חסד גדול ועצום

שמעו נא סיפור מופלא שאירע לי בחולו של מועד. באחד הבקרים - ואנוכי נוסע בניחותא בכביש בואכה נווה יעקב. מהטלפון הנייד מתברר לי שהילדים בבית כבר מתקוטטים: ארוחת הבוקר מתמהמהת, הקוטג' במקרר נגמר, וכולם שואלים "לאן נוסעים היום".

גם בבנק צריך לכסות צ'ק גדול שהגיע בהפתעה, ויש עוד בעיה מעיקה עם קרוב משפחה מבוגר, והתנור החדש שקנינו פתאום לא עובד, בקיצור: טרדות היומיום המעיקות בהתגלמותן.

ולפתע, ממש בפנייה לשכונה, אני מבחין ברכב תקוע העומד על שטח מקווקו באמצע הכביש. הרכב דווקא מוכר לי, ומבט חטוף תוך כדי נהיגה מאשר: מדובר בחבר שלי, כשכל משפחתו הרוממה - האישה ושלושת הילדים -יושבים בתוך הרכב. מה קרה? אולי פנצ'ר בגלגל, אולי המנוע התחמם, אולי אחד הילדים לא מרגיש טוב...

נו, צריך לעזור ליהודי, לא? מצאתי מקום לעשות פניית פרסה וחזרתי על עקבותי. חניתי על אי תנועה רחב, יצאתי מהמכונית ופסעתי לכיוון החבר התקוע. "צריך עזרה?" שאלתי אותו. "קרה משהו?"

אבל לפני שהוא הספיק לומר מה קרה לו, הבחנתי שמשהו בלתי צפוי קרה לי. מהשנייה שבה הבחנתי במכונית התקועה, הפכתי כאילו לאיש אחר. מָשָל גבהתי בבת אחת בכמה סנטימטרים. תחושת נמרצות משכרת אפפה אותי. הפכתי לפתע חד, נועז, ממוקד. באותו רגע אתה שוכח את הילדים המשתעממים בבית, את הטרדות הקטנות, את כל הזוטות. אתה עובר תוך שנייה למצב רוח קרבי. הנהיגה נעשית שונה, התגובות הופכות עזות ומהירות. אתה מבצע את פניית הפרסה בזווית חדה שלא עשית מעולם, אתה מטפס על אי התנועה במין ביטחון עצמי מוחלט כאילו אין שוטרים בעולם כלל, אתה בולם את מכוניתך בפוזה מבצעית בעליל, משאיר את המנוע דולק, מותיר את הדלת פתוחה. הצעדים שלך פתאום מלאי עזוז, החזה מתרחב מעצמו, הקול נעשה סמכותי, הבעת הפנים אומרת דחיפות וחשיבות. כן, כן. אתה עכשיו בתפקיד, בפעילות, בשיא האקשן. אתה בעולם אחר. שגרת החיים הלוחצת נשכחת, שלל המטלות המעיקות נעלמות. מבחינתך העולם נעצר. אתה עכשיו מטפל באירוע.

וזה עוד כלום לעומת מה שקורה אחר כך בבית הכנסת, בין מנחה למעריב. מסתבר שכשאתה עסקת בחילוץ וסיוע - האנשים הפשוטים, הנהגים הרגילים, המון העם, ראו אותך. אתה כמובן כלל לא שמת לב אליהם. היית עסוק כל כולך בעשייה הקדחתנית. אבל הם ראו אותך. בהחלט ראו. רובם האטו לרגע, אחדים אפילו עצרו להשקיף על המחזה. מישהו אמר לך שלום, אבל אתה כמובן לא הבחנת בו. אחר התקשר אליך בנייד, אבל אתה כמובן לא עונה לטלפון באמצע 'מקרה'. בבקשה לא להפריע. לא עכשיו. כן, בהחלט, גם אתה. לזוז אחורה בבקשה...

אז בבית הכנסת כולם ניגשים אליך ושואלים "מה היה שם". ואתה במרכז העניינים. אתה במוקד התעניינות. המתפללים נקהלים סביבך בסקרנות, ואתה, בלית ברירה, מסכים לבסוף ומנדב כמה פרטים. אתה מתענג על מבטי ההערכה של המבוגרים. אתה קולט מלמטה את מבטי ההערצה של הילדים. אתה יכול להרגיש את ההחלטה המתגבשת בליבם הרך, להתחפש אליך בפורים הבא...

אז אם דאגתם, כל הילדים של החבר שלי הרגישו טוב, וגם למנוע ולגלגלים שלום. הוא בסך הכול לא ידע כיצד מגיעים לעין-פרת והתקשר לגיסו לבקש הכוונה. אבל בדרכי חזרה למכוניתי חשבתי: למה רק אני? למה לא לעזור לעוד ועוד יהודים? יש בוודאי מאות אנשים שמשתוקקים למעט אקשן באמצע החיים. יש עוד רבים שרוצים לחוש כמה רגעי ריגוש בלב שגרת היומיום. למה שלא נקים ארגון מסודר של אנשים המבקשים להפיח מעט עניין בימיהם רצופי האפרוריות. הרי לא כולם זכו לדעת עזרה ראשונה. לא כולם יכולים להצטרף ל'הצלה' כזה או אחר. וחוץ מזה, יש ברוך ה' הרבה יותר מכוניות תקועות מאשר יהודים חולים. גם הם רוצים ש'יזניקו' אותם, ש'יקפיצו' אותם, ש'יוציאו אותם לשטח' ו'יעדכנו אותם בקשר' או 'יעלו מולם במירס'. יש המוני אנשים שגם הם רוצים אפוד זוהר, לוגו על חלון המכונית וארגז ציוד בתא המטען. אז בואו נאגד את כולם. זה יכול להיות ארגון משגשג. הוא יכבוש בסערה את הציבור החרדי (ובפרט את מגזר חובבי הנייעס...).

יש פה כמובן מצווה גדולה ועצומה. מצווה ששום דבר לא ישווה לה. הקלה היא בעיניכם, לעשות חסד עם יהודים התקועים בדרכים? האם גמילות חסדים היא לא אחד משלושת הדברים שעליהם עומד העולם? אבל מצוות יש הרבה. מצוות, ברוך ה', לא חסרות. היתרון העצום כאן היא תחושת האקשן והעניין. אפשר להקים לארגון כזה מוקד ממוחשב, אפשר שיהיה לו מייסד ודובר, אפשר לקיים כינוסים אזוריים ולחלק למתנדבים מירסים וביפרים. אתם עוד תראו. כמה שזה נראה לכם כעת משעשע ומגוחך, לארגון כזה יהיו עוד ראשי צוותים, ומנהלי אזורים וחוברות מודפסות עם סיכומים תקופתיים.

אז מה אתה מציע, אתם אומרים, שנפסיק לעצור לחברים תקועים בכביש? שלא נעזור ליהודי להחליף גלגל? שנשאיר אותו לגורלו המוטורי המר? חס וחלילה. הקלה היא בעיניכם, לעשות חסד עם יהודים התקועים בדרכים? האם גמילות חסדים היא לא אחד משלשת הדברים שעליהם עומד העולם? אני רק מתגעגע לימים ההם, שגיבורי התרבות של הציבור החרדי לא היו המתנדבים בארגונים השונים, אלא האוחזים בשני הדברים האחרים שעליהם עומד העולם. אני רק תוהה כיצד האישויות המוערצות ביותר הם לעיתים פעילים שונים בתעשיית החסד, מסורים ככל שיהיו. כן כן, תגידו שאני תמים, תגידו שאני נאיבי, אבל אני מתגעגע לאותם ימים, כשמעשי החסד לא היו ממוסדים, מאורגנים ומיוחצנים. אז הסתובבו ברחובותינו הרבה פחות אמבולנסים פרטיים, אבל היה הרבה יותר ביקור חולים. אז לא היו מגוון כזה של אפודים זוהרים, אבל הייתה הרבה מאוד עזרה הדדית. אז לא היו מירסים וביפרים, ואולי דווקא משום כך אספנו תמונות של 'רַבּוֹנִים'. אז בקושי היו ארגוני חסד, אבל היה הרבה - לא בכמות אך בוודאי באיכות - הרבה-הרבה יותר חסד.

מדורו של חיים גרינבוים, 'סוף ציטוט' מתפרסם במוסף 'קולות' בעיתון בקהילה

קישורים:
'לא חונה באלכסון' - יחיאל שמעוני משיב לחיים גרינבוים
מכתב גלוי לחיים גרינבוים - בקהילה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!