500 שקל עובר לסופר

לשבוע אחד, נראתה הכנסת כפי שהיא באמת. בסוף השבוע שעבר, בכנס פגרה מיוחד, היה זה הנשיא ג'ורג' בוש. בתחילת שבוע זה, בטקס פתיחת מושב הקיץ, הייתה זו יו"ר בית הנבחרים גב' ננסי פלוסי. זה הראשון, כמו זו האחרונה, הביאו לנוכחות מרבית של חברי המשכן באולם המליאה, כפי שאין בכוחו של שום דיון למלא. ישראל הריבונית, מעולם לא נראתה כל כך, כמו הכוכב החמישים ואחד בדגל ארצות-הברית. אמריקניזציה עם ניחוח סחבקי ישראלי, כזה שמאפשר לשר מהדרג השני בתנועה הקדושה, להסתודד עם נשיא המעצמה הגדולה, ולדסקס על אירועי חתונת בתו הטקסנית.

מעל דוכן הכנסת, נשמע בוש לעיתים, כמו ליברמן במבטא אמריקאי. "שנית מצדה לא תיפול", הוא הבטיח. הח"כים מחאו כף למשמע דברי בעל הבית והתייחסו לדבריו במשמעותם הציונית הפשוטה. אולמרט לעומת זאת, העדיף לחשוב על מצדה, כעל מבצר קואליציוני. מבחינתו, האלטרנטיבה להישארותו על פסגת המצדה, היא התאבדות קולקטיבית. אם תיגזר עליו כליה פוליטית, הוא ידאג שגם חברי מפלגתו יהיו שותפים לה.

יש בהם, בשני המנהיגים הכושלים, הרבה מן המשותף. שניהם לא פופולאריים בקרב עמם, ולמרות זאת לא מוותרים ולו על יום אחד במסגרת "מקום העבודה שלהם". זה האמריקאי - בעיראק, כמו זה הישראלי - בלבנון, גררו את ארצם למלחמה עקובה מדם, שהשיגה תוצאות הפוכות ממטרותיה. שניהם אחראיים, במידה רבה גם אם לא שווה, להתעצמותה של איראן וגרורותיה. בוש עשה זאת במלחמת עיראק, שהפכה את איראן למלכת המזרח התיכון, ואילו אולמרט העצים את כוחן של הגרורות האיראניות, בלבנון ובעזה, אותה עזה שהתעקשותו של בוש להנהיג בה דמוקרטיה מערבית, הובילה להשתלטות חמאסית ערבית. בישורת האחרונה, מעבר לכותלו של בוש, ממתינה התקווה השחורה האמריקאית – אובאמה. אולמרט, מתבונן מזווית עינו, בתקווה הלבנה הישראלית – לבני.

בינתיים, אולמרט שורד לא רע, על אף תנאי השטח הקשים. את המושב הנוכחי, הוא מתחיל עם מני מזוז אחד ורוב דחוק של שישים וארבעה חברי כנסת, ארבעה עשר פחות מהמניין הקואליציוני בפתיחת המושב הקודם. רשמית, מדובר ברוב בר קיימא. מעשית, מדובר ברוב של נייר, בהתחשב בעובדה, שבין התומכים הנלהבים נמנים גם הח"כים יחימוביץ, כבל, פינס ויתום, שהממשלה, ובעיקר העומד בראשה, הם לצנינים בעיניהם.

ולמרות זאת, רוב הוא רוב. הארבעה אומנם יוסיפו לקטר, יתקעו פה ושם העברות והצבעות בוועדות, אך לא יעשו מעשה שיהווה סטירת לחי פרלמנטרית, לרצונם של חברי הסיעה הדומיננטיים יותר, חפצי החיים הקואליציוניים. כל עוד קומונת השרים פואד, שמחון, הרצוג ותמיר, ממשיכה להתרווח בכורסאות המיניסטר, חזקה עליהם ועל תומכיהם במרכז המפלגה, שיוסיפו להיאחז בקרנות השררה. בקדנציה הבאה, מי יודע, עלול עוד ביבי לגנוב את ההצגה.

וכמו תמיד, דווקא כשנדמה לרגע, כי הרוב הקואליציוני מובטח, לפחות לטווח הקרוב, דואג יו"ר מפלגת העבודה להכות מכת ברק, את המערכת כולה. בעבר, אחרי שהחליט אסטרטגית להתעלם ממסקנות וינוגרד, הוא נפגש במודע עם משפחות הנופלים והצהיר הצהרות פרישה. הפעם, הוא דאג להבהיר, כי עד להגשת כתב אישום, אין כל סיבה "לצאת בחוץ". רגע אחרי שהיועץ המשפטי מזוז השלים את חלקי הפאזל והעריך, כי כתב אישום לא יוגש במהרה, טרח ברק לפזר אמירה בעלת משמעות שונה בגיבושון שקיימה סיעת העבודה בביתו של דני יתום, עם עזיבתו של הנשיא בוש, וכפי שהגדיר זאת יתום: מבוש לגיבוש.

"הבחירות תהיינה בשלהי 2008 או לכל המאוחר בתחילת 2009", אמר ברק וטלטל את המערכת. כמי שידוע בתחביבו לפרק ולהרכיב מנגנוני שעונים, ממשיך שר הביטחון, בדרכו מלאת הנפתולים, לשחק בשעון הזמן המונה את ימיה, ההולכים ואוזלים של ממשלת אולמרט.

האם מבחינתו של ברק, השתנה דבר מה? ההערכה ולפיה, לברק אין כל אינטרס ללכת לבחירות בעת הזאת, שנויה במחלוקת. על פניו נראה, כי הצהרותיו של ברק, אינן מהוות מעבר לתזכורת לאולמרט, כי העבודה, בניגוד לש"ס, אינה מונחת בכיסו. מעבר לזאת, האינטרס העליון של ברק, היה ונותר להישאר בממשלה ולבנות עצמו כמר ביטחון. לעת עתה, זה אומנם לא משפיע על גרף הסקרים, אך ברק מקווה, כי מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. לעניין זה, עשויה פעולה נרחבת בעזה לשנות את התפיסה הציבורית כלפיו. ברק מאמין שמדובר בעניין של זמן, שכן גם אם יושגו לבסוף הבנות מול החמאס, הן יחזיקו מעמד שבועיים במקרה הרע, וחודש במקרה הטוב.

מאידך, לפחות מהזווית הש"סניקית יש המתעקשים, כי ברק אכן שואף להקדים את הבחירות, מתוך אמונה, כי בכוחו לנצח בהן, כנגד כל הסקרים. בדיוק כמו ב-99, אז התחיל את מערכת הבחירות בפיגור דו- ספרתי מול נתניהו, וסיים אותן בניצחון בן שתי ספרות.

ברק, כך על פי אותה הנחה, רוצה אך לא יוצא, הואיל ואין באפשרותו לפרוש מהממשלה בעיצומו של תהליך מדיני בו נמכרו כבר תשעים וחמישה אחוזים מהאינטרסים של מדינת ישראל, אם להסתמך על הפרסומים האחרונים ולפיהם בתשעים וחמישה אחוז מנושאי המחלוקת, כבר הגיעו הצדדים להבנה. ברק מקווה, שש"ס היא זו שתוציא לו את הערמונים מהאש, ותלך על נושא הקצבאות עד הסוף. ברק יתווה את הסוף המר, אך לא יהיה מעורב ישירות בפירוק הממשלה. הוא כבר ידאג לכך, שאולמרט לא יוכל להעביר ולו שקל אחד של תוספת לקצבאות הילדים. אם כך הם פני הדברים, הרי שברק ימצא עצמו, בין המייחלים לבחירתו המהירה של רבה הספרדי הראשי של ירושלים. עד אז, כך נראה, ש"ס לא תפרוש, וירעב הילד נטול הקצבאות ככל שירעב. אולמרט מצידו, לא ימהר להעביר במהירות יתירה את גלגל ההצלה הירושלמי שהוא מחזיק ברשותו. גם הוא יודע, שחבל ההצלה, עלול להפוך עבורו לעניבת חנק, ברגע שלאחר בחירה, כשמעורבותו לא תהיה נצרכת, להסדרת האינטרסים הקדושים של ירושלים המחולקת.

לא לוקחים שבויים

קרב עקוב כותרות אישיות שכאלה, לא נראה במחוזותינו זה עידן ועידנים. השר התקשורתי אריאל אטיאס, הוא שהחל את הבליץ - שהולך ומעצים מ'יום ליום' - כנגדו של "מגן הקצבאות" ח"כ יענק'ל ליצמן. הכותרת בביטאון הבית של התנועה הקדושה מלפני שבועיים, כוונה היישר לליבה של המטרה: "אילו יהדות התורה הייתה נכנסת לקואליציה לפני שנתיים, הייתה כל משפחה מרוויחה היום 12,000 שקלים". בסוף השבוע האחרון, עבר ביטאון התנועה, מנשק קל לארטילריה כבדה: "מי האיש המסלף את העובדות ובורח מאחריות אישית"? שואל העורך יצחק קקון, במאמר תחת הכותרת "והאמת נעדרת". ליצמן מואשם בכל מחדליה של ש"ס בקדנציה הנוכחית, מכישלון העברת חוק החינוך החרדי, ועד לנושא הקצבאות המקוצצות ועומדות: "שוב אתה משקר", משתלח אוחז הקולמוס בקורא יענק'ל ליצמן: "הרי חיים רמון הציע חמש מאות שקלים לכל חודש לכל משפחה. ואותו האיש דחה את ההצעה". אותו האיש - כך במקור. המבקר כנראה, נרדם בשמירה.

כתנא דמסייע ליה, מתבסס הביטאון על עדותם של שניים: האחד, זקן השבט ח"כ הרב אברהם רביץ, שבמאמר שפרסם עשה לש"סניקים את היום (ליום): "אם מישהו חושב שהוא בא על סיפוקו כחבר-כנסת, כדי לנקום בממשלה, להכפיש אותה, להצר את צעדיה, או כדי לתקוף את ש"ס המסייעת לממשלה להישרד 'יבושם לו'... אין אני חושב שחברי-כנסת מ'יהדות התורה' רשאים לראות את מילוי תפקידם בכך". מרגי לא היה מנסח זאת טוב יותר.

העדות השנייה, המובאת בהבלטה בעמודו הראשון של הביטאון, הינה זו של השר בעל הלשון המשתלחת חיים רמון. "הצענו תוספת של 500 שקלים לקצבאות הילדים, אך ההצעה נדחתה על ידי יהדות התורה". ההצעה באה, לאחר שזכתה לכל הגיבוי והתמיכה מאהוד אולמרט עצמו, אומר רמון ומשחרר את הנצרה.
אם עד עתה, השיב ליצמן מלחמה שערה באמצעות כתבות מושחזות, פרי עטו של חיים אריאב, בביטאון אגו"י –'המודיע', הרי שלנוכח המתקפה הדו-ראשית, הוא בוחר כעת להשיב מחרפיו דבר, הן לגופו של עניין והן לגופו של אדם.

ליצמן פורש לראשונה את גרסתו, להצעת ה-500, שהש"סניקים, וכן, גם עמיתיו מדגל התורה, לא חדלים לנופף בה כנגדו. אכן, מודה ליצמן, הוגשה הצעה שכזאת. היכן? במסדרון שבקומה השנייה של משרד ראש הממשלה. ליצמן שוחח עם הלפרט במבואה, וחיים רמון, אז שר המשפטים, יצא מהחדר, פנה אל השניים והציע מיליארד וחצי שקלים לקצבאות: "תעשו עם זה מה שאתם רוצים, תחלקו כראות עיניכם, רק לא 'פר' ילד", אמר רמון. ליצמן לקח את ההצעה ברצינות, כינס למחרת את ישיבת הסיעה וקיום דיון בנושא, שבו לא התקבלה ההצעה על כרעיה וקרבה, אך גם לא נשללה על הסף. עוד יום חלף וצוות המשא-ומתן של יהדות התורה התכנס על מנת לדון בסוגיית חוק החינוך החרדי, עוד נושא כאוב, בו על כל צעד של התקדמות, נסוגה הממשלה שני צעדים לאחור, אם לא יותר.

עוד הם מדברים ויד ימינו של אולמרט, עובד יחזקאל נכנס ובשורה בפיו: "אם מאן דהו ממשרד המשפטים, מציע לכם הצעה בנושא הקצבאות זה לא על דעתנו", אמר העובד, וסתם את הגולל. ליצמן עוד ניסה להתחכם: "אתה בטח מתכוון לדה-הרטוך", הוא סנט ביחזקאל. "לא, אני מתכוון לחיים רמון", קרא יחזקאל לילד הסורר בשמו. "מה עוד נשאר לנו לעשות?", אומר ליצמן, "פשוט, קמנו והלכנו".

יו"ר סיעת אגודת ישראל סוגר חשבון עם רמון מחוץ, ועובר לעשות זאת גם עם רביץ מבית. הוא מזכיר, כי היה "אחד מאיתנו" שפנה לראש הממשלה ואמר לו, "רק תדיח את ליצמן מראשות ועדת הכספים ויהדות התורה תיכנס בריצה לקואליציה". אז הלך לו לאותו אחד, ליצמן הודח מהוועדה, אבל את התענוג של כניסה לקואליציה לא נתנו לו. מי לא נתן לו? תלוי את מי שואלים...

חבריך לסיעה, אנו אומרים לליצמן, טוענים שמדובר בהתעקשות לשמה, של מי שיודע שזו לו הקדנציה האחרונה ורוצה להירשם ב"דפי ההיסטוריה", כמי שלחם למען הקצבאות עד טיפת דמו הפוליטית האחרונה. לראיה, מביאים אותם "חברים", את תגובתו של ליצמן להצעתו של יו"ר הקואליציה אפללו, לקבלת תפקיד יו"ר ועדת הכספים. ליצמן בתגובה, דחה את הצעתו של יו"ר הקואליציה על הסף והוסיף משפט מפתח: "גם אם תחזירו את הקצבאות, לא אכנס לקואליציה ולא אקח את ראשות הוועדה". אותו אפללו, אגב, הציע הצעה דומה גם לגפני: העברת חוק החינוך החרדי, תמורת הימנעות מתקיפתה של ש"ס. גפני, בניגוד לליצמן, לא השיב בשלילה.

הח"כ האגודאי, שומע ואינו מכחיש, אלא שהוא, בניגוד לעמיתיו, לא תולה זאת בנסיבות אישיות, אלא בגורלה של ירושלים, הקודמת לכל, גם לקצבאות הילדים. גם כאן יש לביטאון הש"סי תשובה מתריסה, שבאה לידי ביטוי בהזכרת נשכחות ופרסום תמונתו של ליצמן בפוזה בלתי מחמיאה בעליל, כשלצידו נראה מפגין, איש ימין, האוחז בשלט, עליו נכתב באותיות קידוש לבנה (אותן אותיות זועקות, המופנות כיום כלפי ש"ס) : "ליצמן, רביץ, פרוש, גפני ואייכלר (כן, היה אחד כזה – א.ב.) נגמרו התירוצים, אתם תהיו האחראיים". בשיערו הג'ינג'י של הח"כ המצולם, כבר נזרקו מיני אותה תקופת התנתקות, עוד כמה שערות שיבה, מעבר לכך דבר לא השתנה. הגלגל בסך הכל הסתובב לו. הפעם ליצמן בחוץ וש"ס בפנים.

הכיתוב באותיות בולטות, הנלווה לאותה תמונה, כמו נלקח היישר מפיו של השר אטיאס: "איך אתם נכנסתם לממשלת שרון שהקצתה מיליארדים למימוש גירוש יהודים מבתיהם, ולא התניתם את כניסתכם בתוספת כלשהי לקצבאות הילדים?!". ויש המסבירים, כי ישנו כאן מסר ברור וחד משמעי לאמור, אם יש מי שמחכך ידיו בהנאה מהפשקווילים של הימין נגד אנשי התנועה הקדושה, מהיום, יהיה מי שישלוף כנגדו, את הפשקווילים של אותם גורמים קיצוניים, שפוזרו אך תמול שלשום, בקדנציה הקודמת.
אם תרצו, במלחמה הזאת שני הצדדים מתחזקים זה את זה. עבור ליצמן, לא היו ימים טובים כמו אלו בהם הוא מותקף בביטאון הספרדי, ומשיב מלחמה שערה. עבור אטיאס, מדובר בהסטת נושא הויכוח, מגורלה של ירושלים שהוא מוצג כמחלקה האולטימטיבי, למלחמה על קצבאות הילדים, הפוטוגנית הרבה יותר.

בתווך, מעדיף היו"ר ישי, כפי שהוא מגדיר זאת, להתעסק בעשייה אינטנסיבית ולא בהתקפה אישית. האיומים, לטעמו, הם לא רק מן השפה ולחוץ. לראש הממשלה הוא הבהיר בשבוע שעבר, ויבהיר גם השבוע בפגישה נוספת, כי כל עוד אין התקדמות בנושא הקצבאות, תמנע ש"ס את אישור הג'ובים המיועדים: תפקיד השר לפיתוח הנגב והגליל לח"כ אפללו ותפקיד שרת התיירות, לאשת חגיגות השישים, אברהם. גם הצעה קורצת למינוי סגן שר מטעם ש"ס הושבה ריקם. "read my lips" (קיראו את שפתיי), אומר אלי ישי, כמו יוסי שריד בשעתו, ומציע לבחון אותו בנושא הקצבאות. "אם לא תהייה העלאה הדרגתית, לא נשאר בממשלה", הוא מצהיר ומבהיר, כי אלמלא ששר האוצר בראון היה יושב השבוע 'שבעה', היה המשבר בנוגע למסקנות ועדת השרים לקצבאות, פורץ במלוא עוזו, כבר עתה.

ישי מסביר, כי הפעם מדובר בסיפור שונה. אלא שליצמן, כאמור, לא קונה. הח"כ האגודאי, אינו מסתפק רק בחזית הקצבאות, ויורה לכל הכיוונים. את 'ספירת ביתר' הוא מונה כל יום, עוד לפני ספירת העומר, ולא רק משום שימיה של הספירה הראשונה מרובים יותר. אמרו לנו להמתין עד בוש, אפילו בביטאון הבית נופקה הכותרת: "בשבוע הבא – ההקפאה בביתר תופשר". הלך בוש, הלכו גם התירוצים, ונימוקים אחרים אפילו לא באו בעקבותיהם, כך ליצמן. ישי לעומת זאת, מבטיח כי מאות יחידות דיור לבנייה, יאושרו כבר בסוף שבוע זה, על פי הבטחת ראש הממשלה ואם לאו, יצביע אי אמון כבר בהצבעה הקרובה. קראנו את שפתיו, גם בעניין זה. (לאחר גל חגיגת המהומות בביתר, יש שיאמרו כי הביתרים יקרעו את שפתיו בעי"ן, ולא באל"ף).

זו לא רק ביתר, אלא הקדנציה כולה אותה רואה ליצמן ככישלון אחד גדול. כמעט ולא ניתן להצביע על הישג אחד, שש"ס יכולה לזקוף לזכותה. ועוד לא דיברנו על הישיבות הקטנות שקורסות ועל חוק החינוך החרדי התקוע. עד כדי כך תקוע, ששרת החינוך מתעלמת זה שבועיים ומתחמקת מלהיפגש עם יו"ר ש"ס ישי, על מנת לדון בקידומו של החוק.

מהיכן שלא מתבוננים על זה, חוזרים בסוף לירושלים. ליצמן מגדיר זאת בסגנונו: "יכול להיות שהם יצליחו בירושלים, לא בעצירת חלוקתה, אלא בבחירות לרבנות העיר".

יכה משה את יוסי

"ביקשו ממני לנהל בין השניים שיח קצוות, אבל בעצם יש בהם הרבה מן המכנה המשותף", פתח המנחה מני פאר בועידת ישראל לחינוך שהתקיימה השבוע במלון דן פנורמה בתל-אביב: שניהם לא נוסעים לחו"ל, גם אם מדובר בדיל טוב. שניהם התבלטו כפרלמנטרים מצטיינים הפעילים בנושא איכות הסביבה, וכל אחד מהם, לא רק דיבר גבוהה, אלא גם יצא ליישב את הפריפריה. שניהם – ח"כ מוישה גפני בדרום, והח"כ לשעבר יוסי שריד בצפון.

כששומעים את השניים מתעמתים זה מול זה, ולעיתים נדירות גם מסכימים, אי אפשר שלא לתמוה מדוע בינינו לבין עצמנו, איננו יכולים לנהל דיאלוג שכזה, נטול מניירות אישיות ואמירות פוגעניות. לתשומת ליבם של ליצמן, אטיאס, רביץ ומרגי.

חילוקי הדעות רבים, אך כפי שמגדיר זאת יוסי שריד: "כדי שיהיו חילוקי דעות, צריך שתהיינה קודם כל דעות". ויש גם רגעים של הסכמה. זה קורה כשגפני מצהיר, כי הוא מתחרט על המאבק שניהל בשעתו להגדרת המדינה בחוקי היסוד כמדינה "יהודית ודמוקרטית". כשהקהל מתבונן בתימהון, הוא מסביר כי לדידו, מיציקת תוכן למושג "מדינה יהודית", הוא כבר מזמן התייאש, לכל הפחות, אם כך, שתהייה דמוקרטית, שהחלטת הריבון בפרלמנט בנוגע לחוק החמץ תיושם, שייתנו לציבור בני המיעוטים את המגיע להם, לחרדים, וכן, גם לערבים, לכל מי שאינו נמנה על הרוב הישראלי. לרגע שמענו את קולו של ראלב מג'אדלה, בוקע מגרונו של ידידו מוישה.

שריד מסתייג, ומבהיר, כי גם עמדותיו לא זכו מעולם לרוב: "בכנסת אומנם היית במיעוט, אך במקום האמיתי, בבית המשפט העליון, עמדותיך זוכות תמיד לרוב", סונט גפני.

בכלל, צריך לומר מילה טובה על ח"כ חרדי, שמגיע למגרש הבית של עמיתו החילוני הרהוט, ונותן פייט ראוי לשמו. ניתן לחוש זאת בתגובות הקהל, שבתחילת הערב לא הסתיר את עוינותו, ובסיומו של דיאלוג, מגיב לדבריו של הח"כ החרדי במחיאות כפיים סוערות.

שריד מגרד בפדחתו, מסיט את הדיון ברובו למחוזות אמוניים, אך שולף פה ושם גם כמה הגיגים אקטואליים: "אני מסכים עם גפני, זו אינה מדינה יהודית", הוא יורה, ולא מהמותן: "מדינה שילדיה מוצאים עצמם במקום ה-35 בסולם ההישגים במדעים, בהבנת הנקרא ולשונות הבסיס, אינה ראויה להיקרא מדינה יהודית. מדינה שיש בה כמיליון ילדים עניים, דבר שאין לו אח ורע בשום מדינה מתקדמת, אינה זכאית לתואר מדינה יהודית".

לגפני לא נותר אלא להגיב בהצעה מקורית: "אינני יודע מה קורה בינך לבין מרצ, אבל אם שם לא מקבלים אותך, נשמח לאמץ אותך ביהדות התורה".

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!