מגבלות הכוח

"דגל התורה לא תתמוך בבלוק טכני, בוודאי שלא על קצבאות הילדים", זהו המסר שיצא מביתו של מרן ראש הישיבה ברחוב חזו"א 5 בבני ברק. הנימוק שנשמע לשלילה המוחלטת, הוא עקרוני ולא טכני. כזה שיפה לשעה ולדורות. לקדנציה זו, כמו גם לקדנציות הבאות.

ככל שפעמי הבחירות נשמעים בקול רם יותר, כך מתחדד השיח הציבורי החרדי. לא חוק הישיבות הקטנות עליו מתנהלת מלחמה במלוא עוזה (בסוף-השבוע האחרון, עבר החוק בוועדת החינוך, אך הדרך עוד ארוכה), לא חוק טל העומד למבחן הבג"ץ, אפילו מצוקת הדיור החרדית, לא מתנחלת בקדמת הבמה. "בלתי אל הקצבאות עינינו" – עליהן, ורק עליהן, יקום וייפול דבר.

ניתן היה לצפות, כי ככל שהנושא יעלה על הפרק בתדירות ובעוצמה יתירה, כך תגבר מתקפתו של "לוחם הקצבאות", ח"כ יעקב ליצמן, כנגדה של התנועה הקדושה. זה האחרון, במשך קדנציה שלמה, לא פספס אף הזדמנות לזנב בתנועה ולהזכיר בלגלוג את הילד הרעב מקמפיין הבחירות של ש"ס. חזקה עליו, שלא יחמיץ את ההזדמנות ליידות בליסטראות ברגע הנכון, דווקא בשעה שש"ס מנסה לשוב ולהתכסות באצטלת הקצבאות, ולהיבנות עליה שוב, לקראת הבחירות.

והנה, באופן מפתיע, ההפך הגמור קורה. זה החל, ערב חג השבועות, במכתבו הישיר של ליצמן ליו"ר ש"ס אלי ישי (ר' אלי ישי, כפי שכינהו ליצמן. ואל יהי ר' גוראי, קל בעיניכם). ליצמן ביכה, לא פחות ולא יותר, על כך שיו"ר ש"ס לא התמנה לשר אוצר. את מכתבו הוא סיים במונולוג מרגש, בו שב והציע את רעיון הבלוק הטכני – חבירה משותפת בין ש"ס ליהדות התורה לצורכי המשא-ומתן הקואליציוני: "אשמח אם גם הפעם – בכל קונסטלציה אפשרית, אם זה במינוי קואליציה חדשה, או בבחירות קרובות – הרעיון ייצא מהכוח אל הפועל".

חודשים רבים, נצר אלי ישי את לשונו ונמנע מלהגיב אישית להתקפותיו של ליצמן. היה מי שלחש על אוזנו, כי כיו"ר תנועה גדולה, להבדיל מיו"ר סיעה, אל לו להשיב להתקפותיו של יו"ר סיעה אופוזיציונית מפוצלת: "תשלח את מרגי שיענה", אמר מי שאמר והסביר, כי את ליצמן זה יקומם יותר מכל. ישי קנה את ההצעה בשתי ידיים. מרגי אכן הגיב באופן סדרתי לכל התקפה שיצאה מפיו של ליצמן, כשיו"ר התנועה, לא הסתיר את סיפוקו מהסיטואציה. על לשונו הייתה שגורה התשובה: "יו"ר הסיעה שלנו, הוא ורק הוא, מוסמך להגיב על טענותיו של יו"ר סיעת יהדות התורה".

הפעם – ובסביבתו המייעצת (ולא המתמללת), יש שרואים בכך טעות אסטרטגית – חרג ישי ממנהגו והשיב אישית למכתבו של ליצמן. כמו עמיתו הגוראי, כך גם השר הספרדי שב וציין, כי העדפתו לחבירה משותפת לבלוק טכני, בעינה עומדת. הסכמה וסרקזם אשכנזי של מזכיר הסיעה, בצידה: "מכתבך ממוען אלי, אולם ראוי שתפנה לאלו שמנעו הקמת הבלוק בשעתו. תפילתי כי למשפטך 'ישנה היום הסכמה כללית הן בש"ס והן ביהדות התורה שבלוק כזה הינו חיוני וגם אפשרי', יש על מה לסמוך".

זה בכה וזה בכה. בשורה התחתונה, מיום שיצאו המכתבים, פחתה עוצמת ההרעשה הארטילרית, בעיקר מכיוונו של ליצמן. מסתבר – כך על כל פנים רואים זאת בש"ס - כי ליצמן הבין שהמתקפה הבלתי מתפשרת נגד ש"ס, אולי מחלחלת לליבותיהם של קוראי המודיע, אך לא מעבר לזה. ברחוב הש"סי, ובעיקר בביתו של מרן הגר"ע יוסף, כל התקפה של ליצמן, רק גרמה לנציגי התנועה להתחפר עוד יותר בכורסאותיהם המיניסטריאליות. "ליצמן הבין שההתקפות חוזרות אליו כבומרנג", מסביר לנו אחד מבכירי ש"ס, את פשר השינוי.

ליצמן הוא אומנם עקבי, אך לא אובססיבי. משהבין שלא על דרך ההתקפה תבוא הישועה, שונתה הגישה, כך לפחות רואים זאת מהזווית הש"סניקית. זה לא אומר שמתקפות נוספות לא תהיינה, ראה ערך 'ספירת ביתר' שנמשכה גם השבוע, אך לא באותה עוצמה וגם לא באותה תדירות.

בינתיים, גם הש"סניקים יודעים לתגמל. אך לא מכבר כונה יו"ר סיעת יהדות התורה בביטאון התנועה, בביטוי המחפיר: "אותו האיש". והנה, בשבועות האחרונים, הושב לו תוארו הראוי לו: "ר' יעקב ליצמן", הוא כונה בשופר 'יום ליום'. יום כך ויום כך. הכל בהתאם לעוצמת הסערה.

גרסתו של ליצמן מאידך, הייתה ונותרה, כי מעולם לא תקף את אנשי ש"ס אישית. הכל היה ונשאר ענייני, ומשכך, גם במכתב שנשלח אין משום שינוי בגישה. מה לעשות, ואנו עוד זוכרים את הימים בהם ישבו ליצמן וישי זה לצד זה, ולא החליפו מילה, אפילו לא שאילת שלום. ומי בכלל חשב על חלופת מכתבים "עניינית".

עדיין בגלות

תהא אשר תהא הסיבה. לפתע פתאום מוצאים עצמם דווקא אנשי דגל התורה, בעין הסערה. לא ליצמן, גם לא ישי, אלא גפני, הוא זה שמקלקל את האידיליה, ומונע מהלך משולב שעשוי להוליד קצבאות מוגדלות.

חזקה על לוחמים פרלמנטריים, שלא יאפשרו ליריביהם לגלגל את הכדור למגרשם. בדגל התורה ידעו להסביר, כי ההתנגדות לבלוק הטכני, היא טכנית במהותה: "וכי אם נסכם על בלוק טכני ויציעו להם את רבנות ירושלים, האם יש בכלל ספק שהם ירוצו לסגור דיל מאחורי גבנו?", הסביר מי שהסביר בדגל התורה. והיה גם ניחוח של פטרונות ליטאית. אנחנו – כך נטען – מכירים את הש"סניקים טוב יותר מכל אחד אחר. כבר למדנו שהם לא בשלים להובלת מהלכים אסטרטגיים, הם רואים לטווח הקרוב בלבד. ומי שנכווה ברותחים נזהר בצוננים. כך שמענו במו אוזנינו, מאחד מבכירי דגל התורה, לציטוט, ולא לייחוס.

אלא שכעת מתברר, כי האופי הש"סניקי, הוא רק התירוץ. הנימוק האמיתי שיצא מהבית הצנוע ברחוב חזו"א 5, עקרוני הרבה יותר, הוא לא קשור לתסכולי עבר, ואף לא נסמך על נימוקים פטרוניים כאלה ואחרים. בימים בהם אברכים ליטאיים סונטים בח"כי דגל ומאשימים גם אותם, ברחובה של עיר, בהפקרת הקצבאות עקב אי הליכה לבלוק טכני, הדרך הנוחה והבטוחה ביותר, הינה, להסביר כי הרצון העקרוני לחבירה ישנו, אלא שהצד השני הוא זה שאינו מסוגל לספק את הסחורה. בניגוד לנימוקים שניתן לאומרם, האמת, מסובכת בהרבה.

מה לעשות, והנימוק לסירוב החבירה, שורשי הרבה יותר: "קצבאות ילדים אינה דרישה מהותית שיש לצאת עליה למלחמה וגם לא ליצור בלוק טכני על מנת להשיגה". זוהי האמירה הברורה, שיצאה מבית ראש הישיבה.

מדוע שונה גישתו של מרן הגראי"ל שטיינמן, מזו של כ"ק מרן האדמו"ר מגור ומרן הגר"ע יוסף, התומכים בבלוק טכני, כפי שציינו ליצמן וישי במכתביהם? ובכן, ראשית כל, בבית מרן ראש הישיבה, מחלקים את הצרכים הבסיסיים החרדיים לשניים: הדאגה העיקרית הינה לשמירת אושיות הקיום התורני הרוחני – דוגמת מלחמה חסרת פשרות בגיוס בחורי ישיבות, התנגדות לחוק הליבה ועוד שאר דברים, שיש "למסור עליהם את הנפש" כפשוטו. נכון, יש גם צרכים נוספים, חשובים ונחוצים, אך קיומיים פחות. אין ספק, הקצבאות טובות ליהודים, אך במדרג החשיבות הן משניות ולא ראשונות. יש דברים חשובים מהן.

זוהי רק ההקדמה. הסיבה האמיתית להתנגדות העקרונית, היא אותה סיבה שעמדה לנגד עיניהם של גדולי ישראל במהלך דורות של גלות. החשש הינו כי חבירה ל'בלוק טכני' אחד, תגרור את היהדות החרדית למסע כוחני של כיפופי ידיים. מי שמרשה לעצמו לנהוג כגביר של העיירה, יאבד כל פרופורציה, אם תינתן בידיו עוצמה של שמונה עשר מנדטים. זהו החשש, וממנו נולדה ההוראה החד משמעית: בלוק טכני – לא בבית מדרשנו. אולי יש כאלה ששכחו זאת, אך בבית ראש הישיבה, נקודת ההשקפה הייתה ונותרה, של יהודי המכיר בכך שהוא מצוי בגלות, גם אם בין יהודים, ומחוייב לדאוג לצרכיו, מתוך זהירות מתמדת שלא לעבור את הגבול.

זהו המסר שנשמע בשעתו מבית ראש הישיבה. שמע זאת מי שצריך לשמוע, אך לא יכל לפרסם זאת מטעמים מובנים. מסתבר, כי גם בחצר ראש הישיבה הליטאי, יש מי שזוכר את שורשיו הגוראיים ומקפיד לנצור את לשונו, בכל הנוגע להוראה כבדת המשקל, כמו גם הנימוק הכבד לא פחות, ששמע מרבו.

במקום לחטט במורסה, מעדיפים ח"כי הדגל להזכיר נשכחות. בניגוד לגירסתו של ליצמן שהובאה כאן בשעתו, הרי שגפני מתעקש שהצעת התוספת לקצבאות בסך תשע מאות ושמונים מיליוני השקלים, שהציע חיים רמון בימי המשא-ומתן הקואליציוני, הוגשה על דעתו של ראש הממשלה, וניתן היה לחתום עליה מיידית. ליצמן טען, כי מזכיר הממשלה עובד יחזקאל אמר שרמון הציע זאת על דעתו בלבד. גפני מתעקש שהדברים נאמרו, אך ורק לגבי ההצעה הנוספת של רמון שעמדה על מיליארד וחצי שקלים, ולא לגבי ההצעה הבסיסית, שעמדה על כמיליארד.

אבל כל זה מאחורינו, נתון להכרעתם של ההיסטוריונים. באשר לעתיד, יש מסקנה אחת ברורה: אם בבית ראש הישיבה, שמים דגש מיוחד, לא על נושא קצבאות הילדים, אלא על מגבלות הכוח של הפוליטיקאים המבוגרים, ניתן לקבור את רעיון הבלוק הטכני, כמו את טומי לפיד – בלי קדיש. יש מי שסבור, שגם התנגדות 'דגל התורה' היא טכנית ומשכך היא ברת שינוי, לפחות לקראת הקדנציה הבאה.

ולא היא. מדובר בהוראה השקפתית בלתי מתפשרת. לאמור, חבירה לבלוק טכני אחד, עוד עלולה להביא לכך שהיהדות החרדית, תשגה באשליית העוצמה, ותדפוק את ראשה בקיר, שלא לומר בבלוק. ואם כך הם פני הדברים, הרי שגם מכאן ולהבא, אין לייחס לדיבורים כל משמעות, מעבר לניסיון של ליצמן לפתוח דף חדש, ונקי יותר, בבלוק הציור המשותף לו ולתנועה הקדושה.

הרשות נתונה

הסיפור נגמר. בקדנציה הנוכחית, הילד הרעב כבר לא ישבע. אולמרט לא מסוגל כיום, גם אם ירצה, לתת קצבאות ילדים, כאשר מולו עומד שר האוצר רוני בר-און, שרואה אך ורק את האינטרסים של עצמו. גם בפוליטיקה הישראלית הציניקנית, נחשב בראון למומחה מס' 1 ברמיסת פטרוניו הפוליטיים. פעם היה זה נתניהו שנבעט על ידו ברגע שהפך לבלתי רלוונטי. כיום זה אולמרט, שזקוק לחבל הצלה בדמות הגדלת קצבאות. בר-און דואג בשיטתיות לכרוך את חבל ההצלה, סביב צווארו של ראש הממשלה, הכל בכדי להצטייר תקשורתית, כמי שאינו נכנע לדרישות החרדים. (ואולי זה האליבי שבר-און מכין לעצמו, כדי לחפות על העובדה שבמעגל הקרוב אליו, נמנים חרדים, שבבורסת הנייעס והשמועות במצעד הנחקרים של טלנסקי, הם כיכבו בראש הרשימה... וד"ל).

במוקדם או במוקדם יותר, אולמרט ילך הביתה. מהתהליך שיצא לדרך, גם שרדן בלתי נלאה כמוהו לא מסוגל לצאת בשלום. לא שש"ס שולטת בגורלה. במצב הנוכחי היא מוצאת עצמה נגררת אחר אהוד ברק – הוא שמוביל, הוא שקובע. עד כדי כך, שלקראת הקריאה הטרומית על החוק להקדמת הבחירות שתתקיים ביום רביעי הבא עלינו (לא כולל אולמרט) לטובה, יישאו שרי ש"ס עיניים לשרי העבודה. אם הם יצביעו בעד, ככל הנראה גם שרי ש"ס יצטרפו לחגיגה.

את הקריאה הטרומית הזאת, ברק חייב לעבור. יו"ר העבודה, הרי הציב אלטרנטיבה ברורה: בחירות, או חילופי גברי בקדימה. על הכרזות הפריימריז בקדימה, הוא לא יכול לבנות, שכן במצב שכזה הוא יהיה תלוי בחסדיו של ראש הממשלה, שיעשה הכל על מנת למסמס את הפריימריז ואת הצהרתו של ברק, כאחד.

לא צריך להמתין עד לחקירה הנגדית, אז ינסה אולמרט לעצור את התהליך. זה קורה כאן ועכשיו. שאלנו את מי שאמון על התהליך בקדימה, יו"ר ועדת חוץ ובטחון ח"כ צחי הנגבי באשר ללוח הזמנים ותשובתו אמרה הכל: "נאיץ את תהליך הפריימריז, ונדון על כך בדצמבר", אמר צחי בחיוך של חתול שנתבקש לשמור על השמנת. את זה בדיוק ברק חייב למנוע. לא שהוא מעוניין בבחירות מיידיות, אבל את הקלפים הוא מבקש לשמור צמוד לחזהו, ולא צמוד לחזה של אולמרט. תצביע נא הכנסת בקריאה טרומית, ואחר כך, יהיה זה אולמרט שירדוף אחריו, ולא להיפך.

אם תוקדמנה הבחירות, דומה שלכולם, לבד מקדימה, יהא אינטרס לקיים אותם לפני או במקביל לבחירות ברשויות. הסיבה לכך יותר מברורה. בהתחשב בכך שבתמונת המצב הנוכחית, קדימה נחשבת למפלגת שלטון בעלת אמצעים כלכליים בלתי נדלים כמעט, ראשי הרשויות יעדיפו לחסות תחת כנפיה, מאשר תחת כנפי העבודה והליכוד המתבוססות בבוץ טובעני של חובות. קדימה תגרוף לפחות שמונים רשויות בבחירות מוניציפאליות וממצב שכזה, תגיע לבחירות ארציות מעמדת כוח. זו הסיבה שהליכוד והעבודה יעשו הכל על מנת שלא לאפשר זאת, וידאגו להקדים את הבחירות הארציות, לפני המוניציפאליות.

גם לישראל-ביתנו, יש סיבה משל עצמה לדחות את הבחירות המוניציפאליות, ושמה גאידמק. בכנסת הוא אומנם מתקשה לרכוש שלושה פנסיונרים, אבל במישור המקומי, בעל המאה הוא בעל הדעה. אם ארקדי ישפוך כסף וירכוש נציגים, הוא יגיע לבחירות הארציות מעמדת כוח בלתי רגילה. איווט יעשה הכל כדי למנוע זאת. (במאמר המוסגר, כשמדברים על גאידמק, צריך לתת את הדעת לפרסומים על שבר כלכלי שפוקד אותו בתקופה האחרונה. לא נופתע אם בשנה הקרובה נגלה, בקונסטלציות מסוימות, כי לצ'קים של הגביר גאידמק, אין כיסוי – פוליטי ופיננסי).

לא ממליכי מלכים

שאלות רבות עומדות על הפרק, אולם דומה ששאלת מיליארד השקלים הינה, כיצד ניתן להשיג במו"מ הקואליציוני הבא, את מה שלא הושג בקדנציה זו. ובמילים אחרות, מה צריך לעשות על מנת שתסריט הקצבאות, לא יחזור על עצמו גם בשלב הבא.

עם יד על הלב – אומר לנו בכיר בש"ס – צריך להודות שמבחינתנו, עדיף שלא נשמש יותר כלשון מאזניים. לא שזה תלוי בש"ס. הממשלה הבאה תהייה ממשלת אחדות, ואין זה משנה מי יעמוד בראשה. ביבי (כמו ברק), הסיקו את לקחי הקדנציה הקודמת, והם מבינים כי אם לא יהיו תלויים זה בזה, יהיו תלויים זה לצד זה. החרדים, ישמשו אומנם כשותפים חשובים, אך לא כלשון מאזניים, על כל המשתמע מכך.

לאותו בכיר צעיר ואופטימי, ברור שזה יהיה לטובה. ש"ס של היום, לא בנויה לשמש כלשון מאזניים. עידן דרעי, בו משכה ש"ס בחוטים והנהיגה את המדינה, חלף עבר לו. אז יהיו שייתלו זאת בכך שהתנועה הקדושה הפכה לקטנת אמונה, כזאת שלא מאמינה בכוחה הסגולי ומוצאת עצמה שוב ושוב עם הלשון בחוץ.

הרי לכאורה, מדובר בכישלון חרוץ. איה התנועה שבהינף יד העבירה כל מהלך שרצתה? להיכן נעלמה ההילה שאפפה את מנהיגה המיתולוגי אריה דרעי? השאלות קשות, והמסקנות הלא מחמיאות כמו מתבקשות, עצם העובדה שבכירי התנועה נתנו לאולמרט להבין, כי יהא אשר יהא, הם יישארו בקואליציה, גרמה אוטומטית לצניחת מניותיהם בבורסת המעטפות של ראש הממשלה.

אם ליצמן הבהיר שמבחינתו הוא לא ייכנס לממשלה בכל מחיר, בש"ס דאגו להבהיר, דה פקטו, כי הם לא ייפרשו בכל מחיר. התבוננות נכוחה, מובילה למסקנה שהאסטרטגיה קצרת הטווח נכשלה, אך לאותו בכיר, מנקודת מבטו, נוח לראות זאת אחרת, את עמדת הנחיתות הוא רואה כלכתחילה ולא כדיעבד: "כשאתה לשון מאזניים, ישנה תמיד מפלגה נוספת שמצויה באותה פוזה". מסביר הבכיר, ולראיה, הוא מביא, את השינוי שחל במעמדה של ש"ס מאז פרישתה של ישראל-ביתנו. לכאורה, מצבה הוטב שכן כעת אין רוב בלעדיה. רק לכאורה, שכן בפועל ש"ס אינה לבדה. 'העבודה' מצויה גם היא באותו מצב – בלעדיה אין קואליציה. בשורה התחתונה, שתי המפלגות משתקות זו את זו. שתיהן מהוות לשון מאזניים. אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן. וכשאי אפשר לעשות כלום, דבר לא זז, לטובה ולרעה.

על פי אותה תזה, אולמרט עם ליברמן, עדיף על אולמרט בלי ליברמן. כשאיווט היה בפנים, ש"ס אומנם לא היוותה לשון מאזניים, אך גם 'העבודה' לא יכולה הייתה להטיל ווטו, וניתן היה לגנוב כמה סוסים גם ללא הסכמת שרי העבודה. השורה התחתונה לדידם של הבכירים, ברורה: ש"ס מעדיפה את הפוזה של שותפה קואליציונית מן השורה, ולא את הכתר של מכתירת ממשלות.
דא עקא, וכבר לא מדובר על יחס של ממליכי מלכים, אלא על התחשבות מינמלית בצרכי התנועה כשותפה מן השורה.

'סמינר ליברמן'

האם במותו ציווה טומי לאיווט את שנאת החרדים? השבוע התברר, כי יש מי שמנסה לשוב וללבות את לפיד השנאה שכבה. המדובר ביו"ר ישראל-ביתנו איווט ליברמן, שהצהיר השבוע, כי לא יסכים לשבת בקואליציה עתידית עם ש"ס. בראיון ל'הארץ' הסביר זאת ליברמן בכך, שש"ס חיבלה לאורך הקדנציה כולה בחקיקת חוקים החיוניים לישראל ביתנו, בהם שינוי שיטת הממשל וחוקים כגון, פישוט הליכי הגיור וברית הזוגיות.

זה אותו ליברמן שנחשב לשותפו וידידו האישי של דרעי. זה אותו איווט שישב לצידה של ש"ס בקדנציה זו (והבטיח לישי לתאם עמו את הפרישה מהממשלה, הבטחה שהוא לא עמד בה, ואיפה ה'מילה זו מילה' של ליברמן?). אך מה לעשות, לפני הכל, זה אותו ליברמן שחושש עד מוות מהאוליגרך ארקדי גאידמק, ועל מנת לבדל עצמו מארקדי, הוא משתמש במרשם שלעולם לא נס לחו: הכה את החרדי וצבור פופולאריות.

איווט לוקח בחשבון, שארקדי לא יכול להתמודד עמו על משבצת שנאת החרדים, וזאת לאור העובדה שגאידמק פונה לא רק לקהל היעד הרוסי, אלא גם ל'עמך' המסורתי, שלא יראה בעין יפה את פסילתה של תנועה מזרחית, בעלת שורשים מסורתיים כמו ש"ס.

כמו שרנסקי בשעתו, שניהל קמפיין בחירות שלם על גבה של ש"ס, גם איווט מאמין שהתנגשות חזיתית עם ש"ס, תשאיר את הקול הרוסי בכיסו. נכון שליברמן אינו לפיד. השנאה לחרדים אינה מושרשת בו, אך מבחינתנו, אי אפשר לבנות על זה. ב'סמינר ליברמן' הרוסי, כבר היינו ולמדנו, כי האידיאולוגיה היא אמצעי ולא מטרה. איווט כבר הוכיח, כי אין לו כל בעיה לשנות את עמדותיו מקצה לקצה. החרדים מבחינתו, הם מחיר זול, בדרך לשמירה על מעמדו.

אבל ליברמן טועה, בימים בהם מותקפת ישראל מכל עבר, בפועל ובפוטנציה, המטבע של שנאת חרדים, כבר אינה עוברת לסוחר. איווט יכול לנסות עד מחר, להכליל את תכני לפיד, במסגרת "סמינר ליברמן החדש" לשנאת חרדים, אך הדבר לא יעלה בידו. לא רק לטובתנו, אלא בעיקר לטובתו, עדיף לו שימצא אג'נדה אחרת להתגדר בה, אחרת הוא עוד עלול למצוא את עצמו במקום בו נמצא לפיד כיום: מתחת לאדמה – פוליטית, רק פוליטית.

'בית ספר לפוליטיקה', טורו של אבי בלום, מתפרסם ב'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!