ברק בלי ברכה

בוקר יום רביעי שעבר. התכונה בלשכת ראש הממשלה רבה. בערב יתפרסמו פרטים חדשים מפרשת אולמרטלנסקי – את זאת יודעים הכל. בעוד שעה קלה יופרח הספין הסורי לחלל האוויר – ואת זאת, יודעים רק מתי מעט בלשכה ומחוצה לה. דווקא עכשיו, יש מי שמוצא את הפנאי להרים טלפון ללשכתו של שר השיכון זאביק בוים, ולהפשיר את מאווייו של יו"ר ש"ס. לא לחינם נשמעה תגובתו הראשונית של ישי, לסנסציית ניהול המשא-ומתן עם סוריה, מתנגדת לייט. היו"ר אומנם הגיב בשלילה כנגד הירידה מהרמה, אך לא עשה זאת בנחרצות יתירה. מחשבתו, כנראה, עדיין הייתה נתונה לבשורת הבנייה בהרי יהודה.

בפעם הקודמת, יצאה הודעה דומה בערב שבת, שקדמה לחג הפסח. אז נמצאה שעת הכושר להודיע על הפשרת 70 יחידות דיור מעבר לקו הירוק – באריאל ובאלקנה, מתוך הנחה, שהתבררה כנכונה, כי ל'שלום עכשיו' לא תיוותר ברירה, אלא לבלוע את המרור, מבלתי יכולת להפר את שלוות החג של ישראל, על אזרחיה ועיתונאיה, בזוטות שכאלה.

כל 'הפשרה' והחג שלה. במשרד השיכון מיהרו להוציא הודעה לעיתונות ולפיה בכוונתם לצאת למכרז על בניית 286 יחידות דיור, בשיטה המוזלת של 'מחיר למשתכן'. הש"סניקים חגגו. בהודעה אחת נחסכה מהם הן הקפאת הבנייה המציקה של אולמרט, והן 'ספירת ביתר' המציקה לא פחות, של ליצמן.

לא רק הש"סניקים, גם שר השיכון סבר שהכל מאחוריו. יום למחרת, הוא פנה לבכירי משרדו והתעניין בנוגע למכרזים שפורסמו. הנשאלים הבכירים, חייכו במבוכה, ולא בפעם הראשונה: "על איזה מכרזים אתה מדבר, הרי זו הייתה רק הודעה לעיתונות", הם השיבו לשר הממונה.

ישנם שרים, ששאלות שכאלו, לעולם לא היו עולות על דל שפתיהם. את שרון, פואד, ואפילו קודמו של בוים בתפקיד, שטרית, לא הייתם תופסים בבורות שכזאת. אותם לא, את בוים כן. כמו הירשזון באוצר, הוא הגיע לאן שהגיע, בעיקר בזכות הפטרון שהפך לראש ממשלה. בקיאות בענייני המשרד, אינה הצד החזק שלו בימים כתיקונם. על אחת כמה וכמה, בימים שכאלה, בהם גם אחרוני נאמניו של אולמרט מריחים את הסוף. בוים עסוק בצורה אינטנסיבית, בחיפוש אחר מקורות תעסוקה חילופיים ההולמים את מעמדו. ראשות הג'וינט, הבונדס ואפילו משרת השגריר באו"ם, מעניינים אותו קצת יותר, מאשר כמה מאות יחידות דיור בביתר עילית. ההצלחה בקורסים לשיפור האנגלית שהוא נוטל בימים אלה, בדרך אל הלא נודע, עומדת בראש מעייניו, הרבה יותר מאשר, הציונים שיקבל בביטאון 'יום ליום' ו'המודיע'.

"אנחנו את שלנו עשינו, כעת זה תלוי בשר הביטחון, ללא חתימתו לא נוכל לצאת למכרז", הבהירו לו בכירי המשרד. בוים נשם לרווחה, לפחות מכאן ולהבא, הוא יוכל להתרכז בנחת בהצלחת המשרד והעומד בראשו, מבלי שיוטרד יותר, בשיחות טלפון טרחניות, בענייני ביתר. הוא את הצהרתו, כבר נתן.

אין מי שאמון טוב יותר מהש"סניקים, על צרוף הצהרה טובה למעשה. לדידם, הודעת משרד השיכון, היא היא ההפשרה. את העובדה ששר הביטחון טרם חתם על ההיתר, הם הגדירו נכון לסוף-השבוע שעבר, כ"עיכוב טכני", שאמור להיות מוסדר כבר בימים הקרובים. השבוע, ביום שני, הבהיר לנו השר ישי, כי הנושא, הלכה למעשה, יוסדר או-טו-טו: "חתימה קטנה של שר הביטחון והמכרזים ייצאו לדרך", דברי סגן ראש הממשלה.

יכה אהוד את אהוד

החגיגה, לידיעת הקורא אליהו ישי, הייתה מוקדמת. ערב חג השבועות, ומסתבר, שאין בכוונתו של שר הביטחון אהוד ברק להקדים 'נעשה' ל'נשמע'.

אהוד א' הורה על הפשרה? לאהוד ב' לא אצה הדרך: "רק בשבוע הבא יעלה הנושא לדיון", מבהיר לנו גורם בכיר בלשכת שר הביטחון. ובפיו גם הערכה לא אופטימית במיוחד באשר לתוצאות הדיון: "286 יחידות דיור במכה אחת? הגזמתם. לא נפשיר כל כך הרבה ולא נעשה זאת כל כך מהר".

המשמעות הברורה והכואבת הינה, כי בניגוד לכל ההערכות האופטימיות, גם בשבועות הקיץ הקרובים, תוסיף ביתר לעמוד בקיפאונה. שרי ש"ס שכבר סימנו השבוע את היעד הבא – קצבאות הילדים, ייאלצו בעל כורחם להביט לאחור ולשוב ולדוש בנושא, שכבר היה להם לזרא. מן הצד השני, יכול ליצמן לרענן את 'ספירת ביתר' מהר בהרבה מהמתוכנן, יען כי ההקפאה, בעינה עומדת.

אין זו הפעם הראשונה בה מכה הברק על ראשם של החרדים. כראש ממשלה בעבר, הוא הפך את הכאת החרדים לאג'נדה, שעלתה לו בסופו של יום, בפירוק ממשלתו, בעקבות 'פרשת המשחן'. מאז ועד היום, הוא הספיק להתפייס, לנרמל את קשריו עם החרדים, ואף לעלות לאחרונה לביתו של מרן הגר"ע יוסף. כמי שרואה עצמו ראש ממשלה בעתיד, ומבחינתו - ולמרות כל הסקרים - בעתיד הלא רחוק, ברור לו שבלעדי תמיכת החרדים, אין כל תקווה לכבוש את הכס הלא קדוש. חיבור שכזה, אינו סוגה בשושנים. לעיתים, מתנגשות להן האג'נדות שבין האינטרס המפלגתי החרדי, לאינטרס תנועת העבודה. רק לעיתים. ככלל, ניתן לומר, כי האופנה הפוליטית של "שנאת חרדים" מבית מדרשם של מרצ ושינוי, חלפה עברה לה מן העולם הפוליטי. היא עוד תשוב, אך כעת היא אינה רלוונטית.

ברק יודע, שמצביעי העבודה יחיו בשלום, עם הפשרת בנייה בעיר החרדית שמעבר לקו הירוק. בתקופה בה מובילה הממשלה מהלכים מדיניים מרחיקי לכת, זהו מחיר סביר וסביל אותו ישלמו "מאמיני השלום" בשמחה, אותם אלו שמבית מדרשם היו מי שהביעו נכונות ללבוש גם שטריימל, כל הדרך לניגוב חומוס בדמשק.

ובכל זאת, הפעם, לא מתכוון ברק לספק את הסחורה. מי שמהתל בחבריו מבית במפלגה, מתכוון לעשות זאת הפעם לחרדים מחוץ – לאותם אלו בהם הוא רואה שותפים פוטנציאליים. כשותף הבכיר בקואליציה, אין בידיו קלפים "חרדיים", רבים מידי, אותם הוא יכול להצמיד לחזהו ולשלוף בטיימינג הנכון. כשקלפים שכאלו מזדמנים לידיו, הוא לא ממהר להיפטר מהם בנקל.

כך היה בפרשת 'הישיבות החדשות' שמשרד הביטחון בהנחייתו, לא הכיר במעמדן לצורך קבלת דיחוי משירות צבאי. כותרות הענק בעיתונות החילונית, בדבר גיוס בחורי הישיבות, יצאו היישר מלשכתו של שר הביטחון, והשיגו את שלהן. נציגי הציבור החרדי, גילו לפתע, כי לא רק אחרי אולמרט יש לחזר. ישנו שחקן נוסף בשכונה, ממנו לא ניתן להתעלם. בסיבוב הראשון, חש ברק כמי שהשיג את שלו. הוא קיבל הידברות שסופה הבנה שקטה – נושא הישיבות החדשות אומנם תקוע, אך סוגיית הגיוס ירדה מהפרק. ואין כמו משבר מלאכותי שכזה, כדי לרומם את מעמדם של שני הצדדים. ברק מצידו השיג דו-שיח והכרה מחודשת, הח"כים החרדיים מצידם, יכלו שוב, לנופף בהישגים. שהרי אלמלא באו משברים שכאלו לעולם, אין לאלו האחרונים זכות קיום.

כל תקופה והקלף שלה. הפעם, אין בכוונתו של שר הביטחון להניח לראש הממשלה לגזור את קופון ההפשרה. אולמרט אומנם, סחט את לימון את ההפשרה עד תום, אך חזקה על אהוד ברק, שגם מהלימון סר- הטעם שנותר, הוא יצליח לסחוט, גם כמה טיפות עבורו. האלטרנטיבה, של חתימה בלנקו על מכרזי הבנייה, משמעותה, כי הוא מהווה לכל היותר כינור שני בתזמורתו הצורמנית של ראש הממשלה. כפסנתרן, הוא אוהב לתת את הטון, גם כאשר אומנות הניצוח על התזמורת כולה, אינה בידו.

כמו אולמרט, גם ברק, מתכוון למצות את המירב מזכות החתימה הנתונה בידו. יואיל נא אלי ישי לסור לפתחו, מי יודע, אולי גם יוזמן לפגישה לבבית נוספת ברח' הקבלן. תשאלו את שר האוצר. בסופו של דבר, הוא בטוח, עוד ירעיפו ברכות עליו בביטאון 'יום ליום', על ראשו של אהוד שהפשיר את ביתר מקיפאונה. לא אהוד א', אלא אהוד ב'.

ברק אולי ינצח בקרב – ויזכה בתשומת ליבם של הח"כים החרדיים, אך יפסיד במערכה – בכך שיהפוך עצמו לשותף בלתי רלוונטי עבור המפלגות החרדיות. ביום פקודה, יזכרו לו בעיקר את עובדת היותו טרדן סדרתי. נתניהו מבין זאת, ונוקט בצעדים בוני אמון כלפי החרדים, עד כדי זיגזוג מוחלט והצהרה על תמיכה בהגדלת הקצבאות (ראה להלן). ברק לעומת זאת, ממשיך לנתח את שותפיו למשחק, על פי הלך החשיבה האישי שלו. כך הוא נוהג עם חבריו לעבודה, כך גם עם שותפיו הפוטנציאליים. התוצאות, היו ויהיו בהתאם.

פגיעת ראש

עם כיפה לראשו, עקב האבל בו הוא מצוי, הסתובב שר האוצר רוני בראון במסדרונות הכנסת, ונראה השבוע כמו 'אחד משלנו'. רק נראה. עד לרגע בו הוא נתבקש לחלק מעטפות, הפעם כשרות, לקצבאות הילדים.

ערב הדיון בוועדת המשנה של הקבינט הכלכלי-חברתי שדנה בסוגיית קצבאות הילדים, יצא נחמיה שטרסלר ב'הארץ' עם כותרת בומבסטית מפיו של השר האבל: "יתנהל פה קרב חפירות אדיר, אך לא יהיה גידול בקצבאות הילדים, לא אתן לזה יד. אולי יורידו לי את הראש, אבל אצלי זה לא יעבור". אז את ראשו של בראון, בניגוד לזה של קודמו בתפקיד הירשזון, עדיין לא הורידו. בינתיים, שר האוצר, הוא זה שמכופף את ראשו של סגן ראש הממשלה ישי, העומד בראש הוועדה.

עד כה, מדובר היה בהתנגדות שניתן לה ביטוי, בעיקר מאחורי הקלעים, על מנת שלא להביך את השותף הקואליציוני. אך מסתבר, כי לא רק ישי מריח בחירות. גם לשר האוצר חוש ריח מפותח משלו. כמי שמבין שימיו בתפקיד ספורים, כימיה של הממשלה, הוא מוצא לו נושא להתגדר בו, כזה שיזכה אותו במחמאות לא רק מפיהם של הפרשנים הכלכליים, אלא אפילו מפיו של 'המקצץ' נתניהו, (בראיון לרזי ברקאי בגל"צ). רק לאחרונה, סירב הביבי להשיב לשיחת התנצלות של בראון. אצל נתניהו כנראה, עדיין מספקים דיבידנדים, עבור הכאת החרדים.

בישיבת הוועדה עצמה, זה היה נשמע ונראה גרוע בהרבה. תמונת המצב שהוצגה על ידי האוצר, שללה מכל וכל את הגדלת הקצבאות, והסתייעה בתימוכין "מקצועיים", שהציבו את שר האוצר בקצה השני של הסקאלה, קיצוני יותר מעמדתו "החסכונית" של שר הרווחה והשירותים החברתיים, בוז'י הרצוג.

לישי לא נותר, אלא לתבוע פגישה מיידית ודחופה עם אהוד אולמרט, שנענה לדרישה במהירות - שחוקרי המשטרה יכולים רק להתקנא בה. בפגישה, שהתקיימה בלשכת ראש הממשלה בכנסת, נכח גם שר האוצר. היו"ר החברתי הבהיר, כי ש"ס תטרפד את סבב מינויי השרים ויו"ר ועדת הכספים. בראון מצידו, נופף שוב בטבלאות האוצר. המבוי הסתום מדיוני הוועדה בבוקר, נותר על כנו.

אם סבר בראון, כי פריצת הדרך המיוחלת תבוא לו מפגישה ישירה ואישית במעונו של נשיא מועצת החכמים, נכונה לו אכזבה. בערבו של יום, בשעה 10:00 התייצב שר האוצר בחדרו של מרן הגר"ע יוסף והציג בפניו, מנקודת ראותו, את פעילות משרדו למען השכבות החלשות. 'הרב עובדיה' שמע, ולא השתכנע: "צריך להוסיף כסף לקצבאות הילדים", הוא הכריע, והבהיר כי הפעם לא יסתפק במילים יפות. ופני האבל בראון חפו.

צריך לומר זאת ברורות: המשמעות של הליכה עד הסוף ואף במחיר פירוק הממשלה, לא נאמרה מפורשות. לא בפגישתם המשולשת של אולמרט-ישי-בראון, וגם לא בעת ביקורו של שר האוצר בבית שברחוב הקבלן 45. מה לעשות ולעת הזאת, לא רק קצבאות צריך לסדר לילדים... להערכת גורמים בסביבתו של ראש הממשלה, ככל שיארכו ימי מינוי הרב לעיר הבירה, כן יארכו ימי שבתה של ש"ס בממשלה, עם או בלי קצבאות.

בסביבתו הקרובה של ישי, רואים זאת אחרת. שם סמוכים ובטוחים, כי אם אולמרט לא יספק את הסחורה (והוא לא יספק), תפרוש התנועה הקדושה מהממשלה. הזמן קצוב. לא נותר אלא להמתין ולראות, הכיצד, אם בכלל, ייפול דבר.

השאלה הנצחית הנשאלת במצבים שכאלה הינה, מהי האלטרנטיבה, האם ממשלה אחרת שתוקם, תוכל לספק את הקצבה? אם לאו, הרי שכל עלייה על בריקדות שתוביל פרישה כיום, תסנדל את ש"ס בעתיד ותמנע ממנה להיכנס לממשלה, ללא השגת המינימום שעליו פרשה.

בכל הנוגע לראש הממשלה בפוטנציה (עדיין) בנימין נתניהו, הרי שעמדותיו בנושא ברורות לכאורה. אם היה ספק בדבר, בא הראיון התקשורתי שהעניק ביום ב' לגל"צ, במהלכו שיבח את שר האוצר שנאבק בהגדלת הקצבאות.

אלא שאצל ביבי כמו ביבי. לכוונותיו ולהצהרותיו שבעים פנים. בשיחה מאוחרת יותר עם ח"כ מאיר פרוש, הפתיע יו"ר האופוזיציה כשהבהיר, כי בניגוד לאולמרט, הוא דווקא תומך בהגדלת הקצבאות: "אם יש כסף בקופה, ויש, אין שום סיבה לא להוסיף לקצבאות". ביבי מריח בחירות, וכשנתניהו מריח, הוא גם מזיע ומזגזג. בבוקר אומר לך אעשה כך, ובערב אעשה כך.

כעת לא נותר אלא להיזקק לשאלה בנוסח זהה, לזו שהפנה בשעתו שר החוץ אריאל שרון לראש הממשלה בנימין נתניהו: לאיזה ביבי להאמין, האם ל'ביבי זה רע לילדים', גירסת הראיון לגל"צ, או שמא ל'נתניהו זה טוב לחרדים', גירסת שיחתו עם הח"כ הירושלמי?

קלקלו את החגיגה

בה בשעה שחברי סיעת ש"ס מרימים כוסית לחיים, לרגל יום הולדתו של ח"כ איציק וקנין, נכנסו לחדר הסיעה מנהלי ישיבות קטנות ספרדיות, הדורי פנים נפולות, וקלקלו את החגיגה. אחד מהם מ'יקירי קרתא דירושלים' (מחק את המילה האמצעית המיותרת), תיאר בפני הנוכחים את גודל המצוקה אליה נקלעו הישיבות, והכל, עקב הקפאת תקציב תמיכה לישיבות, תחת הגדרת סעיף 'תגבור לימודי יהדות' בסך מאות מיליוני שקלים, פרשה שנחשפה באכסניה זו: "אני כאן כי הגענו למצב שאי אפשר יותר לכלכל את הישיבות", הסביר המנהל בכאב, וזכה לעידודם של העמיתים לניהול, שנכחו עמו בחדר, ולא כדי לשתות קצת 'שיבאס' לרגל היומולדת.

החברים מש"ס שמעו, וקיבלו על עצמם את ההצעה, אותה העלה מזכיר 'איגוד מנהלי הישיבות', ר' שלמה ברילנט, שגילה לנוכחים כי בבוקרו של יום הורה בג"ץ למדינה, להשיב תוך עשרה ימים לבקשתם של ישי וליצמן באמצעות 'פרקליט הישיבות' עדי גלס, להשיב את תקציב ה'תגבור' על כנו.

אלי ישי, קבל סיעה ונכבדי העדה, התחייב בכפליים. ראשית, לדאוג לכך ששרת החינוך תבטיח, כי המדינה בתשובתה לבג"ץ תודיע על הסכמתה להעברת תקציב ה'תגבור'. שיחה ישירה עם שרת החינוך, שהתחייבה לעשות כן, התקיימה רגע לאחר סיומה של תפילת מנחה בחדר הסיעה. שנית, בנוגע למהלך אחר, חשוב ומסוקר לא פחות, שמוביל 'איגוד מנהלי הישיבות', הורה ישי לח"כי התנועה בוועדות השונות, לתקוע כל סעיף קואליציוני אפשרי "עד ש'חוק החינוך החרדי' יזוז", כלשונו.

אם חשבתם שהסיבה היחידה לדיון המאולתר שהתקיים בסיעת ש"ס בנושא חשוב זה, הינה זעקת ראשי הישיבות, טעיתם. לא מיותר לציין, כי ישיבת הסיעה התקיימה, שעה קלה לפני שהצעת אי אמון של יהדות התורה, בדיוק בנושא האמור, עלתה לדיון במליאה. על מנת להתמודד עם מהלומותיהם של הח"כים האשכנזים, נדרשת ישיבת הכנה, בבחינת דע מה שתשיב, ולא לאפיקורס.

על הדוכן במליאה, הלם הלוחם הפרלמנטרי בכל כוחו, הוא הבהיר כי בנושא זה אין לו כל טענה כלפי בית המשפט, אלא אך ורק כלפי שרת החינוך, שמקדמת את הרפורמים ורומסת את צרכי החניך החרדי, גם אם מדובר בילד קטוע רגליים, עליו הרחיב גפני את הדיבור וריגש את הנוכחים.

באשר לש"ס, למרות ההחלטה המיליטנטית של סיעת יהדות התורה, והפצרותיו של יו"ר ישראל ביתנו איווט ליברמן במליאת הכנסת לעברו של גפני: "דבר על ש"ס, דבר על ש"ס. הכי טוב", נמנע גפני מלתקוף את התנועה הקואליציונית: "לא, לא. אני לא יכול", ומדוע? "זה לשון הרע בחודש אייר", הסביר גפני מעל דוכן המליאה. מסתבר שגפני מזהה עם "ספירת העומר" על מנהגיה, יותר מאשר עם "ספירת ביתר" על התקפותיה.

שרת החינוך הרפורמיסטית שמעה ממקומה את דבריו של גפני, עד תמול שלשום קולגה שהרעיף עליה מחמאות מקצועיות, ולא נותרה חייבת. במתק השפתיים האופייני לה, הבהירה השרה, כי היא מבחינתה תומכת בחוק הישיבות הקטנות. ומדוע החוק תקוע? ובכן, לטענתה הסנסציונית של יולי תמיר, הרי שהיועץ המשפטי לממשלה, הוא שהתערב והורה לה למנוע את העברת החוק. מה מוזר, שמפיו של היועץ המשפטי, איש לא שמע זאת, מלבדה.

מחוץ למליאה, אפשר ובהשראת ההקפדה היתירה על שמירת הלשון, אנו תופסים את גפני, ברגע של חשבון נפש. מסביר מדוע אצלו, בניגוד לעמיתים, לא תמצאו ידיעות אוזן יומיות בעיתונים ("אין אצלנו כותרות מלאכותיות"), ומודה בכך, שהח"כים החרדיים כולם, ללא יוצא מן הכלל, ש"סניקים כאגודאים, אגודאים כדגלנים, אשמים בכך ש"חוק החינוך החרדי", או כפי שגפני מקפיד לכנותו "חוק הישיבות הקטנות", לא מקודם. הרי, הוא מסביר, מדובר בנושא שעבורנו, הוא קריטי יותר מכל הנושאים השונים הנידונים כיום. הלא מדובר בקיומו של החינוך החרדי, הישיבות עומדות לפני התרסקות. אך מה לעשות, והנושא אינו מרגש דיו, ואפילו בעיתונים כבר אינו תופס כותרות.

אבל אשמים אנחנו, אומר גפני ובטוח בכך, שאם הפוקוס היה ממוקד ב"ספירת הישיבות הקטנות", הבעיה הייתה נפתרת כבר מזמן. דא עקא, כש"ספירת ביתר" היא היחידה שתופסת כותרת, אין פלא, שחוק הישיבות הקטנות, תקוע כמו אוטובוס אגד, במעלה הר מירון.

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!