני.

נער הייתי ככל הנערים, בן שתים עשרה שנים ועוד, ונדרשתי להכין עצמי לבר המצווה. כדרכם של צעירי הצאן שנאתי את המלאכה וגם את הרבנות, וברחתי אני ורוחי מכל שמץ של לימוד דרשת בר המצווה.

טוען הייתי להגנתי, כי הרי הכול יודעים שאין חתן בר המצווה מכין לבדו את הדרשה, ומה בצע, ועוד יודעים הכול שבשעה שפותח הוא את פיו מיד קמים עליו כל חבריו בשירה וזמרה, ואינם נותנים לו לשאת דברו. והרי כיון שאינו יכול לדבר, מה לו להכין?

הוא - הזקן האלמוני - הגיע בתחילת מסיבת בר המצווה, התיישב לידי, ודרש כי אומר לו את משאי, שהרי אם לא ישמענו עכשיו לא יוכל לשמוע אחר כך. הזקן האלמוני. הצלקת שהותיר רודפת אותי שנים רבות.

השבוע נזכרתי בו, שעה שהלכתי לבית הכנסת לתפילת ערבית של ליל שבת.

דרך בתי כנסיות שבין קבלת שבת לערבית נושא הרב המחוזי או רב אורח נאום קצר, על פי רוב בענייני פרשת השבוע. והנה רואה אני כי מיודעי, הזקן האלמוני, הוא הנושא את דבריו השבת.

קול צחצוח חרבות כבר נשמע באוזני. עת נקם ושילם באה, באה שנת גאולי. ידעתי גם ידעתי, כי מעולם לא הקשיב אדם לדרשת ליל שבת, ואף גם זאת ידעתי כי כל המכין דרשה יודע כי מעולם לא הקשיב אדם, ומכינה בהתאם. עברתי בהרהורי אל אותה השעה בה אעבור על פניו אחר התפילה ואשאל אותו כמה שאלות על הדברים שאמר. ואם הנקמה מתוקה היא מדבש, הרהורי נקמה על אחת כמה וכמה.

הקשבתי לכל דבריו והכנתי שאלות רבות ומביכות. זיכרון מבוכת אותה הבר מצווה היה לדלק בעצמותיי, ואף צידוק הדין עמו – וכי למה זה יבוא הזקן האלמוני ויתעלל בקטינים?

לאחר התפילה, עוד בטרם סיפק היה בידי לקום, ניצב לו הזקן אחר כבוד לידי ואמר: "הרגשתי שאתה היחיד שהבין מה אני באמת מתכוון בדרשתי היום, כל הכבוד".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!