האם היה ראוי שאכתוב על רגעיו האחרונים של אבא?

1.

לילה בחדרו של רבי יהודל'ה מדז'יקוב. הבית נתון בחשיכה. מאן-דהו, בעל עזות, רכון ליד דלת החדר, ואוזניו צמודות בשקיקה.

על מיטתו שוכב מוטל רבי יהודהל'ה, ידיו פרושות, פניו זרועות אורה, ואבריו כולם מתכנשין בפעם השלושים, הארבעים, ונצמדים לשאיפה כובשת:

"אם זכרתני על יצועי
באשמורת אהגה בך - -
כי היית עזרת לי, ובצל כנפיך ארנן - - "

לילה-לילה היה רבי יהודל'ה נצמד לפסוק הזה – ומתעקש להירדם איתו... היה חוזר עליו, בוכה אותו, נושם אותו, ממלמל עד שחטפתו שינה.

"ללכת לישון" – זה היה בשבילו עניין מאוס יותר משאפשרו לו כוחותיו. מאי משמע ללכת לישון? להשכיב אותו, את הגוף, כתינוק בן יומו, ולנסות להרדים אותו?... ואיפה הבושה? אולי גם לשיר לו לגוף שיר ערש?

נוסחה, אפוא, בבית-מדרשו קבלת-ברזל: מעולם לא שכב לישון אלא אם כן תקפה אותו שינה. הוא היה חוזר על פסוקי קריאת שמע ותהילים עד שתקפתו שינה.

ההרגשה העדינה הזו הרסה את בריאותו. התקפים קשים של כאבי-ראש היו מזעזעים את גופו. לשם כך חי כמעט-בקביעות עם מטפחת לחה.

סיפרו עליו על רבי יהודל'ה, שהיה פורץ בבכי לפני כל נטילת-ידיים לסעודה. כל נטילה וכל סעודה. מה גדול הביזיון! להיות רכון על צלחת, עגבניה וביצה... להאכיל את עצמו, לדרוס, למחוץ...


2.

זהו קטע ממאמר שפרסמתי לפני עשרים שנה על אישיות-הפלאים של הגאון הקדוש רבי יהודל'ה מדזיקוב. את המאמר עיטרה תמונה מדהימה, בה נראה רבי יהודל'ה שוכב במטתו, וקורא קריאת שמע בכלות הנפש... והתמונה הזו זכתה לביקורות מקיר לקיר:

אדם גדול אינו מצולם לובש פיג'מה! לא בעיתון חרדי!

שינסתי, אפוא, את מותני, וכתבתי מאמר באותה בימה על העובדה הזו עצמה. ואת המאמר פארה אותה תמונה עצמה:

רבי יהודל'ה מדז'יקוב בפיג'מה, מוסר את נפשו לקונו.

ו-כן. מותר לאדם גדול, ממש מותר לו, ללבוש פיג'מה, ולהיראות לבוש פיג'מה; מותר לו גם לשבת ליד 'קונטרס הספקות', ובידו עגבניה להחיות את גופו. אלא של'מבקר הרוחני' של אותו עיתון לא נראה ראוי שמי שלומד 'קונטרס הספקות' יאחז עגבניה, וכדי לא להכשיל יהודים בהשקפות פגומות, הוא תיקן מעגבניה ל'פילפל'.


3.

אחד הענקים שפלשו לדורנו הנהנתן, והביאו אל אווירת-הבמבה שלנו מחדר משכיתו של נשיא ישראל, מרן רבי חיים עוזר וגוריו, היה מרן הגרי"ז גוסטמאן זצ"ל. זכיתי להכיר אותו מקרוב, נר אלוקים טרם יכבה, בישיבת ר'מיילס ברחביה, כשחייו כבר הפכו לשעיטה אדירה, חסרת-מעצור לפסגות קדושת התורה.

במלאת השלושים לפטירתו, פרסמתי מוסף רחב-יריעה על אישיותו המדהימה. במהלך הכתיבה נועדתי עם תלמיד ותיק שלו, והוא סיפר לי בין היתר, שלאחר מותה של רעייתו נותר הרב גוסטמן, הארי-החי, כבוי. שבר כלי.

כשהוא הבחין שאני כותב את המשפט הנ"ל, הפסיק אותי בזעזוע.

"אל תכתוב. חלילה! הצבור לא צריך לדעת!"

"פשיטא". אני מרגיע ומאיר לו פנים. "מעצמי אני מבין. אדם גדול אמור להיות אדיש עם פטירת רעייתו".

לא רק שפרסמתי את העובדה, אלא שפרסמתי גם על העובדה העלובה הזו מאמר לעצמו.


4.

צריך גם לדעת רקע. מרן הרב גוסטמן זצוק"ל, מחברי בית-דינו של נשיא ישראל רבי חיים עוזר מווילנה, היה בשנות המלחמה פרטיזן. היה גם גאה על כך שנזדמן לו לחנוק במו ידיו הקדושות איש גסטפו. במשך חודשים הסתתר עם רעייתו בבור חשוך. הוא סיפר לי פעם, שבחשכת הבור ההוא הספיק לגרוס שלושים פעם את סוגיותיה של זבחים...

תקופת הבור החשוכה-המאירה הזו, חיברה בינו לרעייתו הרבנית ע"ה באופן נדיר. כשעלה לירושלים, והגיע אל המנוחה והנחלה – גידל וטיפח גינה, על מנת לקטוף ולהעניק לה במו ידיו פרחים מעמלו בערבי שבתות.

ניסתי לפרסם את העובדה המקסימה על הגינה הפרטית של מרן הרב גוסטמאן בשתי פרסומים חרדיים, והם הגיבו באי-נוחות.


5.

החברה החרדית מחויבת לסדר-יום חברתי מוכתב מראש. הכל יודעים מראש מה צריך ואיך צריך לקרות. והעובדות הטרדניות רק מפריעות למראה השלם.

מרן הרב גוסטמאן אמור להמשיך להישאר גנרל או פרטיזן, גם במות רעייתו. הוא גם לא אמור לזרוע ולקטוף לה פרחים.

בגשתי לספרי ביוגרפיה, למשל, נוגה עלי משהו של רוח הקודש. הכותבים לא ממש כותבים מה שארע, אלא מה שראוי שיהיה. מראש אני יודע ש"כבר בנעוריו יתנכר נער", והמלמד יאמר באיזה שלב לאביו "בנך מוכשר ממני", הוא אמור להינשא לבת של גדול הדור או נגיד העיירה, ומה שבאמצע חסר משמעות.

הזדמנתי פעם למערכת עיתון חרדי, ביום שנערכה בירושלים הכתרת רב נודע. הכתב שמיהר לשמחה אחרת משלו, כתב את הידיעה מראש, עמוסת תהילות ותשבחות, על פי מה שאמור, על פי מה שבעצם חייב שם לקרות.


6.

בשבוע שעבר פרסמתי בבימה זו טור אישי, נוגע, שבו פתחתי לרגע כאוב מאוד ואישי מאוד, את ליבי, ושיתפתי את הציבור בנימים חבויים מנשמתי, ברגעי גסיסתו של אבא מארי הריני כפרת משכבו.

רבים אמרו לי מכל הלב או מכל הנימוס, שהמאמר נגע לליבם. ואילו עורך עיתון נודע, איש מקורי, אמר לי, מהורהר:

"שברת המון קודים וטאבו בציבור החרדי".

כיוון שינקתי את השכלתי ב'עץ חיים', ושם לא ממש מלמדים מה הם 'טאבו' ו'קודים', לא ידעתי אם זו היתה ביקורת או מחמאה. אבל אני מנחש שזה מתקשר לסיפורי הרב גוסטמאן והגה"ק מדז'יקוב, ולעוד התנהלויות חסרות-מקור ותוחלת, שהמקור הנישא ביותר שלהן היא הקלישאה:

"אצלנו זה לא מקובל".

חיפשתי, עורך יקר, בתכנת החיפוש המפוארת של 'אוצר החכמה'. הביטוי "זה לא מקובל אצלנו" – אינו מופיע בכל מרחבי הספרות התורנית.


7.

ישנה מסורת מקודשת בדם ליבו הטהור של ה'חתם סופר' עם המליצה הנודעת, "חדש אסור מן התורה", ועימו האיסור הנורא לגעת באפס-קצהו של מנהג יהודי, או אפילו התנהלות שהשתרשה, שתכליתה שמירת גדרי הקדושה, הצניעות, וחומותיה המגוננים של החברה החרדית.

רק אם "חיזק בריחי שערייך", אם החומות חסונות – אמרו בעולם החסידות – רב הסיכוי ל"ברך בנייך בקרבך".

קיים, אבל, הבדל תהומי בין מסורת מקודשת, לבין ההנחה המקובלת בחצרותינו, שמה שהיה אתמול, הוא סיבה מספקת שיהיה גם מחר. הנחה הפולשת גם למחוזות מיותרים ומזיקים.

'מקובל' שצריך תזמורת צרחנית מטרידה ויקרה בחתונות - איש לא ימרה את ה'מקובלות'. 'מקובל' לתת רשימת תשורות רהבתניות למאורסים, והמחותנים ימתינו כעבדים נרצעים להרב נויווירט למחרת האירוסין, ולא בשביל לשאול אותו בהלכה; וינדדו לעשרות גמחי"ם, שידרשו מהם ערבים "שהם מכירים".

וכך קורה, שמי שאינו מכיר אנשים שהרב נויווירט מכיר – מתקשה היום בחיתון ילדים.


8.

"ביום שבו אתחיל להשיח דברים בטלים ב'קדיש'", התבטא פעם במרירות בעל תשובה, "אדע שחדלתי להיות בעל-תשובה ואני כשר לבא בקהל".

האם שתי ההתנהלויות הנ"ל: להקל ראש בשיחה בתפילה, ודחיית בעלי-תשובה, גם הם יהפכו עם הזמן ל'קוד' חברתי-חרדי 'מקודש' שאסור יהיה לזלזל בו?

האם הדחייה והזלזול בבני עדות המזרח, המקובלת בחצרותינו, הן בשידוכין, הן בקבלה למוסדות חינוכיים, ללא קשר לאיכותם התורנית, גם היא תהפוך ל'קוד' מקודש, שאוי למי שיחלל אותו?


9.

באחד הבקרים התקשר לחדרי מו"ל ידוע.

יש לו משקיע, הוא מספר, המוכן לשלם לי חמש עשרה אלף דולר במזומן, אם אכתוב עבורו ספר על חייו ופעלו של אחד מגאוני העם היהודי, יוסף ה' ימים על ימי מלך.

"לכתוב ספר", אני אומר לו בניחותא, "על מרן... זה טוב. חמש עשרה אלף דולר - עוד יותר טוב. אבל טוב בהרבה יהיה אם גם יקנו את הספר. איש לא יקנה ממך את ספרך, אחרי שיוחרם על ידי עסקונה כזו או אחרת, בשם 'המעוררים', 'אברכים בני תורה', ה'מזועזעים מהפירצה החמורה בכרם ישראל', בכתיבת ספרים על גדולי תורה שעימנו בחיים".

תשאלו כמובן: למה באמת לא לכתוב ספר תולדה על אדם חי?

כי לא נהגו כך אתמול.

אגב למעשה כן נהגו: לפני 74 שנים נכתב 'ספר היובל' למרן רבינו שמעון כהן גדול מגרודנא, מעוטר בהסכמתו הנלהבת של נשיא ישראל, מרן רבי חיים עוזר מווילנה.


10.

האם החרדה הטבעית הזו מחידושים, נטולי כל קשר לקדושת התורה והמצווה, יוצרת 'שמירה יתירה' של ה"בריחי שערייך" שלנו, או מהווה מוקש בהתפתחות תקינה של עולמנו הרוחני? קשה להעריך. אבל קשה גם לא לציין את דבריו המרהיבים של רבינו ה'חובת הלבבות' בהקדמתו:

"מן הזהירות שלא תרבה להיזהר!"

11.

באחד מימי החנוכה – מספר העולם – כשמרן הרב מבריסק ניגש להדליק את נרותיו, הבחין במטאטא הניצב סמוך לנרות ההדלקה. הוא פנה לאחד מבניו, וביקש לסלק את המטאטא.

יש מאנשי – הסביר 'הרב' – העלולים לחשוב שהנחת המטאטא היא מגדרי ההדלקה, ומדי שנה יקפידו להניח מטאטא בשעת ההדלקה.

מאז, מספר העולם, היו כמה ממעריציו של הרב, שהקפידו בעת הדלקת נר חנוכה להניח ליד החנוכיה מטאטא, ולהסיר אותו על אתר.

לא הייתי מתיר עגונה על סמך אמיתות הסיפור המופרך הזה. ריבוי הנוסחאות שלו גם מערער את אמינותו. אבל אין כמוהו כדי להעניק המחשה עגומה, איך יכולים להיווצר 'קודים' ו'מקובלויות' המנותקים מכל ריח של קדושה וטוהר של אמת!

מאחורי הסטנדר, טורו של הרב יעקב ב. פרידמן, מתפרסם בעיתון 'שעה טובה'

קישורים:
שלום אבא שלי

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!