לא חונה באלכסון

שעת אחר הצהריים, מר גרינבנקרויץ חוזר לביתו לאחר יום עבודה מתיש. תחת בית שחיו ערמת דפים שעליהם כבר החל לערוך את ספרו החדש, שיקרא "הירושה". מר גרינבינקרויץ מטפס בלאות את שלושת הקומות עד לביתו. הוא כבר לא בחור צעיר. המשקל גם לא ממש מקל עליו. אבל הוא מטפס..

פותח את הדלת ונעמד בכדי להסדיר את נשימותיו. הוא ניגש אל המקרר, פותח את הדלת, ולפתע כאב חד.

מעולם הוא לא הרגיש בכאב דומה. הכאב מתיישב לו במרכז בית החזה, כאילו מישהו דורך לו בעוצמה על החזה. גרינבנקרוץ מתחיל להילחץ. הוא אמנם רגיל להסתכל על כל דבר במבט ציני, חד ועניני, אבל מה עכשיו!? הכאב לא מרפה, וגם הקושי בנשימה, שחשב שהופיע רק בגלל המדרגות, לא עוזב ומתחיל להכביד.

גרינבי מתיישב. המחשבות רצות בראשו. "תרגע, קודם להרגע! אבל מה זה הכאב הזה? הייתי צריך להקשיב לד"ר מוסטנג, א.ק.ג היא בדיקה נחוצה בגילי, במיוחד עם הרקע המשפחתי, אבא סבא..."

גרינבי לא מאבד את עשתונותיו. הוא מרים את הטלפון ומחייג 101. בקצה השני של הקו עונה המוקדן ומבטיח לשלוח אמבולנס מהר ככל האפשר. גרינבי מתחנן: "תעשו את זה מהר!"

המוקדן משתדל להרגיעו, אבל בתוכו הוא יודע שזה לא יקרה כל-כך מהר. האמבולנס הכי קרוב נמצא במרחק נסיעה של 25 דקות...

***

באותו זמן, מסיים צבי ראובן את תפילת המנחה בבית הכנסת השכונתי. הוא ניגש לשירותים ואז פוגש בו חברו הטוב: "נו, ראית איך גרינבוים הכניס בכם, זייער גוט.."

צבי ראובן מתכווץ. אכן, לאחרונה החל להרגיש קצת מוזר. כל הסיפור הזה של ביפר על החגורה ומירס כבד, שלא לדבר על כל המנורות ברכב, סירנות... למה הוא צריך את זה? אבל בכל אופן, יש לו מחוייבות מסוימת. הוא למד ויודע להגיש עזרה ראשונה, מה שאחרים לא ממש יודעים. איך הוא יכול לעזוב ככה הכל? הלא מדובר בפיקוח נפש. טוב, אולי ההוא מהעיתון קצת צודק. צריך פחות למשוך תשומת לב.

צבי ראובן שוטף את ידיו, כשלפתע רטט, נו הביפר הארור... הוא מסתכל על המסך. אוי, זה ממש בשכונה:

מוקד י-ם: #132 ירושלים מעגלות הרב פרדס 52 גרינבנקרויץ 50 מבוגר כאב בחזה + קוצר נשימה לאחר מאמץ.

צבי ראובן מתלבט. לצאת ולעזור? שוב יסתכלו עליו מוזר, והקטע של החניה... מה יגידו?

צבי ראובן מחליט לצאת ולעזור, אבל הפעם מבלי למשוך תשומת לב. הוא לא רץ לרכב, אלא פוסע מעדנות. למה לרוץ? לא חייבים לבלוט כל-כך. הוא נכנס לרכב, מניע ויוצא לדרך.

הכבישים עמוסים, אבל צבי ראובן לא מנסה לפנות את הדרך. כל המערכות כבויות. הוא יודע שהגיע הזמן להוריד פרופיל. אפילו בעיתון כתבו על שכמותו, והוא לא רוצה להיתפס כאדם רודף אקשן או פרסום. צבי ראובן מגיע אל הרחוב. כל החניות תפוסות ואין סיכוי שאחרי מה שכתבו בעיתון הוא יחנה חלילה באלכסון הנוראי. אז הוא מבצע עוד סיבוב ברחוב. לבסוף הוא מוצא חניה בסמטה מרוחקת. הוא מקפיד לחנות על פי החוק. לוקח רוורס בזהירות, ומשתחל אל תוך החניה. ליתר ביטחון הוא גם משלשל כמה שקלים אל תוך המדחן...

***


בינתיים גרינבי מרגיש את הסוף. הוא יודע שהפעם זה לא צחוק ומחייג שנית למוקד מד"א. "מה קורה עם האמבולנס??" הוא זועק בשארית כוחותיו. המוקדן רואה את האמבולנס על המפה ומסביר לו שזה יקח עוד כמה דקות.

"אין לכם מתנדבים או משהו?!?!?!"

המוקדן לוקח את המירס ושואל: "הצלה, מישהו יצא למעגלות הרב פרדס?"

צבי ראובן, שבדיוק יוצא מרכבו פוגש חבר ותיק. הוא מיד משתיק את המירס שמתחיל לקרשקר. לא חסר לו שגם החבר הזה יזהה שהוא "מהאירגונים האלו".

גרינבי מאבד עשתונות. הכאב גובר ולנשום הוא בקושי מצליח. ראשו מסתחרר ובדיוק שניה לפני שהוא מאבד את ההכרה, מופיע בפתח המתנדב, בידו האחת אוחז במיכל חמצן ותיק עזרה ראשונה, עטוף בשמיכת צמר ישנה שמצא ברכב. הוא לא רצה שיראו אותו פוסע ברחוב עם הציוד ההזוי של המתלהבים האלו..

גרינבי נושם בשקיקה את החמצן הצח שיוצא ממיכל החמצן. הוא מתחיל טיפה לחזור אל עצמו...

הוא שואל בלאות את צבי ראובן:

"כמה זמן..?"

צבי ראובן מתנצל:

"לא מצאתי חניה.. אמנם היתה אחת, אבל היא דרשה ממני לחנות באלכסון.."

קישורים:
'חסד גדול ועצום' - לטור המלא של חיים גרינבוים

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!