הציבי לך ציונים

"ביקשתי בכל מיני בקשות: תגידו לנו גלויות האם המתחולל בארץ ישראל הוא תפקיד מאת האלוקים או מעשה שטן כי אחרת אי אפשר... ולא קיבלתי תשובה...". ( יצחק ברויאר, מוריה)

היו אלה ימי ערב השואה כאשר התכנסה הכנסייה הגדולה השלישית בשנת תרצ"ז כדי לדון על תוכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מתוך הכנסייה הגדולה יצאה החלטה מעורפלת ודו משמעית השוללת את המדינה כפי שהוצעה אך משאירה מקום להקמת מדינה על אדני התורה. עד היום מתווכחים ההיסטוריונים על משמעותה של ההחלטה.

היו אלה הימים בהם נשמעה זעקתו הנואשת של העסקן האגודאי הוותיק ר' יצחק ברויאר שביקש תשובה ברורה איך ראוי להתייחס למדינה יהודית בארץ ישראל, לא ההשקפה גרידא היא שעניינה אותו, אלא שהבלבול וחוסר הבהירות הובילה לפסיביות, לאי מעש ולהתפוררות מאמצי הבנייה של מחנה היראים בארץ ישראל.

עד היום ספרו 'מוריה' בו השמיע את זעקתו הנו כתב הכתוב בדיו של דם וכאב על קיפאון, וחוסר תכנון שפשה בעסקונה האגודאית בכל הקשור לחיזוק הישוב התורני בארץ. והדברים מקבלים משמעות מחרידה כאשר אנו נזכרים בערבם של אלו ימים נוראים נאמרו הדברים הללו.

***

ועדיין...

ועדיין דומה שגם היום אחרי שישים שנה לקום המדינה, אם נשאל את השאלה, האם מדינה זו, שלטון זה, 'אצבע אלוקים' הוא או 'מעשה שטן', הרי שלאלו המצויים בקצוות, לתלמידי גדולי הונגריה, תלמידי ה'דברי יואל' מחד ולנושאי דגלו של הראי"ה קוק מאידך, לשניהם תשובה חדה וברורה: לעבר הזה המדינה היא סמל הרשעה והכפירה ואין להיות שותפים בה כמלוא נימה. ולעבר השני המדינה, על כל הצל שבה, הנה אתחלתא דגאולה ויש להיות שותפים מלאים בבניינה.
אבל בתווך, במקום שנוהר לו הזרם המרכזי של היהודים החרדים שומרי התורה והמצוות הדברים אינם כה חד משמעיים, ואינם כה חותכים. הגדרות שונות ולעתים סותרות נשמעות, חילוקי דעות ניכרים קיימים וגם הלכה למעשה, ישנה מידה של ניכור לעומת מידה של שותפות. לעתים תרועות ביקורת ולעתים צלילי נחת, האור והחושך משמשים בערבוביה.

הרוח הגדולה

בתחילת הדרך היו הדברים פשוטים: לפני כמאתיים שנה נשבה רוח גדולה וטהורה "והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם, ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שולחן אביכם, ומה יערב לכם החיים בעולם". (אוה"ח ויקרא כה כה)

מביטים אנו באותו הרגע בו נטל רבי חיים בן עטר, ה'אור החיים' הקדוש את מיטלטליו והסב פעמיו לירושלים. ובאותו עידן נשבה רוח גדולה שפיעמה באחת גם במזרח, גם במערב. ועדי צפון הגיעה: אצל הבעש"ט הקדוש אשר ביקש לעלות לארץ ישראל כדי לקרב הגאולה. רוח זו נשבה באופן מופלא גם מעברו של המתרס המתנגדי: אצל הגר"א. כמו קראה ואמרה: בואו בניי ושובו לארץ ישראל. עת הזמיר הגיעה וקול התור נשמע בארצנו. שנת ת"ר שנת המפנה הנה היא כאן. ואף שזה וגם זה לא עלה הדבר ולא הגיעו לארץ חפצם, אבל תלמידיהם החרו אחריהם ושבו לארץ ישראל.

בשנת תקל"ז הייתה עליית החסידים הגדולה בראשות ר' מנחם מנדל מוויטבסק ושלושים ואחת שנה אחר כך עלו תלמידי הגר"א לארץ ישראל גם הם. "לפי הנראה והנשמע מהנסיעה שנוסעים לארץ הקודש רבים וכן שלמים מפורסמים מאוד בעלי רוח הקודש וגדולים בתורה בנגלה ובנסתר... ובוודאי הוא דרישה גדולה לציון... מאת ה' היא התעוררות הזאת הגדולה ובוודאי קרוב לבוא עיתה יחישנו וימהרנו במהרה בימינו, אמן סלה". (דרך אמת לר' משולם פייביש מזברז).

בטפטוף איטי אך מתמיד המשיכו יהודים יראים לעלות לארץ ישראל ולחון את עפרה. במהלך השנים היישוב היהודי התפשט גם מחוץ לחומות ירושלים והערים הוותיקות. גם כאן, בבניית היישובים החדשים פעמה בבונים תחושה של גאולה קרובה והחשת הקץ. קמה תנועת חובבי ציון שראו ערך גם בעבודת אדמת ארץ ישראל ותמכו בה גדולי העולם מהגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, עד ה'משך חכמה' רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, ראש ישיבת וולאזין הנצי"ב, והמלבי"ם רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל. "כי הגאולה תצמח לאט לאט כשחר נכון מוצאו הולך ואור עד נכון היום ושתחילה יתיישבו אנשים מבני ישראל ברישיון מלכי הארץ הישרים והחסידים ויהיה יישוב ארץ ישראל לפני ביאת המשיח" (המלבי"ם, ספר שיבת ציון)

השבר הגדול

אלא שבד בבד גם התחולל השבר הגדול והעם היהודי הוטל לוויכוח קשה בכל הקשור לארץ ישראל: בהשפעת ההתעוררות הלאומית באירופה ורדיפת היהודים, נולדה הלאומיות החילונית על ידי הוגי הדעות מהאגפים החילוניים של חובבי ציון והתנועה הציונית.

התנועה הציונית אמנם הציבה את ארץ ישראל וההתיישבות בה בלב תשומת הלב של העם היהודי והוציאה. אך מאידך הביעה רעיון שסתר באופן העמוק ביותר את הרעיון של עם התורה ואת היסוד שאין אומתנו אומה אלא בתורתה.

מאז אותו יום לקתה החמה והוצבה כעין מחיצה המבדלת בין ארץ ישראל ליראי התורה, והוצב בפני היהדות החרדית אתגר עמו אנו מתמודדים עד היום הזה.

עם זאת גם כאשר הוטלה לאוויר העולם הצהרת בלפור בי"ז בחשוון, תרע"ח, כתוצאה מפעילותה של התנועה הציונית, וכאשר החלה תנועה רבתי ליישוב ארץ ישראל, היו מגדולי ישראל שראו בכך המשך לרוח הגדולה הנושבת. וגדול מכולם הוא מרן החפץ חיים אשר "יותר התחזק בשנות השישים שנתעוררו למאות ואלפים לשוב אל ארצנו ולעבוד אדמתה והחלו לדבר על שיבת ציון בכל האומות וראה בזה אצבע אלוקים וכי ישיב ה' את שבות עמו בקרוב וישיב שכינתו לציון ויכונן מקדשו" (קיצור תולדות הח"ח מאת בנו רבי לייב פופקא). אך הציונות החילונית שחרטה על דגלה עקירת שם ישראל, חצצה בין הארץ לרעיון. היו מגדולי ישראל בעיקר מהונגריה ואדמו"רי חב"ד שהתנגדו חריפות לא רק לציונות החילונית כי אם גם לעצם העלייה לארץ ישראל.

מרבית גדולי ישראל, תוך כדי ביקורת על הציונות, ראו בחיוב את העלייה לארץ וההתיישבות בה. ובין כך ובין כך מרבית הציבור היה עסוק בענייניו בגולה, לא חש כלל למה שמתחולל בארץ ישראל.

למרות זאת ולמרות ששערי ארץ ישראל באותו עשור היו פתוחים לרווחה והספר הלבן עדיין לא פורסם, לא נענו ההמונים. מעטים בלבד עלו לארץ ישראל והיא כמעט והופקרה לשליטת הציונות שהלכה והתעצמה בה.

עשור אחר כך, לאחר שארץ ישראל המתינה לשווא קרא רבה של ירושלים רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל בחריפות ובכאב, "איפה הגולה התורנית? וכי היא אינה רואה כאן אצבע אלוקים? הנה אני מבין היום את תפילת מוסף של יו"ט מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מאדמתנו. כפל לשון? לא! גלינו מארצנו על ידי ה', ואחרי כן נתרחקנו עצמנו מאדמתנו! הכי חדלנו לחכות כל רגע ורגע? נניח שאלפיים שנה לא ירד גשם ולפתע נראה ענן קל בשמים וכי לא יזדעזעו כולם ויאמרו במתיחות יתרה: תאמר דאך... תאמר דאך.. ואולי זה למרות הכול?" (מוריה)

חשרות הסופה

ובזמן ששאל רבה של ירושלים את שאלתו כבר החלו להצטבר חשרות הסופה, עת הרצון חמק עבר לו. דלתות ארץ ישראל החלו להינעל וחדי השמיעה כבר שמעו את הדי השואה הקרבים.

ובאותה כנסייה גדולה גורלית של תרצ"ז מול ההסתדרות הציונית שהיו לה כבר פנים רעות של עקירת התורה, התפקרות ומלחמה אידיאולוגית בדת, ומול המאבק המר מול הערבים והשלטון המנדטורי התעורר ויכוח עז על תמיכה במדינה יהודית. שם שורטטו השיטות והדעות השונות ועיקרן: קיבוץ גלויות כן, עלייה לארץ ישראל כן. חבלי משיח שמא ואולי. אבל מדינה יהודית?
מרבית רבני פולין ובראשם ה'אמרי אמת' מגור ראו אותה בחיוב אם תעמוד על אדני התורה, רבני ליטא ובראשן רבי אלחנן וסרמן הי"ד התנגדו לה חריפות וראו בה מרידה באומות וסכנה לדת ישראל. החלטה מוסכמת ברורה לא יצאה מהמקום, וירושלים נבוכה.

ובינתיים...

בינתיים היה החורבן הנורא, ובינתיים היו המלחמות על ארץ ישראל, ובינתיים קמה וניצבה מדינת היהודים. והמבט רק היטשטש. לרגע נדמינו שהגיעו הרחמים הגדולים ולרגע נדהמנו מעוצמת הכפירה שהתגלתה. היכן תשובת עם ישראל, הלא לא מלאה הארץ דעה את ה' וההיפך הוא הנכון.

ואמר מרן הגרא"מ ש"ך, והוא כדעת הגר"א וסרמן ורבו מרן הגרי"ז, "עם ישראל עדיין בגולה עד ביאת גואל אף בזמן שהוא נמצא בארץ ישראל ואין זו גאולה ולא אתחלתא דגאולה (מכתבים ומאמרים ח"א ע ט) ובסגנון אחד נתנבא עמו הרבי רממ"ש מליובאוויטש, "בבואינו להגדיר מה שהתחדש במצבו של עם ישראל בארץ ישראל, האם זז משהו בכיוון הגאולה או אתחלתא על ידי הקמת השלטון העצמי על ידי היהודים באה"ק, לא ולא, כי ברור הדבר שאין לזה שום שייכות לגאולה שהרי מני חטאינו גלינו מארצנו וכל זמן שלא בטלה הסיבה מפני חטאינו לא בטל המסובב, הגלות". (תורה ומדינה)

ובזה שורטט הגבול בין דעת גדולי ישראל העומדים בתווך, לדעת תומכי האתחלתא דגאולה. לדעתם עומדים אנו להוותנו עדיין בימי הגלות. ימי "עקבתא דמשיחא"' לפי הגדרתו הידועה של הגר"א וסרמן, בימיה האחרונים: "ימי קץ הגלות" כהגדרת הגביש של החזון אי"ש (פאר הדור ח"ד).

ומאידך אין דעתם כי מעשה שטן כאן. הלא תלמידי הגר"א אנו, תלמידי הבעש"ט אנו, ששמעו פעמי משיח ורחש קיבוץ גלויות. וכמו שאמר הרב ח"ד רבינוביץ זצ"ל "אם נבדוק את מהלך המאורעות במאות השנים האחרונות נוכל לראות חוט נמשך לאט לאט וללא הפסקה עד למה שנראה בימים אלו...ההישגים עלו על כל מה שקיוו להשיג אף שהיו אכזבות קשות..." (דעת סופרים)

על כן, אף הרב מבריסק ראה בהקמת המדינה נסים גלויים למענם של שרידי השואה לקומם התורה ולאוקמי מעפרא (במחיצתם של גדולי ישראל) ויש שראו בה רמז לתחילת תהליך של קיבוץ גלויות כהגדרת רבני ירושלים ובתוכם יבלט"א מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, "נודה לה' על שזכינו ברוב רחמיו לראות הניצנים הראשונים של קיבוץ גלויות עם הקמתה של מדינת ישראל. מאת ד' הייתה זאת להראות לנו כי הגיעה שעת רצון לבוא לעזרת ה' בגיבורים כדי שארצנו ומדינתנו תיבנה ותיכונן על טהרת הקודש. תורת ישראל חוקותיה ומשפטיה שניתנו לנו בסיני הם שיעמדו לנו לקיים את מדינתנו והתמדתה, ומחובותינו על כן לשמור עליהם ביתר שאת בהליכות חיינו בארצנו הקדושה (כרוז דעת תורה לבחירות הראשונות).

ודברים נוראים כתב משגיח ישיבת פוניבז' הגר"א דסלר, "קשה להגדיר מה שקורה בארץ הקדושה אתחלתא דגאולה, אבל על כל פנים חסדים גדולים מן הקצה אל הקצה. מקצה הייסורין של חורבן ששת אלפי אלפים מאחינו אל התיישבות עמנו במדינתנו בארץ הקדושה. מזה צריך ללמוד ולקבוע אמונה שבלב. אוי למי שיבוא ליום הדין ועדיין סומא הוא מלראות דבר מוחשי זה". (מכתב מאליהו חלק ג')

סומא! לא פחות.

***

ואם עדיין ישאל השואל: והיכן בתווך הזה של "קץ הגלות" נציב את תקומתה וקיומה של מדינת ישראל. האם לכן תיצבע בצבעי הטובה או שמא להיפך משום שעדיין בגלות אנו, צבעיה, צבעי גלות הן.

ואם נפקח עיננו ונביט נכוחה הלא נדמה לנו והמציאות עצמה מתעתעת בנו.

מחד...

מחד רחמי שמים אנו רואים, ניצחון במלחמות ונסים, הצלחה חומרית. הארץ נותנת יבולה בעין יפה, נושבת היא. ניחוח רחוק של מלכות ישראל.

ומאידך...

מאידך. מאבק דמים מר המקיז דם ישראל כמים. ומאידך, מה נענה לילדי תימן, לבני מרוקו, לעקירת התורה. לעקורי קטיף, לנפגעי הגזירות. האין זו צחנת מלכות מינים ומלכות הרשע העולה באפינו.

ניסים גלויים מחד ומעשי רשע מאידך.

להם, לעומדים בקצוות או הכול פשע ורשע או על כל פשעים תכסה האהבה. אבל לעומדים בתווך הרואים מזה ומזה את המציאות כפי שהיא, דומה והחשך והאור משמשים בערבוביא. ערב רב.

ולכן מה התשובה ל'למעשה' של ר' יצחק ברויער: המדינה שהטוב והרע שולטים בה בערבוביא האם להחרימה ולא להיות חלק ממנה? או שמא להיות שותפים בה?

וישאל השואל, מהי אותה הכרה דה יורה, המצאה משפטית גויית ומהי אותו הכרה בדיעבד? האם כך אנו אומרים על מעשי ה'? היש בדיעבד במעשיו יתברך? טוב או רע? אצבע אלוקים או מעשה שטן. היש כלל אמצע כאן?

תשובה אחת

אבל לא כן. כי בעומק העניין, התווך הזה אינה פשרה אלא עמדה הרואה את מאחורי הקלעים של פני המציאות השונים.

משל לאותו פיל גדול מאוד שישבו החוקרים לקבוע את מהותו. זה תפס זנבו ואמר הרי כאן זנב, זה תפס חדקו ואמר הרי כאן חדק. אבל כולם ביחד נתכוונו לדבר אחד: לפיל אחד. כך גם כאן אל כל המראות הסותרים באה תשובה אחת.

וכה שמעתי נפלאות מפי א"מ בשם הגר"א דסלר זצ"ל שאמר:

מצד אחד יש האומרים שהמדינה כולה הנה מעשה שטן. מצד אחר עומדים האומרים שהיא אצבע אלוקים.

מי מהם צודק?

התשובה תלויה בנו!

כך.

***


כך: אכן אשר הלך ורקם עור וגידים בארץ ישראל מאז שנת ת"ר מעשה אלוקים הוא. אבל מכאן ואילך הכול תלוי במה עשינו אנו העם היושב בציון, בבריאה זו.

האם אין אלה ממש גם דברי הגרי"ז: "הסכמת האו"מ להקמת המדינה הייתה חיוך מאת ההשגחה העליונה, אך השולטים בה קלקלוה". (בין ששת לעשור)

סופה שהוקמה המדינה מתוך מאבק ומרידה, וסופה ששלטת בה אידיאולוגיה חילונית. אך עדיין קולות של חסד ורחמים נשמעים בין קולות הדין והמשפט. ועדיין כאן היא ועדיין הדברים תלויים בנו. ימשיכו וייעשו בה מעשי עוול ורשעה ועקירת הדת כפי שהיה בה עד היום, הרי שסטרא דשמאלה היא, ואם להיפך, להיפך.

המדינה הנה כלי רב עוצמה והחרדים מצויים כבר במערכותיה, ברבנות, בדיינות, בשלטון הארצי, בשלטון המוניציפאלי וכוחם רק ילך ויגבר.

ואם הם שם הריהם שם כדי לחזק ולהתחזק, לחטוף תפוחים מהחטפנים למען התורה וחיזוק היהדות. כפי שציטט הגרי"ז את משלו המפורסם של החפץ חיים. לא כהזדמנות שנקרתה ליד, כאמצעי לקצת שטעלע ופרנסה. ועוד מקום עבודה. שכן אז שוב תישאל היכן אתם עומדים? האם נכון להיות חלק מהמדינה הזו או לאו? אם כן היכן האחריות לציבור. ואם לא? אם לא, אזי מה לכם ולה?

זו התשובה לחיוך ההשגחה ההוא בן שישים השנה, שנלקח, ולזעקה ההיא בת שבעים השנה שנותרה תלויה בחלל האוויר.

אין הדבר תלוי אלא בנו.

פורסם ב'בקהילה' מוסף 'ציון דרך', סוכות

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!