שומרים על זכות השתיקה

אחרי גל שמועות בלתי פוסק ושתיקה רועמת שנמשכה שתי יממות, עשתה ממלאת מקום ראש הממשלה ושרת החוץ, ציפי לבני, מעשה, כשנפגשה עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, וקראה לו להתפטר. את שאמרה לו בארבע עיניים, היא הבהירה לאור הזרקורים, תכף לאחר פגישתם הדרמטית: "הבעתי בפגישה את דעתי שהתפטרות היא הדבר הנכון מבחינתו. זו החלטה שהוא צריך לקבל".

אין צורך לשפשף עיניים, הדברים האמורים לעיל, לא התרחשו השבוע. לא פספסתם דבר. זה קרה בדיוק לפני שנה, רגע אחרי דו"ח וינוגרד הראשון, שטלטל את המערכת הפוליטית כולה. האווירה גם אז, הייתה כשל ימי פומפי העליזים. בכלי התקשורת כולם, ללא יוצא מן הכלל, תוארו התרחישים הפוליטיים, שהבסיס המשותף לכולם היה, עזיבתו של אולמרט את כס ראשות הממשלה, בקונסטלציה כזאת או אחרת, במוקדם, או במוקדם יותר.

רק את התרחיש שחזה את הישרדותו של אולמרט, שנה אחרי, איש לא צפה.

שנה חלפה, מאז ועד היום, חלף עם הרוח דו"ח וינוגרד, הראשון כמו השני. ארבע חקירות נוספות בעניינו, לא הפריעו לראש הממשלה, לקום מידי יום ולהגיע אל "מקום העבודה שלו". גם לא הגידול הממאיר שהתגלה בגופו.

אולמרט הוכיח לכל מספידיו (בהקשר הפוליטי) ולדורשי שלומו וטובתו (בהקשר הבריאותי), כי כוחו במותניו. בלוליינות חסרת מתחרים, הוא מתמרן בציניקניות, ומשחק בחולשות יריביו. את שרי העבודה הוא מקרב, בתרגיל מבריק עוקף ברק. את היו"ר לשעבר עמיר פרץ הוא משסה גם כן ביו"ר העבודה הנוכחי. על איומי הש"סניקים הוא מתגבר באמצעות הכנסת והוצאת עיזים, שמוצגים משום מה כהישגים. באמצעות מימוש הבטחות קואליציוניות רבות חשיבות לעתידו הרוחני של העם היושב בישראל ובירושלים, הוא קונה שקט ארוך טווח, ראה ערך משרד הדתות, שאמור להבטיח לאנשי ש"ס את הרבנות, ולאולמרט, את הספסור בריבונות. וכשמדובר ברוחניות של תושבי הבירה, שיקול כמו הקפאת הבנייה בביתר, אינו מהווה כל עילה לפרישה. אם אשכחך ירושלים, נאמר בתהילים. ירושלים. לא ביתר!

במישור התקשורתי, נקט אולמרט בטקטיקה אותה למד בבית מדרשו של מורו ורבו לפוליטיקה (ולשחיתות), אריאל שרון. מגעים רציניים הנוגעים לחלוקת הארץ, רצוי במנות גדולות וללא הסדרי ביטחון ראויים, הם המתכון הבטוח לשמירת טריותו של אתרוג, גם בימים קשים בהם מנוענע ראש ממשלה כלולב. אולמרט דיבר על חלוקת ירושלים (לא ברצינות יתירה מספיק, שתביא לפרישת הש"סניקים, לטענתם), ללהטט במגעים עם הסורים ובהחזרת הגולן, והוכיח כי מבחינתו, "אין גבולות", בדרך לחלוקת המדינה. את התמורה הוא קיבל, באשראי תקשורתי בלתי מוגבל, שהציב אותו לקראת חגיגות השישים, כמנצח הגדול של הפוליטיקה הישראלית.

סוף עידן הכביסות

דווקא בטיימינג בו נראה אולמרט בשיאו, כמי שהצליח לפזר את חשרת העבים שכיסתה את שמי לשכת ראש הממשלה, כמעט מיום בחירתו, ניחתה עליו המכה, שנראית, בעת כתיבת השורות כקשה מכל. הדרמה שסוחפת את המדינה, החלה ביום שישי האחרון, עם פרסום דבר האישור המיוחד שהעניק היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז לחקירת אולמרט בתוך 48 שעות.

שבועיים לאחר הפסח, שאלו רבים, "מה נשתנה" בין חקירה זו לבין חקירות קודמות שהתנהלו בעצלתיים ולא השפיעו בכי הוא זה על היערכות הכוחות בשדה הפוליטי. השואלים למיניהם, קיבלו תשובה, גם אם לא ברורה, בעצם בהילות החקירה, ודחיפותה. הפעם, לא התאפשר לספינולוגים מבית ראש הממשלה "לכבס" את הכביסה המלוכלכת בתוככי בית ראש הממשלה, ולהציג כלפי חוץ תלבושת נקייה. למן הרגע הראשון, הבינו הכל, כי אם רגע לפני חגיגות השישים למדינה, מובהלים החוקרים, בליווי אישי חריג של מני מזוז, אות היא כי הפעם, יש דברים בגו. את החקירות עד היום, ניתן היה להגדיר כ"כאב שיניים", מטריד אומנם, אך כזה שאינו מהווה סכנה קיומית, ואינו מצדיק את הוצאת החולה מביתו – בית ראש הממשלה. הפעם, לעומת זאת, התנהלות המשטרה והפרקליטות מעידה, כי מדובר בגידול ממאיר המקונן זה שנים, כזה שגם אשפוז ב"שערי צדק", אינו מבטיח החלמה...

במגבלות צו איסור הפרסום (שמאלץ, בין השאר, להאריך בהקדמות, דוגמת האמור לעיל), יש לכסות טפחיים על כל בדל של רמז. אם לא ניקח בחשבון את החריג היוצא מן הכלל - העיתון של המדינה, שהפר את הצו בריש גלי, בסוף השבוע שעבר ביום שישי. שאר המידע, או מה שאולמרט כינה בעגה הייחודית לו: "גל שמועות זדוניות ומרושעות הפוקד את הארץ", המשיך, וממשיך, נכון לעת כתיבת השורות, לזרום מן הפה לאוזן, מחדרי החקירות, להיכל בית-המשפט בירושלים, אך משום מה, נאסר לפרסום בצו שתוקפו הוארך עד ליום ראשון הבא (ומן הסתם כבר הוסר חלקית בעת קריאת השורות).

בהודעה מיוחדת לתקשורת, הבהירו היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, ראש אגף החקירות יוחנן דנינו ופרקליט המדינה משה לדור כי: "הנסיבות החריגות חייבו חקירה דחופה של ראש הממשלה והטלת צו איסור פרסום על פרטיה". במקביל לחקירת ראש הממשלה, נחקרה ביום ראשון, תחת אזהרה, מנהלת לשכתו שולה זקן, שנתפרסמה כבר בהקשרים חקירתיים, כשיומני לשכתה אף הוחרמו על ידי חוקרי המשטרה. לזקן זו החקירה השלישית בפרשה, שמעורבותה בה משמעותית מאוד, והיא שוהה במעצר בית.

כמו התקשורת, כך מנהלת הלשכה, שמרה בחקירתה על זכות השתיקה. בסביבתו של מזוז הבהירו כי הסיבה לבהילות הינה, על מנת להספיק להגיע לחומר הראיות לפני שיבוצע שיבוש חקירה. בכל האמור לעיל, כמו גם בציטוטים המובאים בשמם של בכירים בפרקליטות המדינה, יש כדי ללמד כי מה שהיה, הוא לא מה שהווה. אולמרט מסובך עד צוואר, בעוד פרשה אחת, יותר מידי.

לא זזים בלי מזוז

לגודל הפרדוקס, בא צו איסור הפרסום, דווקא בעיתוי בו נהנה אולמרט מהתמוססותו של צו פרסום אחר, בעניין התקיפה בסוריה, הקולות שנשמעו מהממשל האמריקאי, בנוגע לתקיפת הכור הגרעיני הסורי, שימשו כחלק מפלטפורמת המנהיג השקול וקר הרוח, שמנסה אולמרט לכונן תחת רגליו הלא יציבות. דווקא בתקופה בה העידו הסקרים על כך שהמסר מתחיל להיקלט, ובעת בה אולמרט תיכנן ליהנות קימעא מיום עצמאות משל עצמו, מלווה בהפקת ענק של שרת החגיגות אברהם-בלילא, דווקא כעת, מתפוצצת לה הפרשה ומוציאה את כל שדי השחיתות, מהבקבוק.

ויש כאן גם פן נוסף, ממנו לא ניתן להתעלם. עד היום, בכל מצעד החקירות של ראשי הממשלה לדורותיהם, התבונן היועץ המשפטי על חקירות המשטרה מהצד, ולא נטל בהן חלק פעיל. אצל אליקים רובינשטיין בפרשת "בראון חברון" של ראש הממשלה נתניהו, כמו אצל מני מזוז בפרשת "האי היווני" של ראש הממשלה שרון, איפשרה העמדה, הניטרלית כמעט, של היועץ המשפטי, לחלוק ולסתור את המלצת המשטרה ולהחליט שלא להעמיד לדין את ראש הממשלה. היועץ המשפטי, הוצג באותם מקרים על ידי כלי התקשורת, כמי שידו קשה על ההדק, וספג עקב כך ביקורת, אך לא כזגזגן. הפעם היחידה בה הוצג היועץ ככזה שאינו עומד בדיבורו ובהחלטותיו, היתה בפרשת הנשיא לשעבר קצב, שם חזר בו מני מזוז מכתב האישום, וחתם על עסקת הטיעון. מעמדו הציבורי והמשפטי, ספג, מיני אותו זיגזג, פגיעה אנושה, ממנה, כמעט ואין דרך חזרה.

כעת החליט מזוז, במודע ובבחירה, ככל הנראה גם (ולא רק), עקב עוצמת הראיות, ליטול חלק פעיל בחקירה, באקטיביות חסרת תקדים, שבאה לידי ביטוי הן באישור החריג לחקירה מיידית, הן בבקשה להטלת צו איסור פרסום, והן בליווי הקרוב של החקירה לכל שלביה.

מזוז לא יכול להרשות לעצמו, לצאת גם מהחקירה הזאת בלא כלום. מכאן ולהבא, הוא גם לא יוכל לתת לחקירה להתנהל בעצלתיים, כבשאר חקירותיו של אולמרט. מני מזוז מבין היטב, כי לא פחות מאשר מוטל על כף המאזניים גורלו של ראש הממשלה, תלוי גם גורלו שלו, בתוצאות החקירה. אם יצליח, יכפר בכך על מחדליו בפרשת קצב וישקם את מעמדו. אם ייכשל גם הפעם וההר יוליד עכבר, מזוז, ולא אולמרט, הוא זה שיצטרף להיכנס למחילה. בסיכומם של דברים, אחד מהשניים ייאלץ ללכת הביתה, אולמרט או מזוז. זה האחרון יעשה הכל על מנת שהראשון הוא זה שיילך, ויכולת ההכרעה הרי, נתונה בידיו של מזוז ולא של אולמרט.

שאלת מיליון הדולר

בינתיים, המערכת הפוליטית, לוחשת כמו רמץ גחלים, העומד לשרוף את השדה כולה. בהעדר מידע אמין, ובעיקר פומבי, על מה שמתרחש בחדרי החקירות, מעדיפים כמעט כולם להמתין. השקט היחסי, שורר הן בגזרה הקואליציונית, בתוככי קדימה כמו מחוצה לה, והן באופוזיציה. כמספידים מלומדים באכזבות, ככל שזה נוגע לתוחלת חייו הפוליטיים של ראש הממשלה, ממתינים הכל בסבלנות, לקולות שיעלו מחדרי החקירות של היחידה הארצית לחקירות הונאה, ובית המשפט בירושלים. שאלת מיליון הדולר היא (ובעצם, מדובר בהרבה יותר...), האם תוצאות החקירה, ישליכו כבר בטווח המיידי על כהונתו של ראש הממשלה.

בכל הנוגע לטווח הארוך, ניתן לומר כי הצטברות החקירות, כמעט ומוציאה את אולמרט מהמשחק בכל הנוגע לעמידתו בראשות קדימה בבחירות הבאות. מלחמת הירושה בתוככי קדימה, תתנהל על גבו של הנחקר, כאשר כל אחד מהטוענים לכתר, ינסה לבדל עצמו ככל שניתן מהחשוד הסדרתי. לבני, מופז ושטרית, כבר הבהירו כי הם רואים עצמם מועמדים להנהגת המפלגה. דיכטר, אומנם הצהיר כי לא יתמודד מול אולמרט, אולם על רקע ההתפתחויות, גם הוא יכול לראות עצמו מועמד לגטימי להנהגה. כל זאת במקרה הטוב – לדידו של אולמרט, או הרע – לדידם של אזרחי ישראל, בו ישרוד אולמרט גם את החקירה הזאת, ויוסיף לעמוד בראשות המפלגה והממשלה.

ככל שזה תלוי ברצונן של השותפות הקואליציוניות, אין כיום כל אינטרס לערעור יציבות הממשלה.
לש"סניקים ממתינה רבנות ירושלים מעבר לפינה, ואם יפרשו, הם יעדיפו לעשות זאת לא על רקע הקפאת הבנייה בביתר, ועל אחת כמה וכמה שלא על רקע חקירותיו של אולמרט. השבוע, ניתן היה לשמוע מפיהם של שרי התנועה דברי שבח על החשוד מחוץ אהוד אולמרט, שאפילו המורשע מבית שלמה בניזרי לא זכה לשמוע.

האופציה המועדפת מבחינת ש"ס הינה, פרישה על רקע קצבאות הילדים, שיאפשרו לה לרוץ שוב על אג'נדת הילד הרעב. סנונית לכך, ניתן היה לראות בשבוע שעבר בהוראת מרן הגר"ע יוסף ליו"ר התנועה ישי ללכת עד הסוף בסוגיית הקצבאות, גם במחיר פרישה מהקואליציה, אם וכאשר, וגם זה יהיה רלוונטי, רק לאחר הכתרת המרא דאתרא של ירושלים תובב"א.

למפלגת העבודה בכלל ולברק בפרט, אין כל עניין להפיל את אולמרט, וללכת לבחירות, כשמעבר לפינה ממתין נתניהו. גם את לבני, שיחסיו עמה כשרת חוץ ידעו עליות ומורדות, אין לברק לכאורה כל אינטרס למצב בתודעה הישראלית כראש ממשלה, וכמנהיגת מחנה השמאל-מרכז, דבר שיקנה לה יתרון במגרש זה, לקראת הבחירות הבאות.

הזמן, מאמין ברק, יעשה את שלו, שהלוא גרוע יותר מכפי שהמצב כיום, כמעט ולא יכול להיות. אם ברק היה רוצה ללכת לבחירות, או לחילופין להביא להמלכת ליבני ציפורה, הוא היה עושה זאת על רקע ערכי בהרבה כמו דו"ח וינוגרד, ואם השופט הישיש לא גרם לו לפרוש, מזוז וחקירותיו, וודאי שלא ישפיעו על האינטרס.

לא על הפוליטיקאי לבדו

אלא שככל שהדברים נוגעים למישור הפלילי, לא הפוליטיקאים לבדם, הם שיקבעו את גורלו של אולמרט. מעבר לתרחיש הרצוי על חברי הקואליציה, ולפיו גם החקירה הזאת לא תגרום לזעזועים בהרכב הממשלה, הרי שישנה גם אפשרות העומדת על הפרק ומועלית מכיוון חדרי החקירות, (לפחות בעת כתיבת השורות), ולפיה יתכן ואולמרט ייאלץ להיפרד מתפקידו כבר בתקופה הקרובה. אם האקדח האמריקני שנתפס, אכן מעשן ומזמר כפי שמדווח, ואם פרקליטי ראש הממשלה, לא יצליחו לספק את התשובות הנכונות וכתב אישום יוגש בקרוב, תטולטל המערכת הפוליטית ותעמוד בפני צומת דרכים, בעלת שלושה מסלולים.

האופציה הראשונה הינה, הכרזה על ראש הממשלה כמי שנבצר זמנית מלמלא את תפקידו. חוק יסוד הממשלה קובע, כי במקרה שכזה, ממלא מקומו של ראש הממשלה, יכהן כראש ממשלה במשך מאה ימים, שלאחריהם רואים בראש הממשלה כמי שנבצר דרך קבע, ואת הממשלה כולה, כמי שהתפטרה. אולמרט כזכור, החל את הדרך כממלא מקומו של ראש הממשלה הנבצר זמנית – אריאל שרון.

באסוציאציה פלילית, זכורה לרע, נבצרותו הזמנית של הנשיא קצב, אלא שבניגוד לחוק יסוד הנשיא, המאפשר לנשיא לקבוע את נבצרותו הזמנית, הרי שבנוגע לראש הממשלה, החוק אינו קובע, בכוחו של מי להכריז עליו כנבצר זמנית. בעניינו של שרון, הנסיבות הטבעיות הטילו את הכדור למגרשו של מזוז, אולם מעניין יהיה לראות, אם וכאשר, האם גם אולמרט יוכל להכריז על עצמו, כנבצר זמני, מתוך תקווה שיעלה בידו להוכיח את חפותו בתוך מאה הימים. אשרי המאמין.

האופציה הנוספת, וככל שהיא נוגעת לאולמרט, היא נראית כפחות ריאלית שבין האופציות: אולמרט מודיע על התפטרותו. הוא יתלה זאת ברצונו להוכיח את חפותו במהירות, ומכך שאין ברצונו לגרום לכך שהדבר יפריע לניהול ענייני המדינה. הוא יזכיר את הניתוח שעליו לעבור על מנת לעורר סימפטיה, ויעזוב את התפקיד. רבין בשעתו, עשה זאת על רקע חשבון הדולרים של רעייתו, והדבר היה נראה סביר ונכון לעשות. אולמרט, בהקשרים כספיים אמריקאים חמורים בהרבה, נראה כמי שמחשבה שכזו, ממנו והלאה. מאז ועד היום, הוצאו מהלקסיקון מונחים כמו "טובת המדינה".

אם ראש הממשלה מתפטר, הרי שעל פי החוק, רואים את הממשלה כולה כמי שהתפטרה. כאן ייכנס הנשיא לתמונה, ויטיל את מלאכת הרכבת הממשלה, על מי שלדעתו הוא בעל הסיכויים הגדולים לזכות במרבית קולות הבית. בשנים קודמות, היה עולה מן הסתם שמו של 'שימון פרס' כפקק האולטימטיבי לכהונה זמנית בתפקיד ראש הממשלה. כיום, ניצב פרס מצידו השני של המתרס. בהעדר אופציה לקיומם של פריימריז בפרק זמן כה קצר, סביר להניח, כי תהא זו ציפי ליבני שתוצב כמועמדת קדימה. במצב שכזה, רכישת פורשי הגימלאים על ידי גאידמק, תהיה רק הקדימון לסחר-מכר הפוליטי שיתנהל במסדרונות הכנסת, כשנתניהו, ינסה מן הסתם, כנגד כל הסיכויים, להקים ממשלה בראשותו. מי שלא יהיה בתמונת המשחק הינו ראש מפלגת העבודה אהוד ברק, שאינו משמש כחבר כנסת, ויתבונן בנעשה על תקן "האזרח המודאג".

בשלהי ימיה של ממשלת ברק, היווה ח"כ סילבן שלום מהליכוד, את הברומטר לנפילת הממשלה. רוחו האופוזיציונית, היא שהביאה, במידה רבה להפלתו של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק.

השבוע, החל סילבן לקדם מהלך דומה והעלה על סדר היום הצעה לפיזור הכנסת. בליכוד מייחלים שהאופציה השלישית היא שתקום עור וגידים. שתתרחש. אם וכאשר תתממש תקוותם של הליכודניקים, הרי שהכנסת היא שתקבע מועד מוסכם לבחירות. יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו, כבר נכווה ברותחין, לאחר דו"ח וינוגרד, כשנאלץ להחזיר לחייט את החליפות שתפר. נכון לעת כתיבת השורות, הוא מעדיף, כמו כל המערכת הפוליטית, בתוככי חדרי החקירות ומחוצה להן, לשמור על זכות השתיקה.

טורו של אבי בלום, 'בית ספר לפוליטיקה' מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!