שחיטה לא כשרה

שאול מופז היה אז רק שר תחבורה. כזה שעברו מפואר, ההווה שלו אפור ועתידו לוט בערפל. ערב חג הסוכות, ישבנו בלשכתו במשרד התחבורה בירושלים, מתרשמים מהאווירה. בניגוד ולהבדיל משאול המקראי, הרי ששאול מופז, נראה בשעתו, כמי שיצא לחפש מלוכה ומצא אתונות. משרד התחבורה, הפך ברבות השנים, למשרד שמקבר את שריו. איציק מרדכי, יצחק לוי, ליפקין-שחק, ועוד רבים וטובים, פחות או יותר, סיימו בו קריירה, ולא התחילו. במידה רבה ניתן לומר, שהנסיעה הפוליטית במשרד התחבורה, הייתה תמיד חד סטרית, בכיוון היציאה.

מופז היה אז בשפל. אהוד אולמרט, לא ממש ספר אותו. בתקשורת, נמתחה עליו ביקורת בעניינים תחבורתיים. כהונתו במשרד נראתה כמו תאונת דרכים מצערת. ולמרות כל זאת, מופז אומנם היה נראה כמו שר תחבורה, אך שמר על ממלכתיות כשל ראש ממשלה: "אנחנו לא צריכים לעמוד בחזית. סוף מעשה במחשבה תחילה", הוא הסביר כשנשאל, עד מתי ניתן לעולם את הצ'אנס לפתור את הבעיה האיראנית. הנימוק היה חד וברור, כזה המכיר הן במגבלות כוחה של ישראל, והן בחוסר התבונה שבהפיכת האיום האיראני לעניין ישראלי בלבד: "אם איראן תהפוך למעצמה גרעינית, יהיה זה גם עולם אחר. תחת המטרייה הגרעינית הם בוודאי יעשו מעשים הרבה יותר עמוקים ומשמעותיים בתחום הטרור וביכולתם להשפיע על הנעשה בעולם, לפיכך יש לגבש חזית אחידה של מדינות רבות ככל האפשר".

מופז התעקש, שלא לדבר ברורות על אופציית התקיפה, כשהוא מבהיר, כי לגבי העתיד אומנם כל האופציות פתוחות, אולם אופציות אלו תצטרך ישראל לממש, אם וכאשר, במעשים, ולא בדיבורים מיותרים.

שמונה חודשים חלפו ומזג האוויר השתנה. שאול ממשרד התחבורה, הפך למועמד לגיטימי לראשות הממשלה ביום שאחרי אולמרט, שזריחתו כבר הפציעה. עבור הש"סניקים הוא מועמד טבעי. בעיני ביבי וברק, הוא עדיף עשרות מונים על לבני. עבור ברק, מופז הוא האופציה המועדפת. בבחירות כלליות מול לבני וביבי, הוא עוד עלול למצוא עצמו במקום השלישי. בממשלה חלופית בראשות לבני, הוא ישמש כקול שני, בראשות מחנה השלום. לעומת זאת, מופז בעל האוריינטציה הימנית-ליכודניקית, לא יהווה עבורו איום משמאל ויותיר אותו, כמנהיג האולטימטיבי של מחנה השמאל-מרכז.

עבור ביבי, מופז הוא האופציה השנייה. הוא מעדיף בחירות עכשיו, אך אם נגזר עליו להמשיך ולכהן כראש אופוזיציה, ולראות את קדימה בוחרת בראש ממשלה חלופי, עדיף שיהא זה מופז ולא לבני. הגברת בעלת התדמית הנקייה, עוד עלולה לגנוב לו את ההצגה. לעומתה, את מופז - מאמין ביבי - הוא יוכל לבלוע על כרעיו ועל קרבו. מי יודע, אם יצליח יותר מהצפוי, עוד יוכל ביבי להציג את מופז כשר הביטחון האידיאלי בממשלתו.

בתוככי קדימה, גם שם יש לשאול עדנה. בסקרים שהתפרסמו בשבוע האחרון, הוא מצמצם את הפער בצורה משמעותית מול לבני, לכזה שניתן לסגירה במערכת בחירות טובה. עם המתפקדים ומחנה אולמרט העומד לצידו, לא מאהבתו, אלא משנאתה של הציפי, מופז מאמין שניתן לעשות את זה. לא שמדובר בדרך סלולה, למופז שום דבר לא הלך בקלות. לקורס קצינים, הוא לא התקבל פעמיים, את הרמטכ"לות הוא גנב ברגע האחרון מסגן הרמטכ"ל מתן וילנאי. גם ראשות הממשלה – מאמין מופז – עוד תגיע, אז זה לא יהיה על מגש של כסף. אולי טוב שכך. השליט הנוכחי, קיבל את השלטון על מעטפות של כסף, ותראו לאן הוא הגיע.

אז מופז אולי מרגיש כבר כמו ראש ממשלה, אבל דווקא עכשיו, הוא מפגין אחריות של שר זוטר. על עמדתו ולפיה השתיקה יפה לכוונותיה של ישראל בנושא האיראני, הוא שב וחזר במשך כל החודשים האחרונים, עד לפריצת פרשת אולמרטלנסקי ומעטפות הכסף.

כעת, כשריח זיעת המתפקדים עולה באפיו, מגיע גם תורו להזיע ולשחרר הצהרות מזיקות. "אם איראן תמשיך בתוכנית שלה לפיתוח נשק גרעיני - נתקוף אותה. חלון ההזדמנויות נסגר. לא יהיה מנוס מלתקוף את איראן, כדי לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית", ירה מופז בראיון חג לעיתון של המדינה.

הגרעין האיראני לא הפך למסוכן יותר בשבועות האחרונים, אבל עם כל הכבוד לגרעין, למופז יש פריימריז לנהל. ולמי איכפת שהעולם הגיב בעצבנות, מחירי הנפט זינקו, שר ההגנה האיראני השיב באיום משלו. ראש ממשלה בפוטנציה, לפחות בעיני עצמו, לא אמור לחשב זוטות שכאלה, כשעל כף המאזניים מונחים פתקי ההצבעה של מתפקדי המפלגה.

הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקני בשנות ה-70, חתום על האמרה, שהפכה לפולקלור, כי לישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. פעם קראו לזה 'מדיניות פנים', בתקופתנו, כבר מזמן מדובר ב'מדיניות ספינים'.

הרכבת יצאה לדרך

זה נראה כמו הספין המושלם להיחלצות גם ממצב הביש הזה. פעולה נרחבת בעזה. מטר של קסאמים, גראדים ופצמ"רים, הנוחתים על כל ערי הדרום, 'מבעד מבעד אשקלונה' (כלשונו של נסראללה), קונצנזוס חוצה מפלגות באשר לנחיצות ועוצמת התגובה, ומי יזכור בכלל, שטלנסקי נתן פעם מעטפה.

לכאורה, הפתרון המושלם לכל צרותיו של ראש הממשלה. רק לכאורה, שכן אין כמו ההקדמה דלעיל, כדי להוכיח את מצבו הקשה של ראש הממשלה. כל פעולה שינקוט, ובאותה מידה, כל אי-עשייה, תתפרש מיידית כהחלטה פוליטית, חפה מכל שיקול ענייני.

היה ויורה לצה"ל לנצח, על כל חייל שיחזור בארון, יזכירו לו כי ניסה על גבו, לצאת מהמעטפה. היה, וכפי שמסתמן, יוחלט גם בישיבת השלישייה המסוכסכת אולמרט-ברק-לבני, שאמורה להתכנס לאחר ישיבת הממשלה ביום ג' (מחר בבוקר, נכון לעת כתיבת השורות), שלא להחליט ולתת צ'אנס נוסף ל'תהדייה' מול החמאס, יוצג אולמרט כמושחת הטובע במעטפות. כזה שאינו יכול למצוא את הפנאי להוביל מלחמה נחוצה ומחויבת המציאות, ומעניק לחמאסניקים העזתים פסק זמן נוסף לצורכי התחמשות. ויש גם הדרך השלישית, של פעולה לשם פעולה. כניסה לשם יציאה. כזאת שכל מטרתה להרים את המורל של התושבים – הקיבוצניקים בעיקר – שנמלטו בחג הביכורים מבתיהם, במסווה של ביקורי

משפחות. מבצע לייט, שכל מטרתו לדווח לתקשורת על עוד כמה מבוקשים הרוגים, על אף הידיעה, שאת מטר הקסאמים זה רק יגביר.

גם לשר הביטחון אין כל כוונה ורצון לצאת למערכה של ממש בעזה, אליה הוא יודע כיצד ייכנס, אך לא כיצד ייצא. לברק, גם אין את הפריבילגיה, להיתלות בפעולה בעזה, כתירוץ ארוך טווח להישארות בממשלת אולמרט. הוא לא יכול להצטייר כתואם יו"ר ש"ס שמאיים שוב ושוב בפרישה מהממשלה. שר הביטחון ברק, דומה לאותו אחד שעזב שידוך פעם אחת, ואינו יכול להרשות לעצמו לעשות זאת פעם נוספת. בפעם הראשונה, ב'הצהרת שדות ים', הוא השתדך עם אופיר פז-פינס, ועזב את השידוך, לאחר שקיבל את מתנות החתונה, בדמות תמיכת מתפקדיו של פינס במועמדותו של ברק לראשות העבודה.

בפעם השנייה, זו הנוכחית, מהצד השני, לא עומד הפינס לבדו, אלא כלל הציבור הישראלי. אם גם את השידוך הזה הוא יעזוב, לא ייוותר לו קהל יעד פוטנציאלי, לשידוך מחודש. וכי באיזו עילה ייתלה כעת, האם יחזור על המנטרה של טובת המדינה? הרי גם אם יקרה הבלתי ייאמן ואולמרט יצליח לערער את אמינותו של טלנסקי בחקירה הנגדית, ברק לא יוכל להסתמך על כך. וכי מה יאמר, שחרץ דין בטרם עת? הרכבת יצאה לדרך, היעד של חילופי הנהגה ידוע. השאלה שנותרה פתוחה הינה מהירות הנסיעה (בש"ס מבטיחים שיתמכו בקריאה טרומית של החוק לפיזור הכנסת כבר ביום רביעי הבא) וסוגיית המחיר שישלמו הנוסעים היושבים בקרונות – תושבי ישראל - עד שתגיע הרכבת לתחנה האחרונה.

דברים שרואים מכאן

הם הגיעו לשם, לשוחח בעיקר על עצמם. לא הציבור החרדי הוא שעומד בראש מעיינם. למרות זאת, ספק מרצון ספק מתוך כורח מחויב המציאות, הם לא יכלו להימנע מלדון באורחות חייו.

מלון 'דיויד אינטר קונטיננטל' בתל אביב, אירח בשבוע שעבר את כנס 'ישראל 15'. הכלכלה הישראלית צומחת, אך ישנם כאלו שאינם מסתפקים בכך. סביב שולחנות ערוכים התיישבו להם כל המי ומי, על מנת לדון במודל הבטוח להפיכתה של ישראל לאחת מחמש עשרה המדינות המובילות בעולם, ומכאן, גם שם הכנס. יומרני למדי.

מטבעם של כינוסים כגון אלו, גם כאן, הכל דיבורים. אך יש דיבור ויש דיבור. לשם שינוי מבורך, לא שוחחו שם אך ורק במונחים 'ביביסטיים' של הגדלת התוצר הלאומי לנפש, הגדלת אחוזי הצמיחה, ומושגים כלכליים נוספים שהמכנה המשותף האזרחי שלהם, הינו מידת השפעתם הבלתי מורגשת, על חייו של 'האזרח הקטן', זה שלא זכה להימנות על העשירון העליון ואפילו לא על מעמד הביניים.

גידי גרינשטיין, מייסד ומנכ"ל מכון 'ראות' ויוזם הכנס, משווה את הצמיחה המואצת שלא משפיעה בכי הוא זה על התושב הארצישראלי המצוי, למונחים ספורטיביים, שנקלטים טוב יותר באוזניי הנוכחים: "אם אדם הולך במהירות של חמישה קמ"ש ורוצה להגביר את הקצב לשמונה קמ"ש, הוא צריך לרכוש נעלי התעמלות חדשות ולהתאמץ יותר, אבל כדי להגיע למהירות של עשרים קמ"ש, הוא כבר צריך אופניים, אחרת, הוא פשוט יקרוס".

אחרי שנים של שיח כלכלי במונחים אמריקניים, של אדם לאדם זאב ואיש עם כספו יתמודד, אתה שומע כאן יותר ויותר דיבורים על עדיפות המודל האירופי, של אזרח שמרוויח פחות, אך נתמך יותר על ידי הממשלה שמספקת לו רמת חיים נאותה. לא לחינם אורח הכבוד של הכינוס, הוא העיתונאי תום פרידמן מה'ניו יורק טיימס'. אמריקני בכל רמ"ח שמבין ומכיר טוב מכולם, את תחלואי השיטה האמריקנית.

קוראים לזה כאן 'איכות חיים'. מסתבר שהמונח קשור לא רק לארגונים ירקרקים למיניהם. זה מתחיל מכך שחולים המגיעים לבתי חולים ואין ביכולתם לשלשל מעטפות לרופאים, לא ישוכנו במסדרונות. הנזקקים לניתוחים לא יידחו חודשים. ויש כאלו שאף חולמים על כך, שאם יפרצו לדירתם והם יתקשרו למשטרה, יגיע שוטר שיעשה משהו כדי לתפוס את הגנב ולא רק כדי לתת טופס לביטוח, במקרה הטוב, היה והשוטר הגיע. אלו היעדים שהם מציבים. "יש לי חלום" נוסח עשירי ישראל, שהמצפון נקפם.

הכל דיבורים, אמרנו, אבל יש גם תזה של הצעת ייעול. גם אם מדובר בחלומות באספמיה, הרי שעצם הניסיון לפתור אותם בבחינת 'חלמא טבא חזית', גם הוא משהו בג'ונגל האגואיסטי הסובב אותנו.

איך עושים את זה, או נכון יותר לומר, איך 'חולמים את זה'? על רגל אחת, מדובר בשילוב ידיים של ראשי עיריות, פקידי השלטון המקומי, יזמים חברתיים ועמותות, פילנתרופים שייתנו את חלקם, סיוע המגזר העסקי, הפקידות המקצועית בכל משרדי הממשלה, והעולם היהודי שצריך למלא תפקיד מרכזי יותר בשדרוגה של ישראל.

ואת כל זה, מסבירים היזמים, אי אפשר לעשות מבלי לשדרג שני ציבורים שמופלים לרעה: החרדים והערבים. אחרי שנים של ניסיונות כפייה, ושילוב בין חיסול ממוקד נוסח נתניהו, לבין ליבוי יצרים ורגשות שנאה נוסח טומי לפיד, יש גם כאלה שמבינים כי לא ניתן לכפות דבר וגם לא לשנות דבר. ניתן לסייע. לנסות לפחות.

כל עוד החברה החרדית גדלה מחד ומקופחת יותר מאידך, יש כאן מתכון לכישלון. ואם עשרות אלפי בני הציבור החרדי, ההולך ומתרבה, יחושו כך, הדבר ישפיע על ישראל כולה. אז איך מוצאים פתרון? לא בכפייה תרבותית, אלא במהפכות שנעשות בהבנה. הדוגמא שחוזרת על עצמה שוב ושוב, היא מהפכת התעסוקה לנשות 'מודיעין עילית', פרי יוזמתו של ראש העירייה יענק'ל גוטרמן. דא עקא ומדובר בפרט שלא בא להשליך על הכלל. יען כי רק פרט יש. דוגמא אחת, שכמעט ואין כמותה. גם ההעדפה המתקנת כלפי המגזר החרדי, עליה הכריז השר הערבי מג'אדלה, העדפה, המיושמת נאמנה על ידי מנכ"ל משרד התרבות ד"ר יואב רוזן, משמשת כאן כמודל.

יושבים פה גם כאלו, שמנסים להיטיב עם הציבור החרדי בדרכם שלהם. כמו רמי חדד, המשנה ליו"ר 'הקריה האקדמית אונו' שמעניקה מלגת לימודים למאות תלמידים חרדיים, הרב יחזקאל פוגל, מנהל הקמפוס החרדי בקריה ועו"ד רפי אסרף, מנהל השמה תעסוקתית בקמפוס. הם מדברים על פתיחת דלת לתעסוקה בכבוד גם עבור התושב החרדי, אך מדגישים באותה נשימה, כי לתפיסתם, עמלי התורה האמיתיים החובשים את ספסלי הכוללים ולא את כיתות האקדמיה, הם אלו שעם ישראל חב להם את קיומו, ובהם אין לפגוע כמלוא נימה. הם אומרים זאת בקול צלול, ולמרבה הפלא, זוכים להערכה. כשמדברים בשפה ברורה ללא רגשי נחיתות, כך זה נראה ונשמע.

הערכה זו בשל מה? אולי בגלל התחושה, ששוררת כאן, כי זה לא רק המודל הישראלי הקיים שנכשל, אלא התזה המערבית כולה. עירית קינן מאוניברסיטת חיפה, מבטאת זאת בקול רם, כמעט ומכה 'על חטא': "אנחנו מדברים כאן שעות על איכות חיים, בעיקר במונחים של רווחה כלכלית, ואני חושבת שעלינו ללמוד דווקא מהחברה החרדית, שמודדת את איכות החיים במונחים הרבה יותר נכונים כמו חיי משפחה וערכים גבוהים ונכונים הרבה יותר, שאינם קשורים בכלל ליכולת כלכלית".

לא רואים משם

החינוך בישראל, דומה למזג האוויר באנגליה – נוהג מזכ"ל ארגון המורים רן ארז להשוות – כמו מזג האוויר הסגרירי בבריטניה, כולם מדברים עליו והוא אף פעם לא משתנה, כך החינוך בישראל, ממשלות קמות ונופלות, שרי חינוך ומנכ"לים מתחלפים, כולם מדברים על חינוך, והמצב הקטסטרופלי נותר כפי שהוא. סגרירי כמו מזג האוויר האנגלי.

מה שנכון לגבי החינוך ככלל, נכון לגבי החינוך החרדי בפרט. ניתן, ואף רצוי לעיתים, לטפוח על השכם. להשוות בין מערכות החינוך, גם בהיבטים מקצועיים כמו מבחני פיזה הבינלאומיים לבנות, בהם מוכיח המגזר החרדי עליונות.

הכל טוב ויפה כשמדובר בתלמידה החרדית. לעומת זאת, כשמדובר בהנהלה, במערכת, שם כבר התמונה שונה. כמו מזג האוויר הסגרירי, כתבנו על כך בשנה שעברה, ונבכה על כך גם בשנה הבאה. דבר לא השתנה, משתנה וישתנה. כולם מודעים לתופעה הכאובה. לסגירת דילים בנוגע לקבלת תלמידות בחדרי חדרים, לעיתים רבות משיקולים זרים (וכל עוד אין קריטריונים ברורים, חזקה שהשיקולים אינם טהורים). לרכילות לעיתים מרושעת וזדונית, שההורים אפילו לא יכולים להתגונן מפניה והיא מוצגת לעיני כל כעובדה ברורה שאין לערער אחריה. לשפיכת דם בתנאי בית דין שדה, מבלי שלמורשעים ניתנת הזכות להוכיח את חפותם, והכל ללא הנחייה רבנית כלשהי. מבלי שאוטוריטה ברת סמכא מפקחת על השחיטה.

אין מומחה מהציבור החרדי, בהקמת ועדות רבנים: לענייני תקשורת, למען השבת, לנושא ההשתלמויות, ובעצם, בכל תחום מתחומי חיינו. ורק כשמדובר בקבלת ילדות קטנות לבית הספר, או אז הכל נעצר, מנהל ומנהלת הישר בעיניהם יעשו. אין דין ואין דיין, אין ועדה ואין רב. וזהו רק הסימפטום, להתנהלות רומסת, הכוללת לעיתים רבות זלזול מתמשך בתנאי העסקה של עובדים, הלנת שכר שכיר, ועוד רעות חולות, שאומנם אינם נחלת הכלל, אך הן קנו להן שביתה ביותר מידיי מוסדות חינוך חרדיים, שמתיימרים לחנך את ילדינו.

ואחר כך הם בוכים. לא ההורים, המנהלים. על מצבם הקשה, על כך שהציבור אדיש למצוקתם התקציבית. בוכים ואינם מבינים מדוע הציבור לא נזעק לנגב להם את הדמעות.

בסוף השבוע האחרון, בקונטקסט רחב בהרבה, התקיים אירוע השקה ל'מרכז עסקים למוסדות וארגונים במגזר החרדי', של בנק מרכנתיל דיסקונט. הגיעו לשם כל המי ומי בעסקונה החרדית בכלל ובהנהלות המוסדות למיניהם בפרט. המארח, 'הבנקאי החרדי הבכיר' מנכ"ל מרכנתיל יעקב טננבוים, יהודי חרדי בעל מוח כלכלי חד ולא פחות חשוב מכך, בעל לב חם, הביע בעבר באכסניה זו, דאגה לתנאי הפנסיה של עובדים במגזר החרדי, בכנות האופיינית לו, הוא סירב לטאטא את הלכלוך אל מתחת לכספת, ודיבר על עבודה מתוך ניצול, על העובדה שעובדים חרדיים רבים, רבים מידי, מוצאים עצמם אחרי שנים של הקרבה למען המעסיק, ללא פנסיה, ללא בסיס כלכלי מינימלי. נאלצים להישען על חסדי הילדים. אוי לבושה.

אם לומר זאת בעדינות, על אף שעדינות היתר אין מקומה במחוזות אלה, לרבים מהמנהלים שנכחו שם, באירוע המושקע והמרשים לכשעצמו, שהתקיים באולמי הדר דימול, זוטות שכאלה, לא ממש הפריעו. הם הרי, בכל מקרה מסודרים. לחניון של אולם האירועים שהכיל לתוכו את רכביהם של מנהלי המוסדות, לא היה מה להתבייש בהשוואה לחניון של 'דיויד אינטר קונטיננטל' יומיים לפני. בתחרות בין שני החניונים, זה החילוני, של בכירי המשק, היה בעמדת נחיתות מול זה החרדי, של מנהלי המוסדות. ובעצם, לחניון אולי אין מה להתבייש. לנו, יש ועוד איך.

אז יהיו שיאמרו, מה עניין תנאים סוציאליים לעובדים, לסינון תלמידים במחשכים. ומה שייכים רכבים מפוארים למצוקות תקציביות, לשכר לימוד מופרז ולשאר מרעין בישין. מה לעשות והכל קשור זה בזה. מי שרואה בתלמידים סחורה הניתנת לפילוח לפי סוג אל"ף ובי"ת, כירקות בבאסטה, סופו, או שמא תחילתו, שיראה גם בעובדיו, סוג של אמצעי למימוש המטרה, של רכישת מיני-ואן יוקרתי, וחיתון ילדים לפי אופנת הסטטוס החברתי.

ושוב, לא מדובר בכולם, אפילו לא ברובם. אבל מדובר בהחלט בהרבה. הרבה יותר מכפי שאנו יכולים לשאת. הרבה יותר משהחניון החרדי הציבורי, יכול להכיל אל תוכו.

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!