במקום שבעלי תשובה עומדים

תואר חבר הכנסת, ניטל ממנו בבוקרו של יום. עורך דינו, ניסה אומנם לתת פרשנות מקילה ולפיה, בית המשפט נמנע מלהטיל קלון במעשיו, אך הלשכה המשפטית של הכנסת, דחתה זאת. הקביעה החד משמעית הייתה, כי לא רק שעולה מגזר הדין שבית המשפט קבע קלון לעבירות, אלא שהשופט אף הביא בחשבון את המשמעויות הנלווית לקביעה זו, שתוצאתה, השעיה מיידית מחברותו בכנסת, עד למועד בו יתקבל ערעורו של בניזרי בבית המשפט העליון. במידה ויגיש, ואם אכן יערער, לכשיתקבל, אשרי המאמין.

נטול התואר שנלווה לשמו במשך שש עשרה שנה, וחף מהמיקרופונים ומהמצלמות שאילצו אותו לשמור על קור הרוח האופייני לו, גם ברגעים הקשים ביותר, יושב בניזרי בביתו בביתו הירושלמי, בחיק משפחתו. כאן, במעמדו החדש, הוא אינו מחויב לאיש, אלא לעצמו ולמשפחתו.

מחוץ לבית, כמו בשאר רחובות הערים החרדיות, לא רק שלא תמצאו שלטי תמיכה נוסח "הוא זכאי", אלא שאפילו השיח הציבורי החרדי, נטול השלטים והסיסמאות, מתייחס בשוויון נפש כמעט, להרשעה ולגזר הדין ששולח את השר לשעבר, לשנה וחצי מאחורי סורג ובריח.

אז נכון, מדובר, בין השאר, בטקטיקה מכוונת אותה נקט הפרקליט החרדי עו"ד אוסדיטשר, שסבר, בהסתמך על תקדים דרעי הזכור לרע (התקדים, לא דרעי, כמובן), כי קולות של "זכאות" מחוץ לאולם המשפט, עלולים לגרום ל"הרשעה", כמו גם לעונש כפול ומכופל, בתוככי האולם.

גם בהגיע שלב עדויות האופי, עשתה הסנגוריה כל מאמץ שלא להיזקק לעזרתם האדיבה של פוליטיקאים בכלל, ועסקני ש"ס בפרט, מתוך מגמה להציג את בניזרי האיש זה המתרוצץ משיעור לשיעור, מחופה לחופה, הכל לשם שמיים ותוך הימנעות מקבלת תמורה.

הטקטיקה, אומנם הניבה תוצאות בדמותו של גזר דין מיקל יחסית, שהפתיע אפילו את בניזרי עצמו, אשר ציפה לתוצאה קשה בהרבה. אלא שגם זה לא יכול להאפיל על המציאות המרה. עבור רוב רובו של הציבור החרדי, חלפה ההרשעה, כמו גם גזר הדין, ליד האוזן, וגם אם חדרה המשמעות לאוזנו של החרדי המצוי לשעה קלה, היא יצאה לאחריה, מאוזנו השנייה.

בניזרי אינו המורשע הראשון, ולוואי ויהיה האחרון. התחושה הינה, כי הציבור החרדי, כמו הורגל ל"קורבן פסח" שנתי, שמקריבה התנועה הקדושה על מזבח פרקליטות המדינה. הורגל ונעשה אדיש.

לא ההרגל לבדו, הוא הגורם לאדישות. מהיכן שלא מתבוננים על זה, בניזרי אינו אב הטיפוס האולטימטיבי, להרמת דגל הזכאות, לראש התורן. כמי שכור מחצבתו, כמו גם אישיות והווייתו התורנית לאורך כל שנות פעילותו, יונקים את כוחם, ממשפחת בעלי התשובה, של 'אור החיים', אין תימה שהחיבור, כמו גם ההתעניינות של האוכלוסייה החרדית, אינם חורגים מהסקרנות המקובלת במצוקות שמתרחשות מחוץ למעגל המשפחתי הטבעי. לא מעבר לזה. וככל שהדברים קשים יותר, כך הם נוקבים, יותר ויותר.

בניזרי לא לבד. גם בנוגע להרשעתו של הגר"ר אלבז, שעל 'כרטיס הביקור' שלו, רשומה ההגדרה 'גדול מחזירי התשובה בישראל', לא רק שלא נעו אמות הסיפין, אלא שאף בקושי נשמע רחש. ניתן רק לדמיין מה היה מתרחש לו היה מדובר באחד מגדולי ראשי הישיבות - ולא לחוזרים בתשובה. אם תרצו, יש כאן פשט מחודש למימרת חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד"...

בין כך ובין כך, זו אינה שעתה היפה של ש"ס בכל הנוגע ליחסים שבינה לבין הציבור האשכנזי. ומה לעשות, בקומקום ההוויה החרדית, המים אינם רותחים והאדים אינם עולים ללא שיתוף פעולה ממשי, של דעת הקהל האשכנזית. וכשמודעות השחור-אדום ברחובות הערים, מתריעות מפני הסכנה שבחלוקת ירושלים, הכשרת החמץ, והקפאת הבנייה בביתר עילית, והפליג ואף הרחיק לכת, ח"כ יענק'ל ליצמן עם לוח 'ספירת ביתר', הרי שהדעות, כמו גם הלבבות, אינן פנויות להכיל את מצוקות שריה וח"כיה המורשעים, של התנועה הקואליציונית.

עד למתן גזר הדין, כמו נדם קולם של בכירי תנועת ש"ס. בסביבתו של בניזרי, תלו זאת בכך שאין רצונם ליצור אנטגוניזם משפטי כלפי התלהמות עדתית, אלא שתמונתו של בניזרי, תכף לאחר הכרעת הדין, במסיבת העיתונאים בחדר סיעת ש"ס, כשלצידו אך ח"כיה הזוטרים של התנועה, אמרה הכל.

היכן היו הבכירים? אם הם אכן נתבקשו שלא להופיע, הרי שהם נענו לבקשה, באדיבות יתירה.
חזקה עליהם, שאם היו רוצים, היו גם מוצאים את הדרך לתת גיבוי, גם אם לא לגופו של דיון, לכל הפחות לגופו של נדון. לזכותו של יו"ר התנועה אלי ישי ייאמר, שגם אם לא בהכרעת הדין ולאחריה, לכל הפחות בעת הקראת גזר הדין, התייצב לצידו של הח"כ שנגזר דינו והעניק לו גיבוי חברי. כיו"ר התנועה, הוא אומנם ידוע כמי שמקפיד הקפדה יתירה על ניקיון כפיים, אך את ערך החברות, אי אפשר לטאטא אל מתחת לשטיח, בכל קונסטלציה שהיא, תהא אשר תהא.

שאר החברים להנהגה, נתלו בבקשת הסנגוריה עד תום, ומילאו את פיהם מים, עד שמגישי תוכניות הבוקר בתקשורת החילונית, נאלצו להסתפק בהחלפת מילה עם נהגים, ולוביסטים מוצלחים, כאלה ואחרים.

ידידיו של בניזרי לסיעה, שישבו לצידו משך שנים, הסתפקו בדברי התשבחות שהרעיף השופט צבן על ראשו של בניזרי: "איש ציבור במלוא מובן המילה, התורם מכישרונו, כוחו וזמנו למען הקהילה". ואם לא שהשופט היה קובע זאת, גם מפיהם של החברים הספרדים, לא היינו שומעים זאת.

כדי אכילת פרס

העלייה לרגל המסורתית של שמעון פרס לבתי הרבנים, נמשכה גם בשנה זו, ואף סיפקה כותרות לא מעטות. "משהו קורה לו לעת זקנותו", התבטא עליו אחד הרבנים הנפגשים, והתכוון, לשם שינוי, למשהו טוב. הנשיא הקשיש, שבמשך כל שנותיו התלונן, כי שלח לציבור החרדי מאפיות שלמות – ולא רק לחם בודד - על פני המים, מבלי שמצא תמורה, מוכיח, לאחר בחירתו, כי הוא יודע לא רק לאפות, אלא גם לברך מעין ברכה אחרונה. כזו שאינה מקדימה לסעודה נוספת, וכל כולה, הכרת טובה.

בחג החירות, נכח מקרוב ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב לשעבר, השנוי במחלוקת בהווה, בחשיבות הרבה שמייחסים בבית מרן הגר"ע יוסף למצוות פדיון שבויים. על אפם וחמתם של ראשיה, שריה ויועציה של מדינת ישראל, נפגש עמו אלי ישי, מתוך מטרה ברורה אחת: לעשות יותר למענם של החטופים.
כשסגן ראש הממשלה וחבר הקבינט מדבר מפורשות על כך שממשלת ישראל לא עושה די, כדי לשחרר את השבויים, שווה להקשיב לו, גם אם הוא מגיע מתנועת ש"ס. ישי, אומר זאת מפורשות, לציטוט ולייחוס: שליט כבר היה יכול להיות כאן. ניתן וצריך לעשות יותר ואם מקומו של גלעד נפקד משולחנה של משפחת שליט, גם בליל סדר זה, אין הוכחה טובה מזו, לכך שהממשלה לא עושה די. האופציות לשחרר את החייל קיימות, אך ישנן סיבות, לא בהכרח ענייניות, לכך שהן אינן ממומשות. מהם בדיוק הנימוקים? היו"ר החברתי, בעל אג'נדת פדיון השבויים, מעדיף שלא לתת דרור תקשורתי, לטעמים הלא ענייניים שמחמתם לא עושה ממשלת ישראל כל שלאל ידה, על מנת לשחרר את החטופים. במקום לומר גלויות את אשר על ליבו, הוא מעדיף לאותת בפומבי, בעצם פגישתו עם 'פרסונה נון גרטה' (אישיות בלתי רצויה), כמו קרטר. את כל השאר, הוא אומר בחדרי חדרים, מול קובעי ההחלטות.

בביתו של מרן הגר"ע יוסף, כמו גם בבית תלמידו הנאמן, הראשון לציון הגרש"מ עמאר, גילה הנשיא פן נוסף של מצוות פדיון שבויים. כאן דיברו בנושאים הרלוונטיים כלפי מי שזכות החנינה בידו. השיחה נסבה על האסירים הביטחוניים היהודיים, ששחרורם, בניגוד לאסירים הביטחוניים הפלשתינאים, לא עומד על הפרק. "לחלקם" - אמר הגרש"מ עמאר לנשיא - "אין אפילו דם על הידיים. אם משחררים ערבים, צריך לשחרר גם אותם". פרס שמע, והבהיר כי הליך החנינה אמור להתחיל במשרד המשפטים. או במילים אחרות, התחמק באלגנטיות.

להעלאת נושא החנינה, על סדר היום הרבני-נשיאותי, קדם מסע תחנונים של משפחות האסירים, בבתי הרבנים. לעומת זאת, בכל הנוגע לנושאים הנוספים שנידונו וזכו להתייחסות כנה ורצינית יותר, לא היה כל צורך לזרז את המזורזים.

'נשיא מדינת ישראל', לא הסתפק רק בהשמעת חזון קירוב הלבבות הערטילאי. בבית 'נשיא מועצת החכמים', ובנוכחותו של אלי ישי שמקדם במשך כל ימות השנה את נושא התעסוקה לנשות המגזר החרדי, במסגרת משרד התמ"ת, העלה פרס את נושא התעסוקה למגזר, והפתיע, בהצעת עזרה אופרטיבית, ולא רק בדיבור בעלמא: "אני מוכן ללכת ולהביא מיזמים מחו"ל, להשיג תורמים ומשקיעים לקידום הנושא", אמר הנשיא. רק ימים יגידו, האם לחזון התעסוקה החרדית של פרס, תקווה טובה יותר מחזיונותיו המדיניים.

על דבר אחד אין חולק, לפחות בכל מה שנוגע ל'שיחה נאה', פרס מספק את הסחורה. ובהתחשב בכך שרשמית, שיחה שכזאת, היא התפוקה היחידה הרלוונטית, המוקנית בחוק ליושבים במשכן נשיאי ישראל, הרי שהש"סניקים בהחלט יכולים לסמן וי, על בחירתם ב'שימון' לנשיאות המדינה.
היו גם תובנות מדיניות, שנופקו דווקא במעונו של הרב הראשי האשכנזי, נטול הקונוטציות המפלגתיות.

בביתו של הרב מצגר, בחר פרס להתייחס לנושא האיראני, וזאת בתגובה לאמירתו של הרב הראשי, כי השלום בתוכנו, קודם לשלום עם אויבינו. נשיא המדינה, הפתיע, גם מזווית זו, כשהבהיר כי בכל הנוגע לחזית הסורית, אין עם מי לדבר. לדידו של פרס, לא אסד הוא זה שעומד מהצד השני של המתרס, אלא האיראנים, ואם זהו המצב הרי שהמסקנה ברורה: "אסור לתת להם את הגולן".

אפשר והשהייה בסביבתם של תלמידי חכמים, שדעתם מיושבת עליהם ככל שמזקינים, היא שגרמה לו לפרס, להביע עמדות הפוכות מעצם הווייתו הידועה זה רבות בשנים, כמשכין שלום, גם במחיר מלחמה...

מבין הנוכחים הסבירה אישיות תורנית נוספת שנכחה בחדר, כי זוהי הסיבה לכך שטרם אמירת "עושה שלום", פוסעים שלוש פסיעות לאחור - על מנת להתרחק מאינטרסים זרים, ופונים ימין ושמאל - על מנת לבחון האם יש פרטנר, ורק אחר כך: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו". לא רגע לפני. ואוזניים לכותל. ודו"ק.

פרס שמע, והנהן בחיוך. הוא סיפר כיצד ניסו כל ראשי ממשלות ישראל לדורותיהן להציע את הגולן לסורים, ולא עלתה בידם. ומה שנכון לאסד האב, נכון פי כמה כשמדובר באסד הבן. בעוד האב ראה לנגד עיניו את האחיזה השולטת בלבנון, הרי שהבן מעדיף את הלפיתה הנשלטת מכיוונה של איראן, המאיימת פי כמה.

בין אם מדובר בקריצה לכיוון המרכז, ובין אם מדובר בהשקפתו המיושבת של מנהיג שכבר ראה הכל וכיום הוא חופשי להביע את דעתו, ללא מחויבות לאיש, כפי שטוען האריה השואג - דרעי, קבל את האמת ממי שאמרה, ובמקום שנאמרה.

קונצרט ערב לאוזן

לא רק החזנות כשלעצמה, היא שריתקה את הציבור הגדול בן מאות משתתפים, תושבי מודיעין עילית, שחגג בכפליים, את החג ואת הפיכתה של מודיעין עילית ממועצה לעיר, אלא גם, שלא לומר בעיקר, דבריו הלא שגרתיים של מנכ"ל משרד ממשלתי, שנשמע לרגע לנוכחים, כמו נציג חרדי.

את הכרזתו של שר המדע, התרבות והספורט ראלב מג'אדלה, לראשונה באכסניה זו, על הנהגת 'העדפה מתקנת' כלפי הציבור החרדי כמגזר מיעוטים, שהופלה משך שנים, כדברי השר, ליווינו בלא מעט ספקות. שהלא בתחום העשייה הפוליטית, אין מצרפים כוונה טובה למעשה. התוצאות בשטח, הן שמדברות.

הסנונית הראשונה לכך שהמילים היפות, מתורגמות גם למטבעות של עשייה, הסתמנה בחג החנוכה האחרון, בסיוע לשבוע 'התרבות התורנית בירושלים'. אך אין הקומץ משביע את הארי. לא את האריה הירושלמי, וגם לא את הציבור החרדי הגדול בכל רחבי הארץ.

חג החירות, השתא הכא, הוכיח, כי לדידו של השר הערבי, אין מדובר באג'נדה חד פעמית, אלא במדיניות המיושמת הלכה למעשה, ועל פי ההלכה. הפעם היו אלו תושבי מודיעין עילית, שעירם זכתה במכרז, שנערך בקרב הרשויות החרדיות, ערב החג, ונהנתה מתקציב מכובד שאיפשר לה הפקת אירועי תרבות, ברוח היהדות החרדית.

עמד לו מנכ"ל המשרד, ד"ר יואב רוזן, בפני המתאספים לערב החזנות במודיעין עילית, בראשות ראש העירייה יענק'ל גוטרמן, והשמיע דברים כדורבנות. לעיתים, כמו העת הזאת, כל תוספת מעבר לציטוט הנאמר, רק מפחיתה מעוצמת הדברים.

"אומנם, אצל פוליטיקאים, נהוג יותר להצהיר מאשר לעשות", הודה המנכ"ל הממשלתי, שמיהר לסייג את היוצא מן הכלל: "אך כבוד השר מג'אדלה, הוא מאלה שנאה דורשים וגם נאה מקיימים. כבן המגזר הערבי, הוא מכיר מקרוב את מצוקת מגזרי המיעוטים המקופחים".

כציבור המורגל לחוש, כי הפירורים שמושלכים לעברו, ניתנים מתוך תחושה של עשיית טובה, לפנים משורת הדין, היו הדברים הנאמרים, כמו מים קרים לנפש עייפה: "ברוך השם, נפלה בחלקי הזכות, להוביל ולקדם את השינויים המפליגים שנעשים במשרד, ובין היתר לדאוג לכך, שצורכי האוכלוסייה החרדית, יקבלו ביטוי ומענה הולמים, בהדגשה, שלצד הסיוע, לא תהיה כל התערבות בתכני התרבות, על זאת אחראים רבני המגזר וגופי החינוך של הציבור החרדי, האמונים על כך".

וממחשבה למעשה, התחייב ד"ר רוזן, כי תנופת החייאת התרבות החרדית, בסיוע משרדו, תימשך גם להבא: "הפעילות אינה מסתיימת כאן. כבר הנחיתי במשרדי את הגורמים הרלוונטיים, לצאת למכרז ולקיים אירועי תרבות נוספים למגזר החרדי, גם בחופשת הקיץ וגם בחג הסוכות, וזאת כחלק מהשינויים הרבים, שעליהם הכריז השר מג'אדלה". ויפה שכר שיחה נאה, על אחת כמה וכמה, כשמעשה טוב בצידה.

השאלה הנשאלת איפה, לאן הגענו. האם עד כדי כך חמור מצבנו, שעל מנת לשמוע מוזיקה טובה, אנו זקוקים להגיע לחסדיו של שר ערבי, בן למגזר מקופח גם כן? הלוחם הפרלמנטרי ח"כ מוישה גפני, שומע ובניגוד להרגלו, משיב שלא בהתלהמות: "אנחנו זקוקים לאנשים הגונים, מג'אדלה הוא כזה ללא קשר ללאום ממנו הוא בא. בתפקידו כיו"ר ועדת הפנים, בה הייתי חבר, גיליתי אדם הגון מאוד, ושותף כן ואמיתי".

בניגוד לגפני, הרי שגורמים במינהל התרבות מתעקשים, כי מדובר בכסות עיניים, כאשר במסווה של שוויון לכל, והעדפה מתקנת למגזרים המקופחים, מעביר השר הערבי תקציבי עתק, בסך עשרות רבות של מיליונים, למגזר שעליו הוא נמנה. הציבור החרדי, מקבל רק את הפירורים, ומשמש 'חותמת כשרות' לחגיגת התרבות הערבית. כשגפני שומע את הטענה, הוא חוזר לפוזה הלוחמנית החביבה עליו, ודוחה זאת על הסף: "אנו חיים במדינה, שהמגזר הערבי מקבל העדפה בלי שיזדקק לחרדים. מג'אדלה ממש לא צריך את ההכשר של נתינה לחרדים. אדרבה, בתקשורת ובציבוריות הישראלית ימחאו לו כפיים אם ייתן רק לערבים. הוא נותן, כי הוא באמת חושב שמגיע, הוא הצהיר על כך בריש גלי, בפורומים רבים. הוא לא עושה זאת מתוך אילוץ, אלא מתגאה בכך וכפי שהספקתי להכירו, בסוף התהליך, כשהתקציב יגדל משמעותית, ניווכח ששיתוף הפעולה עמו היה מועיל".

אז נכון, שמדובר בטיפה בים. הדרך עוד ארוכה, עד שנגיע למצב בו נקבל ולו מעט מן המגיע לנו, כאזרחים שווי זכויות. אלא שהצעד הראשון, כידוע, הוא הקשה ביותר, וכשהוא נצעד ובאלגנטיות תרבותית שכזאת, לא נותר אלא ליהנות מהמוזיקה ולמחוא כף.

טורו של אבי בלום, 'בית ספר לפוליטיקה', מתפרסם ברשת 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!