מז'נווה עד שכם

כתריסר ומחצה אישים מהשורה הראשונה של הדרג השלישי בש"ס, מדרגן סגן ראש עיר ומטה, נקבצו ובאו, ביום חמישי שעבר, אל גבעת התיתורה המשקיפה בואכה מודיעין, להתבשל שם כחום היום. מי שלא חטף שם את מכת השמש קיבל הזדמנות נוספת על גג הקבר של שמואל הנביא. השחומים שבחבורה (שהרי בעסקני ש"ס מדובר) ששרדו גם את זה, קיבלו את הבומבה בראש מעל פסגת הר הזיתים שלום לך ירושלים. ככה יעשה למי שחשב שהוא בא לימי עיון ונופש על חשבון יוזמי הסכם ז'נווה ולמד על בשרו שאין ארוחות חינם, גם לא כשהמימון בא מחסידי אומות האולם.

את הסיור לאורך גדר ההפרדה, ממודיעין עד ירושלים, מוביל בבטחה אל"מ (מיל.) שאול אריאלי, לשעבר מח"ט רב עלילות ופינויים (השתתף בפינוי ימית ובהתנתקות), חבר מנהלת השלום של אהוד ברק וכיום מדריך סיורים ומרצה מטעם מטה 'כן להסכם'.

אריאלי הוא שועל שטח המכיר את כבישי יו"ש שביליה ויישוביה לא פחות טוב מזמביש וכצל'ה גם יחד. כמותם הוא יודע את כל השיטות להקמת יישובים חדשים והרחבתם מתחת לאף האמריקני ועל אפם וחמתם של ארגוני השמאל והפלסטינים. למותר לציין שלא מחשבותיהם מחשבותיו ושמחתם היא עיצבונו. ולהפך.

אריאלי עושה את מסלול ההיכרות עם גדר ההפרדה בתדירות של פעמיים בשבוע במשך שנתיים. הוא וחבריו פועלים בלהט דתי לשכנע את הציבור בישראל בחשיבותם של כמה דפים שנכתבו באולם דיונים ממוזג בז'נווה הקרירה לפני מספר שנים. תוכן הדפים הוא הצעה להסכם שלום קבע ותום הסכסוך בין ישראל והפלסטינים.

על הנייר, ניתן להשיג את השלום המיוחל בכאילו קלי קלוטו. שתי מדינות לשני עמים. גבולות 67 עם תיקונים של עד שלושה אחוזים שיכללו את הריכוזים היהודיים הגדולים (75 אחוז שלא יפונו) וישולמו לפלסטינים בחילופי שטחים. גולת הכותרת היא כמובן בירה פלסטינית בשכונות הערביות במזרח ירושלים והעיר העתיקה, לא כולל הרובע היהודי והכותל המערבי שיישארו בריבונות יהודית.
ובאשר למיליוני הפליטים? אלה ייקלטו במדינה הפלסטינית ובמספרים מסוימים בתוך הקו הירוק באופן פרופורציונלי לקליטתם במקומות אחרים. הכול מוכן. רק לחתום ולגשת לשלם בקופה.

ואיפה נמצאים בסרט הזה חאלד משעל ואיסמעיל הנייה שיש להם תכניות סופיות אחרות ליישוב הסכסוך? ולמה לא הסכים מיסטר ערפאת על הסכם שמעניק לו הרבה יותר? את השאלות המטרידות האלה מבקש מדריך הסיור להשאיר לשלבים המאוחרים של המפגש.
מה שחשוב לו בשלב זה הוא להוכיח שגדר ההפרדה איננה רק צורך ביטחוני, אם בכלל, אלא ניסיון מדיני של ישראל לספח לתחומה כמה שיותר שטחים מהגדה המערבית לצורך הקמת יישובים יהודיים חדשים. הוא אומר פן ירבו, והש"סניקים המשתתפים בסיור טוענים כנגדו, כן ירבו.

הנתונים שהוא מציג ממרומי גבעת התיתורה ונקודות התצפית האחרות של הסיור גורמים לנו לחשוב קצת אחרת על הצמח מתל השומר. מסתבר שאלמלא טירוף ההינתקות שאחז בשרון קשישא בערוב ימיו, חובה גמורה הייתה מוטלת עלינו להתאסף ברחבת הכותל המערבי או להקיף שבע פעמים את קבר רחל בחוט אדום ולהתפלל להחלמתו.

תכנית הגדר המקורית של שרון, זו שתוכננה להתבצע גם לאחר ההינתקות, אמורה הייתה לחבר לישראל קרוב לעשרים אחוז משטח הגדה המערבית. לצרכי ביטחון גרידא ניתן היה להסתפק בתוואי מצומצם הרבה יותר, שההפרש בינו לקו הירוק הוא בין כמה מאות מטרים לכמה קילומטרים.

אך תכנית שרון נכשלה. משתי סיבות: גברה ידם של מגישי העתירות מחוגי 'השלום' שהצליחו לשכנע את שופטי הבג"ץ במטרות האמיתיות של הקמת הגדר. וההתנגדות הבינלאומית החריפה לסיפוח דה-פקטו של שטחים נרחבים כל כך לישראל.

התוצאה הנראית בבירור מנקודות התצפית היא גדר טלאים בלתי מושלמת שפרצותיה קוראות למחבלים וקירותיה כמו עומדים ושואלים למה אנו קיימים. במובן זה יש תמימות דעים בין אריאלי ויריביו המתנחלים. שניהם רואים בתוואי הגדר הנוכחית יצור כלאיים שאין בו לא ביטחון ולא קביעת עובדה מדינית.

כמו שאי אפשר לסיור תיירים יהודים בארץ הקודש בלי ביקור במקומות הקדושים, כך אי אפשר לו ל'סיור שלום' מסוג זה בלי ביקור בקטע הגדר העובר בתוך הכפר אבו דיס המשקיף על ירושלים. קטע זה, להבדיל בין קודש לחול, הוא 'הכותל המערבי' של מתנגדי הגדר וארגוני השמאל בארץ ובעולם.

עשרות, אם לא מאות, מגיעים לשם מדי יום ומעניקים יופי של פרנסה לקיוסקים שצצו שם כמו פטריות. הם שומעים שם הסברים מפי המדריכים הישראלים והפלסטינים, מצטלמים ליד כתובות הגרפיטי שעל הגדר ויש המהדרין אף לתחוב פתקים בין האבנים. אם תישכח אבו דיס, תישכח שמאלם.

וכל כך למה? מפני שהגדר עוברת בתוככי הכפר ו'חותכת' אותו כמו נקניק פרוס ב'שפע שוק'. גדר הביטחון הענקית מפרידה בין חמולות לבין עצמן, מחלקת משפחות ומונעת מעבר של תושבים מצד לצד. זעקת המעונים בוקעת לשמים (במיוחד אלה שרוצים לעבור לצד הישראלי ולקבל ביטוח לאומי), אך היא מתנפצת על אדישותו של הציבור הישראלי. והעולם שותק.

צחוק הגורל הוא שמי שהתעקש על הצבת הגדר בתוך הכפר ולא מחוצה לו, מה שהיה אולי מועיל יותר לעניין הביטחוני, היה ראש העיר דאז אהוד אולמרט. זה דרש כי הגדר תוצב על הקו המוניציפלי הרחב של ירושלים רבתי ולא מטר אחד קודם. גם הוא הבין שמה שבפנים, יהיה גם בהסדר מדיני ומה שלא, יישאר בחוץ.

ברבות הימים והמעטפות הוא חזר בתשובה גם על 'חטא' זה. קיבל עליו תיקונים וסיגופים במלונות מפוארים והיום נשבעים בשמו כל שוחרי השלום המובהקים. אומרים שבשיחות עם אבו מאזן הוא איחד מחדש את אבו דיס כחלק מבירת פלסטין שחוברה לה יחדיו להר הבית ולעיר העתיקה.

המומים מהשמש וגודש האינפורמציה זחלו הש"סניקים אל חדר האוכל והאולמות הממוזגים והקרירים של מלון הייט בהר הצופים. לרגע זה הם ייחלו מתחילת הסיור. אבל פרק הזמן שניתן להם למנוחה והתאוששות היה קצר ביותר. שעתיים ויאללה, ההרצאות והשקופיות כבר מחכות.
המרצים המשופשפים הכינו תשובה לכל שאלה של המשתתפים, אבל אותנו הטרידה שאלה מסוג אחר. האם באמת חשב מאן דהו מיוזמי הסכם ז'נווה שניתן לשכנע את הש"סניק הממוצע בהחזרת העיר העתיקה בירושלים תמורת ניירות והבטחות? וגם אם ישכנעו מאן דהוא (והיה אחד כזה; "למה שלא תלכו לדבר עם מרן הגר"ע יוסף ולשכנע אותו לתמוך בהסכם", שאל נציג ש"סי תמים אחד בהתרגשות) איזו השלכה תהיה לכך על עמדותיה של מפלגה שהעומד בראשה מבטיח לפרוש מהקואליציה "ברגע שרק ידברו על ירושלים"?

מתברר שליוזמי הסכם ז'נווה יש זמן ומשאבים להשקעה לטווח ארוך. שוחרי השלום פועלים במובן זה כמו מיסיונרים (על דרך המשל בלבד. ביילין ואריאלי הם יהודים כשרים וציונים אדוקים לא פחות מנתניהו, ליברמן ואריה אלדד). הם עצמם אומרים מראש שהמטרה היא לא לשנות את תפיסת עולמם של השומעים. די להם שהמאזינים ייחשפו למידע שלא היה לפניהם קודם לכן וייתנו את דעתם עליו. ישתכנעו, הנה מה טוב. לא ישתכנעו, לפחות ההתנגדות המובנית שהייתה לשומעים קודם לכן תרוכך. המלון והסעודות הם חלק בלתי נפרד מהעניין.

גם המעמד הזוטר של הנוכחים לא מפריע למארגנים. ההפך. את צמרת ש"ס הם מראש לא מחפשים במפגשים כאלה. הם זקוקים לאנשי שטח שהמסר שיטופטף באוזניהם יחלחל כלפי מעלה וכלפי מטה. בבחינת שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאהו רטוב. ביילין ושות' מוכנים לחכות.

מי אתה כדורא פארס

מה שמדיד שינה מעיניהם של יוזמי ההסכם הוא המצב הדמוגרפי. בלילות מסויטים הם רואים בתוך כמה שנים רוב ערבי מוצק בכל השטח שבין הים והירדן. הם לא מוכנים לקבל מצב של רוב השולט על מיעוט ואין להם ספק שגם העולם לא ישלים עם שלטון של מיעוט. העובדה שבכמה מהמדינות הסובבות אותנו שולט מיעוט על רוב (בירדן רוב פלסטיני, בסוריה רוב סוני הנשלט על ידי מיעוט עלווי), לא נספרת אצלם. הם, כך אומרים, באו לחיות ומוכנים להגן רק על מדינה דמוקרטית.

המוטו המרכזי הוא שמירת הרוב היהודי. האמת שקצת מוזר לשמוע אדם בעל ערכים אוניברסליים מערביים, שדת אצלו היא עניין למתפללי בתי כנסת, כמו יוסי ביילין מדבר בלהט על מדינה עם רוב יהודי. על צביון יהודי בנורמה האורתודוכסית הוא לא מוכן לשמוע, בחוק השבות הוא מוכן להתגמש ולקלוט מיליוני עולים שאינם יהודים כלל ועיקר, אבל כשמדובר בחלוקת הארץ, הרוב היהודי הוא המוטיב המרכזי במשנתו. לאמור: אם לא ניפרד מהפלסטינים, תקום כאן ברבות הימים מדינת כל אזרחיה רח"ל.

דווקא בן זוגו של ביילין להסכם ז'נווה מהצד הפלסטיני, השר לענייני אסירים, כדורא פארס, לא נבהל מהחזון האמור. אדרבה, הוא מתריס בפני הנאספים, "תנו לנו תעודת זהות ישראלית וזכות הצבעה לכנסת ואנחנו מוותרים ברגע זה על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית". לא קשה להבין מדוע. בתוך עשר שנים יהיה כאן ראש ממשלה פלסטיני והמיעוט היהודי ייאלץ לחפש מקלט באוגנדה או בבירוביג'אן.

כדי שזה לא יקרה, הוא מציע לנו לקבל היום את הסכם ז'נווה או שמחר יהיה מאוחר. הוא תוקף קשות את הנסיגה החד צדדית הישראלית מעזה שהמליכה שם את החמאס (מה שנכון, נכון) ומזהיר שנסיגה חד צדדית מחלקים בגדה תביא לתוצאה דומה. וגם זה נכון כנכון היום.

בשלב זה ביקשנו את רשות הדיבור. קח את ההסכם שהכנת, תחתים עליו גם את משעל ואחמדינג'אד ואז תבוא להחתים גם אותנו. את מי בדיוק אתה מייצג? שאלנו.

פארס: "אני מייצג את שבעים האחוז בגדה שעדיין תומכים באבו מאזן. אבל אני אומר לכם מראש שאם לא יהיה הסכם עד סוף השנה, הציבור הפלסטיני שעדיין תומך בנו יעבור לחמאס. הם רואים שרק בכוח אתם מפנים שטחים. ברחתם מלבנון, ברחתם מעזה. הציבור שלנו אומר: בוא נעשה טרור ונזרוק אותם גם מהגדה.

ואם נחתום על ההסכם, הציבור שלכם, שעדיין חולם על חזרה ליפו ועכו, יקבל אותו?

"האמת, במצב של היום אני כבר לא יודע. אבל לפחות יהיה לנו משהו שנוכל לבוא אתו אל העם שלנו ולהגיד: תראו מה שמציעים לנו בשלום ובלי מלחמות. מדינה ריבונית שבירתה ירושלים עם שטח שאפשר לחיות בו. מצד שני, תראו מה שקורה בעזה עם שלטון החמאס ותחליטו מה אתם רוצים".

אבו מאזן אומר שעוד חצי שנה הוא ממילא הולך הביתה.

"המנהיג שלי הוא מרואן ברגותי. אחרי שערפאת הורעל (כך במקור, י.ר.), ברגותי הוא המנהיג שלנו. אני מבקר אצלו כל שבועיים ואני אומר לכם שהוא מוכן לעיקרון של שתי מדינות לשני עמים עם כמה תיקונים קלים וחילופי שטחים. לא נוותר על ירושלים הקדושה ולא נשאיר את הפליטים בלבנון וירדן".

פארס, בוגר בתי הכלא הישראלים, דובר עברית תקינה, טוב יותר מכמה עיתונאים חרדים ומכיר היטב את נפש הציבור הישראלי העייף ממלחמות ומבקש שלום היום ולא משנה מה שיקרה מחר. הוא לא בטוח שהפלסטינים יקבלו הסכם שלא ברוח הדרישות האולטימטיביות של החמאס ולכן הוא מבקש בשלב זה 'הסכם מדף' שימומש כאשר תוקם ממשלה פלסטינית שתכלול את כל הזרמים, כולל החמאס והג'יהאד האסלמי, שתרצה בשלום עם הישראלים. אינשאללה.

אשליות אירופאיות

באולמות הדיונים האקדמיים בהם התבשלה יוזמת ז'נווה, המזרח התיכון של שנות האלפיים פלוס הוא תעתיק אירופאי של המאה העשרים. המאבקים הם בין לאומים השואפים למדינה עצמאית ובין מדינות המקיזות דם על קביעת גבולות ותחומי השפעה. אחרי כמה מלחמות שגובות עשרות מיליוני הרוגים, מתיישבים הצדדים ליד שולחן המשא ומתן, מכירים זה בזכותו של זה, מתפשרים על שטחים וגבולות ומתפנים ליהנות מהשגשוג הכלכלי שמביא בעקבותיו השלום המיוחל.

האילוזיה של הסכם ז'נווה היא בכך שאלו הם גם פניו של הסכסוך הישראלי-ערבי. כאילו אין כאן מלחמת דת, תרבות ומסורת שההיסטוריה העולמית מלמדת שאין לה סוף ואין לה התחלה. איראן אצל ביילין ושות' היא גורם מאיים שיניח, כנראה, את נשקו, כאשר ייחתם הסכם. מיליוני הפליטים יסכימו להצטופף בשטחי המדינה הזערורית הפלסטינית ויזנחו את חלום החזרה הביתה. תושבי המובלעת היהודית בעיר העתיקה יחיו בשלום וביטחון בצד שכניהם הערבים הצמודים ואבירי חופש הדת של הוואקף המוסלמי יניחו לתפילות יהודיות ליד הכותל המערבי להתנהל ללא הפרעה. חזון אחרית הימים, אבל בלי משיח בן דוד.

כדי להתחבר למציאות הישראלית חזרה, ניצלנו את התהדייה שהעניקו לנו המארגנים (ותודה לאלון נוריאל, עוזרו הנמרץ של ח"כ מרגי, השושבין מטעם ש"ס למפגש והאחראי לכל ההיבטים החרדים הדרושים. אם בש"ס בחירת הח"כים הייתה לפי כישורים, הוא היה ההימור שלנו לקדנציה הבאה) בשעות הערב, למפגש שטח מרתק עם אנשים שיש להם פתרונות מעניינים אחרים לבעיית הרוב היהודי בישראל בכלל ובשטחים בפרט. עוד חצי מיליון יהודים מעבר לקו הירוק והס מלהזכיר ויתורים כל שהם לערבים.

יסוד שביסוד

התזמון למפגש היה יום ספירת העומר המכוון כנגד יסוד שביסוד (בהקדמה של יום אחד לרגל השבת). ביום שכזה העלייה לקבר יוסף הצדיק הופכת למשאת נפשם של עשרות אלפים. מהברסלבים אותם הכרנו מהעלייה לקבר יהושע בן נון, ועד לכל קצוות הקשת הדתית-חרדית-ימנית בישראל.

אבל רק כמה מאות יכולים היו להגשים את משאתם. החיבור בין קבר יוסף, צביון העולים אליו, והמיקום בתוככי שכם הפורעת, הוא חומר נפץ שהצבא מתעסק בו מחוסר ברירה מוחלט. גם כך הם מנהלים מרדפים ליליים קבועים אחרי המסתננים. אם לא ישחררו את הלחץ אחת למספר חודשים, ולכמה מאות בלבד בכל עלייה, סיר הקיטור שנקרא קבר יוסף יתפוצץ להם בפנים.

כביש מספר שישים, אותנו כבר הכרנו לפני חודש, זרוע לצדיו בטבעות אורות כתומים חזקים המסמנים יישובים ישראליים וטבעות אורות לבנים עמומים של יישובים פלסטיניים. השוכנים לאורך הכביש, משני הצדדים, רואים ביוזמי הסכם ז'נווה בוגדים מהסוג הגרוע ביותר. באזור זה ישנם דיונים בלתי פוסקים בין יהודים לפלסטינים, אך אלו מתנהלים בכבישים ובקרקעות. אלה מציבים מארבים ויורים בכלי רכב חולפים (כל מספר קילומטרים, אנדרטה לחללי אחד הפיגועים) ואלה מרחיבים את היישובים במאחזים שבשפה הרשמית נקראים לא חוקיים.

מה זה לא חוקי, מתלונן המלווה המסור שלנו, למשמע הביטוי הנפוץ הזה. כל יישוב על אדמת ארץ ישראל הוא חוקי מעצם קיומו ועל פי מצוות התורה. אי לכך מתבקש אפוא שביילין ישכנע את תושבי יצהר וכדורא פארס את תושבי חווארה ומרצחיה. אחר כך נשתכנע גם אנו.

אם קלטנו נכון את רוחם של עולי הקבר הקדוש, הסיכויים של פארס במשימה שהטלנו עליו, נראים טובים יותר. תושבי גב ההר בשומרון (מבית אל ועד איתמר) הם לא מהזן של מגדלי החסה והצנון של גוש קטיף ז"ל. אותם לא יפנו בנחישות וברגישות, אלא בקרבות פנים אל פנים מבית לבית. פינוי עמונה יהיה קטטת ילדות בגן חובה לעומת מה שיתרחש בפינוי איתמר והר ברכה. ביצהר ובתפוח זו תהיה מלחמה אמיתית.

בשלב זה נראה שמחזות האפוקליפסה של השלום ההזוי ופינוי יישובים לא תופסים מקום בתודעתם של העולים לקבר הקדוש. העלייה הפעם היא ברובה של אנשי היישובים הסמוכים שמגיעים למקום תחת אבטחה צבאית נוסח השיירות בדרום לבנון לפני הנסיגה. משוריינים נעים קדימה ותופסים עמדות שולטות על הקבר וסביבתו. את האוטובוסים הממוגנים מלווים כוחות כבדים והתחושה היא של כניסה למוצב נצור על גדות התעלה במלחמת יום הכיפורים.

רק כשהגענו למקום קיבלנו פרספקטיבה לפרשת הפקרת החייל מדחת יוסוף וחבריו שהתרחשה במקום בשנת 2002. אין דרך להגיע לקבר בזמן מלחמה בלי להילחם בית אחר בית עד לחבירה לכוח הנצור. האלטרנטיבה השנייה הייתה הפצצה כבדה של האזור וחיסולם של אלפי מחבלים חמושים בירי מהאוויר. צבא המגן על חייליו בלי חשבון היה נוקט באפשרות השנייה, אבל צה"ל זה כבר הכול חוץ מזה.

האווירה בתוך הקבר היא שלא מעלמא הדין. ציניקנים יגידו אקסטזה דתית, אבל גם עיתונאי הרגיל בהסתכלות קרירה מבחוץ לא יכול להתכחש לתחושתו היהודית הפנימית המשתלהבת נוכח הציון ועם הנוכחים.

מסביב קולות התפילה והזעקות ומלמעלה נשקפת כיפת השמים מבעד לשרידי כיפת המבנה המרוסקת. הכול מסביב שחור והרוס, כולל הציון עצמו, ממנו נותרה תלולית קרקע מפויחת עליה כורעים כמה מהמתפללים בדבקות נסערת. אבל דווקא ההרס נותן את האפקט המדהים והנורא.

שעה של תפילה נרגשת, עוד שעתיים של התארגנות ליציאה החוצה וחזרה ירושלימה. המעבר החד ביום שלמחרת בחזרה לאולם הדיונים של הסכם ז'נווה מעבירה בגוף הלם של קפיצה מבריכת מים רותחים לתהומות של מים קפואים. שתי מדינות לשני עמים? על חיבור בין שני קצוות של עם אחד היינו מתפשרים.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון בקהילה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!