שאלו חלום ירושלים

ימים לא קלים עוברים על הגביר האולטימטיבי של המדינה. מכל עבר סוגרת עליו הצבת המשטרתית והמשפטית וחזקה על אלו האחרונים שאם נעצו את החץ, יסמנו לבסוף את העיגול סביבו.

בראשית השבוע התפרסם פרק נוסף בספר עב הכרס של חשדות המשטרה כנגדו, אך ארקדי בשלו, תזזיתי יותר מתמיד, אנרגטי ונחרץ, להגן על שמו ומעמדו. אנו יושבים בחדרו הצנוע שבמשרדיו המפוארים במתחם הרכבת בירושלים, כותב השורות, ושלמה קוק, ואיננו יכולים שלא להתרשם מהנחישות שבה הוא מתייחס לכל מה שקשור לעניינו. בבועה בה הוא חי, וכשרואים את היחס המלטף לו הוא זוכה מאנשיו, ניתן להבין מהיכן צומח הביטחון העצמי המופרז, לא רק ביכולתו הכלכלית, אלא גם, שלא לומר בעיקר, בעוצמתו הפוליטית.

אצל אוליגרך כמו אוליגרך, אין תחום ביניים אפור, אלא אך שחור ולבן. אלו שלצידו, החל מאוהדיו הספורטיביים, וכלה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בחובשי ספסלי ישיבת חברון – הם בצד הטוב. מנגד, יש את תכלית הרע. המשטרה, הפרקליטות, החרדים שחושבים להתמודד מולו על ראשות הבירה. די לאזכר את שמם בנוכחותו, ותכף ומיד, פניו של ארקדי מתכרכמות.

לפני הכל הוא מציג עצמו כנציג ה'עמך'. לא לחינם הוא מתחבר דווקא אליהם, במצוקתם ובחולשתם - לתושבי שדרות הנמלטים, כמו לפליטי הצפון ב'ניצנים'. היכן שהטילים נוחתים והמצלמות מתקתקות, תמצאו גם את ארקדי. ואי אפשר שלא לתמוה, שלא לומר להתריס בפניו, מה בדיוק הכשיר אותו לשמש כנציגם האותנטי של בני השכבות החלשות, האם המטוס הפרטי המאובזר, או שמא היאכטה המפוארת. אולי בכלל הטירה בקיסריה.

גאידמק שומע ומפתיע. את מצוקת ה'עמך' שהוא כה אוהב לחוש ובעיקר להצהיר שהוא מייצג, הוא הכיר על בשרו. כפי שהוא מעיד על עצמו, ובניגוד לתדמיתו, הוא לא נולד עם כפית של זהב בפה: "נולדתי במוסקבה ולישראל הגעתי בגיל עשרים. באתי לארץ לקיבוץ, וחשבתי שאחיה שם כל חיי". כעולה מברית המועצות הקומוניסטית דאז, הוא קלט מהר את הטעות. קומוניזם, היה לו גם שם, לא בשביל זה הוא עזב ועלה ארצה: "ברוסיה הייתי ציוני וראיתי שהקומוניזם בקיבוץ, הוא ממש כמו שם. אמרתי לעצמי, הספיק לי הקומוניזם הסובייטי, אין לי שום כוונה, לחיות כך גם כאן בארץ".

"אני ה'עמך'"

הסוציאליזם הישראלי, הספיק לו לעולה ארקדי, ובסופו של גלגול הוא מצא עצמו כיורד טרי בצרפת. לא סתם יורד, הומלס: "הגעתי לצרפת וגרתי ברחוב. יום אחד ביקרתי בבית הספר הרוסי בפריז, ונקש חסר בית בדלת וביקש ממני קצת כסף. התחלתי לשוחח אתו, ותוך כדי, אני שומע שתי נשים מבוגרות, ילידות צרפת, שמשוחחות ביניהם בלחש: "ארקדי? הוא כה עני, הומלס ממש, שכשהוא רואה מישהו יותר עני ומסכן ממנו, זה ממלא אותו שמחה".

הן דיברו ביניהם וגאידמק הצעיר, הסיק את המסקנות: "אמרתי לעצמי, אני בן עשרים, חזק וצעיר, אף אחד לא יודע מה עתידי. הן מבוגרות ממני. למה הן חושבות שאני כזה מסכן, בגלל מה, בגלל כסף? כסף זה כלום. זה בא והולך", והמסקנה כמו מתבקשת: "אל תגידו לי, מה הקשר שלך לשכבות החלשות, כי מה זה 'עמך' אני יודע טוב יותר מכולם. הייתי שם, אני הוא ה'עמך'".

לא רק את השכבות החלשות הוא מכיר, ומתיימר לשמש להם כנציג אותנטי. גם החרדים, מהווים עבורו קהל בוחרים פוטנציאלי. כאיש של הצבת יעדים וכיבושם בכל מחיר, הרחוב החרדי, הוא בגדר מסלול מכשולים שהוא חייב לעבור, בדרך למימוש החלום של כיבוש ראשות עיריית ירושלים: "אינני 'רוצה' להיות ראש עיר, אני 'חייב' להיות ראש העיר", הוא אומר ושולל את הלגיטימציה של ראש העירייה החרדי המכהן: "לופוליאנסקי נבחר כראש העיר, כי אנשים בחרו בו.
זה לא אומר שהוא יכול להיות ראש עיר. תפקיד ראש העיר זה עבודה. וראשות העיר ירושלים לא דומה לראשות העיר לונדון, ניו יורק או גן שמואל. זהו ראש העיר של המרכז הרוחני של העם היהודי. לא אומרים 'לשנה הבאה' על עיר אחרת, אלא על ירושלים. אני בטוח שאני אהיה ראש טוב לחרדים".

ארקדי - בלי שפה

הכיצד אדם שאינו דובר את השפה העברית, יוכל לשמש כאחד ממייצגיה הבכירים של הארץ, אם בממשלה – כמדובר לאחרונה, (וכפי שגאידמק מסביר זאת בלשונו: "אתה יודע מה זה, להיות בכנסת בלי בחירות ובלי שפה?") ואם במסגרת ראשות העירייה – כמדובר לראשונה, במשך כל השנה האחרונה.

בעברית הוא משיב: "היום אני הכי פופולרי. צרפתית, אנגלית, רוסית, אני יודע, אבל עברית, לופוליאנסקי מדבר יותר טוב ממני".

"אבל גאידמק" - הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי - "הצליח, אפילו שהעברית שלו לא טובה". הוא קם ממקומו, מניף את ידיו, ומדגים בפאתוס, כיצד בחגיגות יום העצמאות הציוני, מתעלם הקהל מנוכחות הנואמים, דוברי העברית הרהוטה: "אבל כשגאידמק מדבר, כולם מקשיבים, בלי שפה, כולם מקשיבים לגאידמק. אני גביר בקהילה, וכולם אוהבים אותי".

במה מתבטא בדיוק הקשר שלו לדת ומסורת. האם הוא נוהג להקפיד על מצוות מסוימות, אנו שואלים וארקדי, הפעם, לא מתחמק, אלא עונה ישירות בגובה העיניים: "קשה למי שלא נולד חרדי, לקיים כל התרי"ג מצוות. דעתי היא, שאין הבדל בין חרדי ללא חרדי. זה לא עניין של טוב יותר וטוב פחות".

במה אם כן מתבטא הקשר שלך לציבור החרדי, מעבר לשאיפות פוליטיות בנוגע למגזר, הקשינו: "היום הרבה יהודים רחוקים, וחיים ללא מסורת", משיב גאידמק, ונשמע לרגע כמו פעיל 'לב לאחים': "החרדים הם שומרי הסף של המסורת ובלעדיהם לא היה כלום. כיום, כולם ביחד, מכל המגזרים, צריכים לעשות הכל, כדי שהחרדים ימשיכו במסורת. החילונים צריכים להניח לחרדים להמשיך במסורת, ואם נאבד את קהל שומרי המסורת ולא נאפשר להם להמשיך בדרכם, זו תהייה הטרגדיה הכי גדולה שלנו".

שלא כדרכו, הוא מצטנע: "אני יהודי פשוט וככזה לא יכול ללמד את החרדים, אבל דעתי היא, שיש לדאוג לכך שיתאפשר המקסימום של קיום המסורת ללא תנאים כלל". והשר/ראש העירייה לעתיד (מחק את המיותר) משמיע הבטחה ברורה: "בתפקיד שלי במדינה, אהיה תמיד לצד המשך המסורת ללא שום תנאים וגבולות", ויפה שכר שיחה נאה.

ברמת הרזולוציה התחיקתית הוא יורד לפרטים. את החלטת בית המשפט המאפשרת מכירת חמץ בפרהסיא בירושלים, הוא דוחה בשאט נפש, ולא רק בגלל שמדובר בהחלטת המערכת המשפטית שחביבותה עליו ידועה ומפורסמת: "אני יהודי פשוט, בלי ידע רב, ואינני יכול ללמד חרדים על המסורת, אבל דעתי שצריך שיהיה מקסימום של מאה אחוז לפי ההלכה. לא אתן למכור חמץ ברחובות".

גם בנוגע לסוגיית גיוס בני ישיבות, שבמחיצתם הוא התארח והצטלם, בישיבות חברון ומיר, יש לו עמדה מוצקה: "כשאומרים שצעירי הישיבות ילכו לצבא ומתחילים להתערב במה ילמדו או לא, אני לא יודע, לא מבין בזה, אבל אני אומר שזה לא חשוב אם משרתים בצבא או לא. מה שחשוב, שילמדו תורה כדי להמשיך את המסורת. צריך שתהייה מקסימום מסורת". וזה רק הקדימון, להלן הקטע הבא: "ללא התורה, אין לנו קיום בארץ. הם צריכים ללמוד תורה, כי אם לא תהיה מסורת לא יהיו יהודים ולא תהיה מדינה לשרת".

ליותר מזה לא יכולנו לצפות. לא נותר אלא לקוות שהעמדות החיוביות לא ישתנו במוצאי הבחירות, תהיינה התוצאות, אשר תהיינה. נחייה ונשמע.

'לא קונה' (קולות בכסף)

הדי הקרב המילולי בינו לבין ראש הממשלה במהלך מלחמת לבנון השנייה ולאחריה, טרם נדמו. גאידמק התבטא נגד אולמרט בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים, ואילו ראש הממשלה השיב לו כמיטב סגנונו. כעת, הוא אינו שולל על הסף, את כניסתו לממשלה, על גב שלישיית הפנסיונרים, פורשי הגימלאים בראשות שרוני, שכבר מראשית הקדנציה סומן כ"טראבל-מייקר" של מפלגת הקשישים.

בין אם באפשרות ממשית עסקינן ובין אם מדובר בספין (ומדובר בספין!), קשה שלא לתמוה, הכיצד מי שהביע את דעתו הברורה והמתובלת כנגד אולמרט האיש, מעוניין לפתע לכהן כשר בממשלתו. אנו שואלים, וארקדי משיב בדרכו ובסגנונו: "מה זה חשוב שר, העיקר להיות יהודי. הרי אין הבדל בין ברק, נתניהו ואולמרט, כולם רוצים להיות ראש ממשלה. אני גביר בקהילה אבל אני אתבטא איך שאני רוצה, ולא איכפת לי שהם ינסו לבקר אותי. אולמרט ועמיתיו גמורים פוליטית. את ארקדי כולם אוהבים".

עד שלא חשבת על פוליטיקה, לא שמענו עליך, איך תגדיר זאת, אם לא כקניית קולות בכסף? אנחנו שואלים. ארקדי מתקומם. השאלה חורה לו והתשובה בהתאם: "כל חיי תרמתי, כל חיי אני מרגיש יהודי. כל מי שאומר עלי רע, זה בגלל הצדקה. מה שחשוב הוא מה מרגישים מבפנים. יש כאלו שכדי להרגיש טוב בכך שהם אינם נותנים צדקה, כשהם רואים אדם שעושה טוב, הם מסבירים זאת ומצדיקים את עצמם שהוא עושה צדקה בגלל דא והא. בתת מודע הם רוצים לכבד את עצמם על ידי זה. הם לא יודעים איך להתמודד עם זה".

הוא לא מתעלם מהחשדות הפליליים, להיפך, הוא שש אלי קרב. מציירים אותך כאיש שלילי, אנו אומרים לו, כמי שיש לו עסקים אפלים, ומצא בישראל מקלט: "נכון יש לי בעיות", הוא לא מסתיר, אך גם לא מתגונן: "בצרפת נרדפתי בגלל בעיות פוליטיות עם שיראק ובאתי לארץ ואמנם גם כאן יש בעיות, אבל המדינה נועדה לשחק בעיני תפקיד נכון, כדי ליצור הגנה עלי, ולכך היא נוצרה להגן על יהודים".

לא מדובר בממשלת צרפת אלא במשטרת ישראל. בחדרי החקירות של היחב"ל גאידמק הוא לקוח של קבע. ארקדי מתמודד גם עם זה: "שמונה שנים המשטרה רודפת אותי. כל משטרת ישראל, האינטרפול, עשרות אנשים עובדים על התיק שלי ואין להם מושג. שמונה שנים אני תחת עינם הבוחנת והם לא יכולים להנפיק דבר וחצי דבר או משהו נגדי".

ארקדי, מבקש מיד ימינו יוסי מילשטיין, להביא את תיקיית המסמכים מהחדר הסמוך. הוא מנופף בהם ומבקש להוכיח באמצעותם, כי הוא חף מכל פשע ואשמה. בסיפור הזה, יש לטענתו, אינספור אינטרסים. החל מגורמים במשטרה ובממסד (לא כולם) שחשים מאוימים ועינם צרה בהצלחתו, עבור ל"סחטן אחד, שמנסה להוציא ממני כספים. סיפור גדול", וכלה ביועץ מזוז שמנסה להציל את כבודו האבוד, דווקא על גבו של הגביר היהודי.

בסוף הם יצליחו, אנו אומרים לו. זה ייקח זמן, אבל כבר פגשנו אישי ציבור, שנלחמו במשטרה ובפרקליטות כמוך, ובסופו של דבר נפלו שדודים. אומרים, כי את מי שהמשטרה והפרקליטות מסמנת, היא גם תופסת. ארקדי שומע, מהרהר קמעא ומשיב בנחרצות: "אני יהודי חזק, ולא אכפת לי לא מהמשטרה, לא ממזוז, לא מאולמרט ולא מבייניש. לא מפחד מהם".

פיו מפיק המרגליות (ולא כמטאפורה בלבד), מנפיק גם הסבר סדור וברור, באשר לסיבת ההיטפלות אליו, כפי שהוא רואה זאת, במשקפיו: "החיים האנושיים מלאי תחרות. יש לך אוטו קטן ולשכן יותר גדול, אתה גם תרצה אוטו גדול".

מה עניין תחרות לרדיפת ארקדי? הסכיתו ושמעו: "מדוע התקשורת תמיד מדווחת על אסונות? כי היא יודעת שהצרכן אוהב את עצמו וכך מלטפת את האגו של הקורא או הצופה, גם במקרה שלי. יושב אדם בבית, ואשתו אומרת לו: אתה מרוויח רק 5,000 שקלים לחודש, למה אתה לא מרוויח כמו גאידמק, מה יענה לה? התקשורת נותנת לו הסבר, היא משחירה את פניי ואותו אדם יכול לענות: נכון שאין לי מיליונים, אבל אינני פושע ומסובך בחקירות, כמו גאידמק. זו הסיבה שהתקשורת משמיצה אותי, ובכל זאת, התבוננו מסביבכם, וראו כיצד הפכתי לאישיות הכי פופולרית במדינה".

עין לציון צופיה

עם גאב"ד העדה החרדית, הגאון רבי יצחק טוביה וייס, הוא נפגש פעמיים. הפעם הראשונה, ערב מצעד התועבה כשעלתה על הפרק הצעתו, לשלם תמורת ביטול המצעד והעברתו לאצטדיון סגור. הוא הגיע לבית הגאב"ד, והביע תמיכה בהתנגדות הנחרצת לקיומו של המצעד. כעת הוא עושה בכך שימוש על מנת לתקוף את ראש העירייה החרדי, שלטעמו, שמר על פאסיביות יחסית: "ראש העיר החרדי התנהג לא נכון כשפרצה הבעייה", ובאמתחתו הסבר מלומד, מדוע דווקא חרדי, אינו יכול להצטייר כתומך נלהב בעמדות היהדות הנאמנה: "הוא לא יכל להתנגד להם, כי אז היו אומרים, שהוא נגד הליברליות והוא חרדי קיצוני. אבל אני אינני חרדי, ואין לי בעיה לומר שאני בעד המסורת היהודית והמשך הדורות של עם ישראל. הצועדים פעלו נגד המסורת היהודית, אבל גם נגד הנצרות והאיסלאם". המסקנה הפוליטית ברורה ונהירה.

ארקדי מבטא אותה בלהט, אגרופו קמוץ ולשונו מצליפה: "פוליטית, אם יהודים מנהלים את העיר ואינם יכולים להגן עליה מפני מצעד כזה, הרי שאינם יכולים לנהלה. אני את שלי עשיתי שלא יצעדו ברחובה של עיר בירושלים. אני הוא זה שהגן על קדושת ירושלים".

בפעם השנייה הגיע גאידמק לביתו של הגאב"ד, בעת שעל הפרק עמדה סוגיית מכירת בית החולים 'ביקור חולים'. ההודעות היחצניות והמאיימות בעיתונות החרדית, היומית כמו השבועית, מטעם הוועד להצלת וגו', הביאו לידי ביטוי את הקמפיין המתוקשר שהתנהל נגד העברת השליטה בבית החולים לידיו. אולם ארקדי, לא אמר נואש. לביתו של הגרי"ט וייס הוא הגיע לביקור מיוחד, בו השתתפו גם הרב שלמה פפנהיים מראשי הנהלת העדה החרדית מחד, ומו"ל בקהילה, דודי זילברשלג מאידך. בניגוד לציפיות הלוביסטים, הצליח גאידמק לשכנע, כי פניו לעזרה ולא רק לסחורה, ומשנוכח הגאב"ד בכנות כוונותיו ועמד על כך שאין בכוונתו להפוך את אתר בית החולים, לנכס נדל"ני מניב רווחים כספיים (באשר לרווחים הפוליטיים, ראה להלן), לא לפני שקיבל התחייבות מפורשת, כי בית החולים יתנהל על פי ההלכה, תחת סמכות רבנות העדה החרדית, הוא העניק את ברכתו. לאחר מכן הועבר המסר, על ידי נאמני ביתו של הגאב"ד, לבתיהם של שאר גדולי ישראל ופוסקי הדור, בירושלים.

באותו מעמד, ניסה גאידמק לגזור מיידית את הקופון הפוליטי, וסיפר לגאב"ד (רק סיפר), על תוכניותיו להציג את מועמדותו לראשות העיר. בשפה האנגלית הנהירה לשניהם היטב, כאשר הוא "מוותר" על שירותי המתורגמנות, הבהיר הגרי"ט וייס, כי הנושא אינו בר דיון, סביב שולחנו, לנוכח התנגדותם העקרונית של אנשי 'העדה' להשתתפות בבחירות, לא רק הארציות, אלא אף המקומיות.

בפרשת 'ביקור חולים', נוכח ארקדי לראות, כי הקמפיין והלובינג של הוועד, לא הועיל, כשבסופו של דבר גדולי ישראל, הכריעו לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. כיום הוא ניצב מן הצד השני של המתרס, מוקף בכאלו שלוחשים על אוזנו, כי המועמדות ריאלית וברת סיכוי. בסביבתו, יש הסוברים כי 'הכסף יענה את הקול'.

בניגוד לכל הסקרים שאינם מעניקים לו סיכויים של ממש, הרי שגאידמק, ופילוחיו עמו, בטוח בניצחונו: "שמונים אחוזים מהירושלמים יצביעו עבורי. לספרדים מה'עמך' העליתי את המורל כשקניתי את קבוצת הכדורגל האהודה עליהם, והחרדים גם הם יתמכו בי".

והחשבון לדידו של האוליגרך, פשוט וברור: "החרדים אוהבים אותי. דרעי לא ירוץ וכבר יש לי תמיכה של עשרה אחוזים מש"ס. החסידים מהווים שלושים אחוז, מתוכם קרלין, גור, ובעלזא, כבר אוהבים אותי". כמי שעשה שיעורי בית, לפחות בשינון וחזרה, הוא נמנע מלהזכיר את החסידויות הנמנות על סיעת שלומי אמונים, ולא בכדי.

יש גם קהל תומכים נוסף, המצורף לחגיגה: "הליטאים, שהם עשרה אחוזים יתמכו בי גם בהוראת הרב אלישיב".

אתה טוען שהוא יתמוך בך אך על מפתן ביתו לא דרכת, אנו תמהים וארקדי בשלו: "מי אמר, מה אתם יודעים".

אז זהו, שאנחנו יודעים. שאלנו וקיבלנו תשובות ברורות.

ריצה בחלום

כל עוד ניתן להיאחז בחלום, ארקדי מדבר על החרדים במלוא הסימפטיה. מסביבו הוא לא שומע זאת, אך לנו לא נותרת ברירה, אלא לנסות ולהקיצו מהחלום: אתה יודע שלא ברור שהחרדים יתמכו בך, אנו אומרים לו ברורות. נציגי החצרות החסידיות, כולל אלו אותם מנה כאוהביו אך לפני רגע, אומרים זאת בפה מלא, לציטוט ולא לייחוס, אך ארקדי מתעלם וממשיך לחלום. מסביבך, אנו אומרים לו, מעדיפים לצייר לך מציאות כבקשתך, אך האמת שונה, לא תזכה לתמיכת החרדים!
היהדות החרדית, כבר נכוותה באשליות שמעון פרס, שהסובבים אותו, דאגו ללחוש על אוזנו משך שנים, עד כמה היהדות החרדית חבה לו את קיומה, ותשיב לו כגמולו הטוב. כשנמוגו האשליות, הפך פרס למוציא דיבתה של היהדות החרדית. "שלח לחמך? מאפיות שלמות שלחתי", הוא ביכה, ונטר טינה.

היהדות החרדית לא תתמוך בך, ואז, כמו פרס, תגיד שאנו כפויי טובה, אנו מנסים להבין. ארקדי מתעקש, בתשובתו הוא חוזר על המנטרה, ולפיה הוא יהיה, בוודאות, ראש העירייה הבא.

ארקדי נשאל שוב ונותר בשלו: "אני היחיד במדינה שיכול. לופוליאנסקי יותר מסורתי ויודע יותר ממני, אבל הוא לא יכול לכהן כראש העיר. אני לעומת זאת רואה את תפקידי כמנהיג, כל מה שאני עושה, זה למען התושבים".

ניסיון אחרון: ואם פוסק הדור מרן הגרי"ש אלישיב יורה לתמוך בלופוליאנסקי שוב, או במאיר פרוש?

"הוא לא יאמר", משיב ארקדי. הבנה לכך שהציבור החרדי זכאי לבחור את מועמדיו בענייניות וללא כל מחויבות לפילנתרופ כזה או אחר, לא שמענו. ארקדי ממשיך לשגר מאפיות, ועדיין לא נמצא מי שיסבר את אוזנו, כי אצל החרדים, לקמח המנופה, חשיבות רבה יותר מאשר לטריות המאפה.
התסריט, כמו ידוע מראש. על גבו של הציבור החרדי, אולי יש מי שמוכר לארקדי את אשליית ראשות העירייה, בתמיכת החרדים. שבעה חודשים מהיום, השעון, ובמקרה זה השעון היוקרתי, כבר מתקתק. בסופו של דבר, אם לא ייבחר, הציבור החרדי כולו, יצטייר בעיניו ככפוי טובה, וכמי שאינו עומד במילתו.

הערכה שלנו: לראש העיר הבא של ירושלים, לא יקראו ארקדי גאידמק. אם תגובתו כלפי הציבור החרדי תהיה חריפה בהתאם, לא ארקדי הוא זה שיהיה אשם, אלא מי שמכר לו את האשליה.

מאמרו של אבי בלום פורסם ברשת קו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!