לא 'אחד משלנו'

ממרומי הסקרים, עם 41 אחוזי תמיכה אישית כמחליפתו של אולמרט בראשות הממשלה, ו-27 מנדטים בבחירות לקדימה בראשותה, איש מיריביה לא יכול להתעלם ממנה, למרות שכולם, ללא יוצא מן הכלל, היו רוצים לעשות זאת. אולמרט הוא איש האתמול, ובניגוד להצהרות חוקרי המשטרה אך לפני שבוע, סביר להניח שהוא יוסיף להוות פקטור ולשמש גם כאיש ההווה והמחר, אך לגבי מה שיקרה כאן מחרתיים, מעבר לפינה הקרובה, לבני, היא זו שעשויה לגנוב את ההצגה.

רק לפני שנה הספידו אותה, הסבירו שהיא אינה בשלה, שהזיג-זג שאפיין את התנהלותה לאחר דו"ח וינוגרד, ה'חצי לחישה' על הצורך בהתפטרותו של אולמרט והפליק-פלאק, שבא לאחריה בהתייצבות נאמנה לצידו, הכל למען התמורה – ניהול המשא ומתן למכירת החיסול של ירושלים ושאר אינטרסים ביטחוניים, הפכו אותה לכזו שאינה ראויה. למי שהלגיטימציה המנהיגותית, ממנה והלאה.

האם השתנה דבר מה מאז? אם כן, לרעה בלבד. במשרד החוץ לא נוספו לה מיני אז תומכים, והלחשושים הנוגעים לקוצר רוחה ואפס סבלנותה, רק מתגברים והולכים. התומך היחיד שהיה לה בסיעה, ח"כ אביגדור יצחקי, אמר נואש ופרש. כמה פתטי מצבה, שהיחיד מטעמה שעלה לשידור והביע תמיכה בהתנהלותה, היה אחיה, אשר כינה את התנהלותם של חבריה לסיעה מביעי התמיכה באולמרט, 'פתטית'. מלבדו, לא נשמע קולם של התומכים בדרכה.

מלאת חסרונות היא לבני, אלא שבאורח פרדוקסלי למדי, יתרונותיה, הן הן חסרונותיה. השבוע, היא התגלתה במה שבעיני הפוליטיקאים נראה כקלונה. חבריה לסיעה, התייצבו, ולו מן השפה ולחוץ, והביעו תמיכה חברית בראש הממשלה בשעתו הקשה (לתשומת לב בכירי ש"ס, חבריו למפלגה של בניזרי, שמשום מה נמנעו מלעשות כן). לבני לעומת זאת, העניקה בפומבי כתף קרה, בדברה על האמון שיש לה ברשויות המשפט. לפני הכל, יש באמירה שכזאת קרירות אגואיסטית, נעדרת כל אנושיות. אפילו ביבי, כן ביבי, מצא לנכון לומר מילה של סימפטיה. גם הוא הבין שבמצבים שכאלה, ניתן וצריך לגלות מענט'שקייט. ביבי, כן. לבני, לא. ובאורח פלא, מה שבעיני הפוליטיקאים ואנשי התקשורת, התפרש כאטימות, מצטייר ציבורית, כאקט של ישרות ואמינות. שהרי אחרת, אי אפשר להסביר, את פשר הפופולאריות הגואה, לה זוכה ממלאת המקום הכושלת, שמספסרת בירושלים ובביטחון ישראל, מול נציגי הפלסטינאים, כביכול מדובר במשחק ברידג', של אחר הצהריים.


ציפור(ה) נדירה

את פשר הניגוד הבלתי נתפס, שבין מה שחושבים עליה במערכת הפוליטית המנוסה, לבין הדרך שנתפסים אותם חסרונות בעיני הציבור, למדו על בשרם גם הש"סניקים, ויותר מפעם אחת. זה בא לידי ביטוי בסוגיית מינוי הדיינים, העברת חוק שיפוט בתי הדין ובנושאים נוספים, שהמכנה המשותף שלהם, התנכלות סדרתית לאינטרסים הרוחניים של התנועה הקדושה. במערכת הפוליטית בכלל, ובספינה רעועה כמו זו של קדימה בפרט, התנגחות "מוצהרת" (ולא מעשית), דרך קבע, במטרותיה של ש"ס, היא מתכון בטוח לחוסר יציבות פוליטית.

תשאלו את אהוד ברק, שלמד זאת על בשרו ב'פרשת המשחן' כשנזרק מראשות הממשלה. תשאלו את אולמרט ששכלל את השיטה, והפך למורה דרך לדרכי ההתנהלות מול חברי ש"ס: אין אלוף ממנו בהצהרות יפות ובלחישות מספקות על אוזניהם של אנשי ש"ס, כולל השבוע, כשבמהלך ישיבת הממשלה הבטיח (שוב הבטיח), ליו"ר ש"ס אלי ישי, להפשיר את הבנייה בביתר, תכף לאחר עזיבתו של בוש את ישראל. אולמרט הוא אומן המילים היפות, למרות שבכל הנוגע לרמת המעשים, הוא אחרון מספקי הסחורה. אלא שזה כנראה, מדאיג קצת פחות את הש"סניקים, שנותנים דגש יתר למושג "שכר שיחה נאה", לעיתים אף יותר מאשר למעשה הטוב עצמו. בז'רגון המזרח-תיכוני, קוראים לזה: "נותנים כבוד".

היוצאת מן הכלל, שלא באה להעיד על הכלל, הייתה תגובתה, בערב חג הפסח האחרון לסוגיית חוק החמץ, כשבישיבת הממשלה, דיברה שרת החוץ בנימה מסורתית, על ערכי חג החירות. אלא שעם מצה בפסח, לא ממנים דיינים בימי החול ורבנים בעיר הקודש. בש"ס, לא שוכחים ובינתיים גם לא סולחים. ההוראה המפורשת שקיבל יו"ר ש"ס, מאוטוריטה רוחנית ירושלמית, הייתה, לעשות הכל, על מנת שלבני לא תשמש כראש ממשלה. ולא שזה תלוי רק בידיה של ש"ס. גם שם מבינים, כי התופעה העל-טבעית ששמה ציפי לבני, לא תתחשב בהכרח גם ברצונותיה של שותפה קואליציונית בכירה.

ההתנגדות למועמדותה היא עקרונית, עקב עמדותיה האנטי-דתיות וגם המדיניות - אם להאמין להצהרות הרשמיות, ולא שראינו את ש"ס עושה יותר מידי בנוגע להתנהלותו המדינית של אולמרט, חסר האחריות והגבולות. אלא שהחשש המקונן בלב הוא, כי התנגדות שכזאת, תפורש בתקשורת כהבעת אי-אמון ביכולותיה של אשה לנהל את ראשות הממשלה. בש"ס כבר רואים את 'מתקפת השוויוניות' הצפויה, ומבהירים כי לא בזה מדובר. לראיה, הם שולפים את תמיכתם במועמדותה של דליה איציק לתפקיד יו"ר הכנסת. מה לעשות, ושני התפקידים רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. תפקיד יו"ר הכנסת דומה במהותו, למשרת מנהלת בית-הספר, בעוד תפקיד ראש ממשלת ישראל, הוא מהתפקידים היותר קשים שניתן להעלות על הדעת.

נימוקיה של ש"ס, ענייניים נטו. ההתנהלות הפוליטית של לבני מולם, לוקה בחוסר הבנה פוליטית. אך ראה זה פלא, תכונותיה הבלתי פוליטיות בעליל, נחשבות בעיני הציבור כלא פחות מאשר, עמידה על עקרונות. ולמי איכפת שמדובר באישיות חסרת חוט שדרה ערכי, כפי שבא לידי ביטוי בהפכפכותה במגוון נושאים. ומי זוכר שאת העקרונות עליהם גדלה מבית אבא – איתן לבני (ממפקדי האצ"ל, ולימים ח"כ אידיאליסטי מטעם תנועת 'הליכוד'), היא המירה בנזיד חברות בממשלת שרון, תוך הפניית עורף לכל הערכים הז'בוטינסקאיים עליהם גדלה. הציבור כנראה, לא זוכר.

במצב שכזה, אפילו בש"ס חוששים להביע התנגדות עקרונית למועמדותה. זו הסיבה, שאת ההתנגדות הנחרצת, עוטפים במילים יפות. מדברים על העדפות. אולמרט לפני כולם, ואם נגזר שיילך, לפחות יהא זה מופז. מסבירים שאם תעלה מועמדותה, לא יתנגדו לה, יתמכו בה אפילו. יתמכו? אולי, בלית ברירה, אבל אחר כך ימררו את חייה. את הדברים הקשים שנמתחו עליה על ידי האוטוריטה הרוחנית הירושלמית, מעבירים לציטוט ולא לייחוס. שהרי מחר, האישיות המוזרה הזאת, עוד עלולה להיות כאן ראש ממשלה.

עד שזה יקרה, אולמרט ממשיך לשרוד. נכון לסוף השבוע הזה, הוא גם יוצא וידיו על העליונה, למרות שעוד שבוע של ניצחון שכזה, ואבדנו. אולמרט נאבק בשלוש חזיתות מקבילות. ולא, אין מדובר בחזית העזתית, שעלתה השבוע מדרגה נוספת, ולא נותרו עוד הרבה בחדר המדרגות של המזרח התיכון. הרוגים נקברים ביישובי עוטף עזה, גראדים נוחתים כעניין שבשגרה באשקלון, ואולמרט עסוק בשלו. השבוע, אף הוכח לעין כל הגיחוך שבטענותיו, על ההישגים שנרשמו כביכול במלחמת לבנון השנייה. אולמרט טען כי ההישג המרכזי היה פירוז החיזבאללה מנשקו, והנה, אותו נסראללה חסר הכוח, ממוטט את ממשלת לבנון כמגדל קלפים, כשרוח ניצחון המלחמה מול ישראל, מנשבת בגבו. אך אל דאגה, גם החזית הזאת לא ממש מטרידה את אולמרט. ממש לא.


מלחמת שלוש החזיתות

שלוש החזיתות הגורליות לדידו, הינן: המשפטית, הפוליטית והתקשורתית. כמו מורו ורבו אריק שרון, שנאבק על זמן שאול במיטתו שבבית החולים, כך גם אולמרט, יודע ומבין, כי הזמן קצר, מה שלא מפריע לו לנהוג כאילו המלאכה מרובה. חזקה על שועל פוליטי כאולמרט, שיבין כי זו לו הקדנציה הראשונה והאחרונה כראש ממשלה. מצבו בדעת הקהל, הוא בלתי הפיך. הצטברות החקירות נגדו, גם אם לא תוביל לבסוף לכתב אישום משפטי, כבר הביאה אותו לכלל הרשעה ציבורית.

הציבור מאס בו. פוליטיקאי אחר במקומו, אולי היה מתעלם מכך, אך אולמרט הערמומי מבין זאת. כל זה לא מפריע לו להיאבק בכל הכוח, כמו נידון למוות הנוקט בתכסיסי השהייה, על מנת להרוויח עוד נשימה. בחזית המשפטית, כבר הוכח, כי באמצעות פרקליטים טובים, ניתן לדחות את הקץ, לפחות עד שלהי הקדנציה, הנשיא קצב, ובעיקר פרקליטיו, יוכיחו.

אולמרט, פרקליט טוב בפני עצמו, שנעזר בפרקליטים טובים לא פחות, כבר הצהיר השבוע על כוונותיו, כשהחליט להגיש ערעור לבג"ץ כנגד הליך העדות המוקדמת של טלנסקי. שם המשחק הוא: סחבת. בתווך, הוא ינסה להוכיח את הקו בו נקט במסיבת העיתונאים ולפיו, מדובר במימון בחירות, אולי לא חוקי, אך כזה שהורגלנו בו, אצל קודמיו בתפקיד, ולא בשוחד אישי ששולשל לכיסו. כך או כך, מכאן ועד שיוגש כתב אישום, יינקטו על ידו, אינספור תכסיסים, ככל שהמשפט הישראלי מאפשר, ולעיתים, אף יותר מזה. תשאלו את חברי ועדת וינוגרד, שאולמרט, בתכסיסים משפטיים, הפך אותם לבלתי רלוונטיים בעליל.

במישור הפוליטי, מתייחסים אליו כאל גברא קטילא. אלי ישי מעריך שמדובר בחצי-שנת בחירות, וגם מי שמהמר על יותר מכך, לא מהמר על אולמרט כפקטור פוליטי, לאחר תום הקדנציה הנוכחית ולקראת הבחירות הבאות. אלא שיש לו לאולמרט, קלף מנצח, בדמותה של שרת החוץ ציפי לבני.

די כדי לנפנף במועמדותה, כדי לסתום פיותיהם של משטינים ומקטרגים, מבית ומחוץ. וכי לזה ציפה מופז? שאולמרט שהשפילו במשרד התחבורה, יפנה את מקומו ללבני ציפורה, שהערכתו כלפיה שואפת לאפס? ומאיר שטרית, וכי זה מה שחסר לו, להמליך מדעת את הגברת? על ש"ס כבר דיברנו, וברק שמסתכל לאולמרט בלבן שבעיניים, מבין שקבורתו של אהוד א', והמלכתה של לבני, היא גם תחילת הסוף של אהוד ב'.

הסקרים שפורסמו השבוע, המעידים על קריסתו של ברק כמנהיג "מחנה השלום", מול מועמדותה של לבני, וודאי שלא הוסיפו לחייל המעוטר בצה"ל, עודף מוטיבציה, להפוך ללוחם בהתנדבות בשורות המערכת המשטרתית והמשפטית. ולא דיברנו על ביבי. איחולי הזכאות שהוא שיגר לעברו של אולמרט, לא נעשו במסגרת "פליטות הפה" שהוא מורגל בהן, אלא כחלק ממהלך מתוכנן. גם הוא קורא סקרים, ומבין, כי היחידה שיכולה לאיים על מעמדו כמועמד המוביל לראשות הממשלה, היא לבני. בשיחות עם מקורביו, הוא אומר זאת מפורשות, עדיף לתת לאולמרט לשרוד בצליעה עד הבחירות, ולרסק תוך כדי את קדימה כולה, מאשר לרסק כיום את אולמרט, ולאפשר ללבני לנסוק אל על.


שינוי מחויב המציאות

נתניהו, כמו גם ברק, מבינים, שהיום זה אולמרט ומחר הם. בתסריט האימים המשפטי, הם כבר היו. ביבי בפרשיות 'בראון-חברון' ו'המתנות', וברק בפרשת 'העמותות'. יודעים השניים, גם מבינים, שאם בקונסטלציה מסוימת יתאפשר להם לשוב ללשכת ראש הממשלה, יחזור על עצמו הריטואל המשפטי, של משטרה שמנסה להדיח את ההנהגה הפוליטית, במקום לטפל בעבריינות המשתוללת ברחובות. הם יודעים, אבל מעדיפים שייעשה לזה סוף, רק כשזה יגיע אליהם, ולא דקה לפני.

עם קצת יותר אומץ, היה קם אחד מהם ומציע, לאמץ את השיטה הצרפתית, המאפשרת לנשיא המדינה, לנהל את ענייניה, מבלי שחרב משפטית, מונפת כל העת על צווארו. החסינות עצמה, הרי מוכרת גם בדין הישראלי, אך במצב כיום, היא מעוקרת מכל תוכן. טוב ייעשה אם ייקבע מפורשות, כי חקירות הנוגעות לחשדות בעבירות שנעשו, לפני תחילת הכהונה, וללא כל קשר אליה, יידחו, עד לתום הקדנציה. רק כך יתאפשר (אולי) לראש ממשלה, להתעסק גם בעזה ולבנון, ולא רק במזוז וחוקרי יאח"ה.

וישנה החזית התקשורתית – גם שם, מזלו של אולמרט, בזהות יריביו. מני מזוז, אינו האישיות האולטימטיבית לסימפטיה. גם לא מיכה – זליכה – לינדנשטראוס, שרוממות שלטון החוק בגרונו, ולהט תקשורתי חסר מעצורים בחרבו. גם לנצח צריך לדעת. השבוע, הפכה הפרקליטות את רגע הניצחון בהיכל בית המשפט המחוזי בירושלים, למומנט של תבוסה תקשורתית. בית המשפט אומנם קיבל את בקשת הפרקליטות לאפשר לה לזמן את מוריס טלנסקי לעדות מוקדמת, אך הטיעון שהושמע מפיה של הפרקליטות, שהציגה את טלנסקי כמי שחושש לחייו מאימת שכירי החרב של אולמרט, רק המחיש את מידת האובססיה, ושימש כהוכחה הטובה ביותר לטיעוניו של אולמרט, בדבר מסע ציד שמתנהל נגדו.

בעיתון הנפוץ במדינה, כתב עליו בכיר הפרשנים נחום ברנע, כי "רוח הלחימה שהוא מגלה מעוררת כבוד". בעיתון הנפוץ פחות, השווה הפרשן בן כספית בין יכולת העמידה שמוכיח אולמרט מול מוריס טלנסקי, לקור הרוח שהפגין שרון בפרשת סיריל קרן. רק בעיה אחת ישנה, אולמרט הוא אומנם תלמיד טוב של שרון, אך הריהו בבחינת תלמיד העולה על רבו, במובן זה, שהוא נטל ממנו רק את תכונותיו השליליות. היחיד שנחלץ לעזרתם של מזוז-לינדנשטראוס, הוא דן מרגלית, התקשורתן האובססיבי במתקפותיו, כנגד חברו לשעבר אולמרט. יש בדברים כדי להעיד על כך, שגם מבחינה תקשורתית, אולמרט עושה את המירב מבחינתו. זה לא הרבה, אבל בשביל לשרוד את החודשים הקרובים ויותר, זה מספיק.


עבירה ככל העבירות

כמו בכל סיפור טוב שמעורבים בו שמועות מהימנות והרבה נייעס, ישנו גם הפן החרדי. רב סרן שמועתי, פשט את מדיו והפך ליועץ משפטי. כמעט ואין איש ציבור ירושלמי, ששמו לא שורבב לפרשה, ומי שלא היה שם, כחלק מגל השמועות, משמע אינו קיים על מפת העסקנות החרדית.

בשולי הפרשה, וללא כל קשר ישיר ואישי לגורם כזה או אחר, אי אפשר שלא לתת את הדעת, לפשר העדנה הבלתי מובנת, לה זכה מוריס טלנסקי בתקשורת החרדית, תוך הצגתו במידה רבה כ"אחד משלנו". אפילו במקום בו נוהגים לקצץ בתארים, הוא זכה לפתע לתואר ר' מקדים. (ומדובר בביטאון, בו סמיכה לרבנות מ"ישיבה-יוניברסיטי", היא סיבה להורדת תואר ולא להוספה). לא מכבר, בסיטואציה פלילית חמורה, שלא עסקה בענייני השוחד הקלים יחסית, אלא בנושאי התעללות מזוויעה שהדעת אינה סובלתה, השכילה התקשורת החרדית לכל סוגיה, להתנער מחרדים מתחזים אלו, ולהוקיע אותם אל עמוד הקלון, ככאלה שאין כל קשר בינם לבין מהות חרדית.

וראה זה פלא, משום מה, ככל שמדובר בחשד למתן שלמונים לאישי ציבור בכירים, איש לא מסביר, כי מדובר באדם שאינו משתייך באופן טבעי למגזר החרדי, למרות שכל מי ששמע את משנתו הציונית הנלהבת של טלנסקי, הסיק זאת בכוחות עצמו, גם אם לא נכשל וקרא בעיתונות החילונית, שמדובר באיש המזוהה לאורך שנים רבות, עם המפד"ל.

אי אפשר להתעלם מהתחושה, שיש כאן מימד גלותי משהו, של התייחסות סלחנית, מלווה בקריצת עין שובבית, כלפי משחדי הפריץ. בגולה הורגלנו, שבלא זה, לא ניתן לשמור על הקיום היהודי. ואנו, הרי בגלות מצויים. גולים בארצנו.

דא עקא, ומדובר בגבולות, שכשהם מיטשטשים כלפי השלטונות, הם מיטשטשים אחר כך, גם כלפי האזרח הקטן. מי שמרגיל עצמו לזלזל בענייני כספים ומינהל תקין, כלפי מעלה, אינו יכול שלא לנהוג באותו זלזול כלפי מטה, בגביית תשלומי שכר לימוד מופקעים, הלנות שכר סדרתיות, וזלזול מתמשך בתנאים סוציאליים של עובדים. ראוי וצריך להדגיש, כי אין מדובר בהאשמה כוללת, אך מהתופעה הקיימת בשוליים, ומדובר בשוליים רחבים יותר מידי, לא ניתן להתעלם. הדברים ידועים ליודעים, ומי שאינו יודע, אשריו ואשרי חלקו, מעמדו ומשכורתו.

בשיחה שערכנו באכסניה זו, עם ראשי הערים החרדיות, בערב חג הפסח, הרבה לפני פרוץ הפרשה האחרונה, עלה הנושא הכאוב, על סדר היום. לא כל שנאמר סביב השולחן, נאמר לציטוט, וגם מה שנאמר לציטוט, כמעט ולא ניתן לייחוס. באמירה נקייה ונעדרת קונוטציות שליליות-אישיות, היטיב להסביר זאת מצד אחר של המטבע, ראש מועצת רכסים ר' יצחק רייך: "ראש עיר, צריך להבין, אך בעיקר להראות כלפי חוץ, שכללי המינהל התקין חלים גם על הקבוצה שלו. אחרת, הוא לא יצליח לשכנע אף אחד בצדקת דרכו". ומה שנכון כלפי ראש עיר, מ"מ, ויושבי-ראש ועדות מוניציפאליות למיניהן, נכון כלפי כל איש ציבור ועסקן באשר הוא. לאמור, מי שנוקט בדרך שאינה ישרה, סופו שינהג כן גם ביחסים שבינו לבין שולחיו. הדברים אמורים ביחס הרשות והעסקונה כלפי הכלל בעל היכולות, ועל אחת כמה וכמה ביחסה כלפי הפרט החלש יותר. כשהגבול נפרץ, גם אם לצרכים ראויים לכאורה, לא ניתן לשלוט על עוצמת חדירת הנורמות הפסולות.

התובנה הבסיסית קיימת. אולי הגיעה העת, לנהוג ביחס שלילי שווה, גם תודעתי-תקשורתי, כלפי מחליקי שלמונים (מעטפות בלע"ז), משולי המחנה. אין כל שוני בין עבירת השוחד לכל עבירה פלילית אחרת. הציווי האלוקי: "לא תיקח שוחד", לא נכתב, להבדיל בין הקודש לחול, בספר החוקים החילוני של מדינת ישראל. גם השלכות הנתינה והלקיחה: "כי השוחד יעוור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים", אמורות בספר הספרים ולא בשום מקום אחר. הגיע הזמן, גם להתייחס לכך בהתאם.

'בית ספר לפוליטיקה', טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!